מדוע בליל הסדר קרא הבעש"ט הקדוש מזל טוב?
כשהתכונן הבעל שם טוב הקדוש לחג הפסח עם תלמידיו, שנת תקט"ז או תקי"ז, היה בהתנהגותו משהו שונה מהרגיל, אומנם שעסקו בשאיבת 'מים שלנו' הבעל שם טוב הקדוש היה שרוי בשמחה רבה, אבל, לעת ערב, בזמן בדיקת חמץ קדרו פניו.
הבינו התלמידים שמשהו מעיב על שמחת ההכנות לחג, וגם להם הדבר גרם לצער. בלילה, לאחר בדיקת חמץ, קרא הבעל שם טוב הקדוש לעשרה מתלמידיו, וביקש מהם לערוך תיקון חצות בכוונה רבה.
למחרת בבוקר, פניו של הבעל שם טוב הקדוש נשארו דאוגות, וביקש מתלמידיו לכוון בשעת התפילה את הכוונות המיוחדות של ראש השנה.
לאחר התפילה אמר הבעל שם טוב הקדוש דברי תורה, בנושא ביטחון בה', והסביר ש'ביטחון האמיתי' הוא, גם כשהאדם לא רואה שום פתרון איך תגיע ישועתו, אבל, הוא בוטח ומאמין בה' יתברך, שישועתו קרובה, והוסיף, שמה שמוכיח על בטחון אמיתי הוא שיש לאדם שמחה.
בשעת אפיית המצות הבעל שם טוב הקדוש היה בשמחה, אך לפני תפילת מנחה ציווה שוב לתלמידיו לכוין את הכוונות של ראש השנה, ועל פני תלמידיו היתה חרדה גדולה.
ליל הסדר הגיע, ותלמידיו הקדושים של הבעל שם טוב הקדוש הסבו סביב רבם, ציפו לשמוע את מפיו את דברי תורתו הנפלאים, שהיה תמיד נוהג לומר בזמן אמירת ההגדה.
אבל השנה, כל הסדר הבעל שם טוב הקדוש לא הרים את עיניו מן ההגדה, רק קרא את ההגדה בנעימה משתפכת, ולא פסק מקריאתו לרגע, ולתלמידיו היה צער עמוק מהדבר.
באותו ליל הסדר, היתה דממה מעיקה, והתלמידים שקעו בהרהורים, לנוכח שתיקתו של הבעל שם טוב הקדוש.
לפתע כשהיו עיניו של הבעל שם טוב הקדוש עצומות, הוא התחיל לצחוק, צחוק מלא חדווה פנימית עמוקה, כשפניו היו לוהטות בשלהבת קודש.
כעבור שעה קלה, פקח הבעל שם טוב הקדוש את עיניו וקרא: "מזל-טוב! ברוך הוא וברוך שמו הגדול, הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו, שגם עמו הם בבחינת ישראל, ופועלים יותר מאשר ישראל'יק בעל שם טוב".
וסיפר להם הבעל שם טוב הקדוש, את אשר ראו עיניו הקדושות:
"בערב חג הפסח השנה נגזרה גזירה חמורה על אחד מכפרי היהודים שבסביבה, וגויי המקום החליטו להתנפל על היהודים, ולכלות את זעמם, דווקא בליל הסדר".
בראותי זאת, ניסיתי לעורר רחמים לפני היושב במרומים, ביקשתי גם את עזרתכם בתפילה ובכוונות, אבל כל מעשיי וכל מעשיכם - לא הועילו.
כשראיתי את עוצמת הגזירה, וחוסר הסיכוי לבטלה, השלכתי יהבי על הקב"ה מתוך ביטחון מוחלט, ואמונה ללא ספקות.
הערב, בשעת עריכת הסדר, שעת הגזירה קרבה, ולא ראיתי מוצא לביטול הגזרה, אבל, לפתע הדברים השתנו.
באותו הכפר, שבו נגזרה הגזרה, ישב אחד מחסידנו עם רעייתו לשולחן הסדר, והוא יהודי בינוני בתורה, אבל, תמים במעשיו ובעל מעשים טובים, ולזוג הנ"ל אין ילדים, כאשר הם ישבו לקרוא את ההגדה, סיפר הבעל לאשתו את הצרות שהיו לבני ישראל - עפ"י המדרשים.
כשסיפר על גזירת "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו" פרצה האישה בבכי מר, ואמרה: 'אילו היה הקב"ה מזכה אותי בבן, לא הייתי מאפשרת לאיש לפגוע בו, לא הייתי נוהגת עמו כפי שהקב"ה נוהג בנו'.
