כיצד המוכיח הספיד את ה'מוסר'?
בימי הרב המוכיח רבי לייב מק"ק פולנאה, היה באחת הערים מלשין (=מוסר) שציער מאוד את אנשי העיר בהלשנותיו.
כשחלה ומת, ציווה המוכיח ז"ל את אנשי החברא קדישא להודיע לו את זמן הלוויה, והלך ללוויה עם רבי מאיר מילקס מאותה הקהילה, ולבש מעיל עליון (= טוזליק).
כשראו כולם שהמוכיח הולך ללוויה, הגיעו ללוויה כל העיר ממש אנשים ונשים, ובנו של המוסר מאוד שמח על שהמוכיח הגיע ללוויה ועושה כבוד בכבודו ובעצמו כבוד גדול לאביו המוסר.
בבית העלמין הניחו את המת כנהוג באוהל, והמוכיח התקרב למת כדי לומר עליו הספד, ובנו של המוסר מאוד נהנה מהדבר, ופתח המוכיח במשל, ואמר בזה הלשון:
"פעם אחת היה לאדון כלב אחד, ונקרא בשמו בריטן".
כשבְּנֵי הנפטר שמעו את דברי הפתיחה של המשל, הם הבינו שהמוכיח ידבר בגנותו, וחזרו למבצר כדי להביא עימם אנשים מעבדי האדון, ועוד אנשים ריקנים, כדי לבזות את המוכיח או להכות אותו.
רבי מאיר, שהגיע עם המוכיח - נחרד מאוד, ותפס את המוכיח בשיפולי בגדו, ולחש לו שבְּנֵי המוסר הלכו למבצר להלשין עליו, והמוכיח לא ענה לו דבר, רק הרחיק את רבי מאיר בדרך חיבה לאחוריו ארבע אמות, ולא הפסיק את הספדו.
המוכיח המשיך את המשל ואמר, הכלב הזה היה מאוד טוב לאדונו, כי תמיד היה תופס כל מיני חיות בנסיעות שהיה נוסע עם אדונו לצוד ציד. ויהי היום, והכלב הזה מת – והמוכיח הצביע על המת, ושאר החיות היו בשמחה גדולה כי מעתה הם חופשיים, שהכלב הזה לא יצוד אותם יותר.
ואז אמר השועל שהוא הפיקח שבחיות: הוי, סכלים!
מה אתם שמחים? אם היה מת לפני שלימד את שאר הכלבים לצוד - היה טוב, אבל, הכלב הזה כבר לימד את שאר הכלבים לצוד, ולכן, היה יותר טוב שיחיה, כי אחרי ששאר הכלבים למדו ממנו לצוד, בכל פעם שצדו, בא הכלב בריטן, וחטף את הצייד מפיהם, והיה מביא לאדון, וכל הצייד היה נקרא על שמו, ולכן, לא טרחו שאר הכלבים לצוד בעצמם, כי האדון לא ייחס להם חשיבות, והפסיקו כל הכלבים לצוד.
אך כעת, שבריטן הזה מת, כל שאר הכלבים יתפארו בצייד שלהם, כדי לשאת חן בעיני האדון וייטיב להם. יוצא מכאן, שנתווספו עליכם כמה וכמה כלבים ציידים, ומה לכם לשמוח?! - עד כאן דברי המשל.
והנמשל הוא: הכלב בריטן הוא המלשין שמת, ואדון העיר החשיב אותו, כי הלשין על אנשי העיר, ושאר הכלבים, שלמדו ממנו, לא קיבלו כבוד, כי ה'מסירה' לא היתה על שמם, וכעת, שבריטן מת, הם יודעים שיהיו חשובים לפני האדון, כי ה'מסירה' תיקרא על שמם, ויעמדו עליכם הרבה מוסרים, וכשגמר את דבריו כל העם הבינו שהוא מדבר נכון, והיתה שם בכיה גדולה בין כל העם שעמד שם.
ואח"כ המוכיח הפך את המת הנ"ל שפניו יהיו לארץ, והכהו בכפיו על שוליו, ותיכף חזר, והלך מהר לעגלה שהיתה כבר מוכנה עם רבי מאיר, ונסע וברח.
ובדרך, שומע רבי מאיר שהמוכיח טוען ומשיב למת המוסר, אך רבי מאיר לא ראה את המת, והראה לו המוכיח שאחד מגלגלי העגלה אינו מתגלגל, מכיון שהמוסר מעכב את הגלגל בידו, ומדבר עימו, ומחזיק לו טובה שעשה לו את הביזיון הנ"ל בבית הקברות, אבל, המוסר ביקש שמכאן ואילך, לא יתעצם לומר עליו עוד דברים קשים כאילו.
כאשר הבעל שם טוב הקדוש זצוק"ל שמע את המעשה, אמר שהיה כבר כלב מוכן שנקרא 'בריטן', שברגע שהמוסר יקבר, נפשו של המוסר תתגלגל בכלב זה, והביזיון שהמוכיח עשה ל'מוסר' בהספד, פטר אותו מעונש זה.
והוסיף כותב הסיפור, ששכח את העיקר: שכאשר סיים המוכיח את הנמשל, אמר המוכיח שזה כוונת הפסוק:
"ושבח אני את המתים שכבר מתו" - כי אילו היה מת קודם שלמדו ממנו שאר המוסרים - היה משובח על מיתתו, אך עתה אין שמחה כי: "מן החיים אשר המה חיים עדנה" – מכיון ששאר המוסרים עדיין חיים.
הסיום המענין של הסיפור, הם דברי המוכיח שאמר לאחר זמן שהדור היה פרוץ, ורב הקהילה שמע שהמוכיח זצ"