הבעל, הצדיק את הדין ואמר, שעלינו להאמין כי "צדיק ה' בכל דרכיו", אבל האישה המשיכה לטעון: 'איפה מידת הרחמים? איך יכול הקב"ה מתנהג כך עם בנו יחידו? אפילו אם אנחנו חוטאים לו, בכל - זאת הרי אנו בניו!'.
כך התנהלה ביניהם שיחה נוקבת: הבעל מצדיק את הקב"ה, ואילו האישה טוענת שהקב"ה היה צריך יותר לרחם על עם ישראל.
אחרי הכוס הרביעית נסתתמו טענותיו של הבעל, והוא אמר: 'הצדק איתך, הקב"ה צריך לרחם יותר על עמו'!
ומכיון שהויכוח תם והם היו תחת השפעת היין ששתו, קמו שניהם ויצאו בריקוד.
סיים הבעל שם טוב הקדוש את דבריו: באותו רגע קיבלו גם בשמים את דברי הסניגוריה של האישה הכפרית, וכאשר יצאו השניים במחול, נהייתה שמחה גדולה בכל העולמות, והתבטלה הגזירה, וגם אני שמח שמחה רבה.
מאמרותיו של הבעל שם טוב הקדוש 'צידה לדרך' לשבוע טוב ומבורך
כולנו יודעים לספר שהאבק הוא לא חמץ, והבעל והילדים הם לא קורבן הפסח... נמאס לאכול פיצה פלאפל או מנה חמה... וכנראה שכך היה לאורך הדורות בשינוי קל, ואפשר להבין את הדברים, מניחומיו של ה'פלא יועץ' שמזכיר את הדברים בערך 'גלות', וכותב: "וכן, ערבי פסחים, שמפנים הבתים בעבור בדיקת חמץ, ומושיבים את הבעל הבית בין תנור וכירים, יקבל באהבה ויכון שיהא גלות מכפרת, וכל כיוצא בזה".
כיצד לשמח כל אחד מבני המשפחה: ידועים דברי הרמב"ם (הלכות יום טוב, ו', י"ח') כיצד משמחים את הקטנים... "והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים בשר ושותין יין, שאין שמחה, אלא - בבשר, ואין שמחה אלא ביין".
מה שיש בעולם העליון יש גם בעולם התחתון: האדם שמח בבשר שאוכל בחג, אבל, אומר הבעל שם טוב הקדוש, שגם בעולם הבא אין שמחה אלא בבשר, מה זה אומר?
אין שמחה אלא בבשר: אומר הבעל שם טוב הקדוש, על מאמר חז"ל (פסחים קט'): "אין שמחה אלא בבשר, אין שמחה למעלה אלא בבשר, שעולה מתתא מבשר ודם" ('תפילה למשה').
הבעל שם טוב הקדוש מדגיש שהשמחה והתענוג האמיתי של הקב"ה, היא דווקא שהאדם, שהוא רק בשר ודם עם רצונות ויצרים ועדין מתאמץ ונלחם לעבוד את ה' יתברך.
לקב"ה יש תענוג ממך - יותר מכל: הקב"ה שולח נשמה אלוקית בגוף גשמי מעפר, כותב בליקוטים יקרים בשם הבעל שם טוב הקדוש, שמעיקר הסוד מה שהקב"ה שולח את הנשמה בגוף שפל, אדרבא:
שדווקא מזה, יש לקב"ה נחת ותענוג גדול מאוד!
הנשמה נמצאת בגוף ב'כלי' מלוכלך, אעפ"י כן, תמיד היא נותנת שבח והודיה לה' יתברך, וזה - חידוש גדול! ודווקא משבחים אלו, יש לקב"ה את התענוג - הכי גדול! יותר מכל השבחים ועבודות של המלאכים, כי עליהם אין חידוש, כי אין להם גוף עכור, יצרים ותאוות (ליקוטים יקרים, די"ד, ע"ג).
חיבור העבודה הגשמית לעולם הרוחני: נראה שעניני העולם הזה מנותקים מרוחניות, ודווקא הכנסת הקב"ה לעניני העולם הזה מעלים את האדם והעולם הרוחני לדרגה גבוה יותר, וכך, עניני החולין הופכים לעבודת ה' ממש, לרצון ה' יתברך.
"ומן המקדש לא יצא" – היכן דבקות המחשבה? אם בזמן עבודות הפסח, תדבק מחשבתך לרצון ה' יתברך, תעשה נחת רוח גדולה לקב"ה, וזה פרוש הפסוק: "ומן המקדש לא יצא" – אם תעסוק בעניני העולם הזה מתוך דבקות בה' - תשאר בקודש.
יהי רצון שכל בית ישראל יגיעו לליל הסדר בשמחה, לילה שיורדים בו הארות גדולות וישועות לרוב, ונזכה לגאולת הפרט והכלל, ובביאת משיח צדקנו, אמן!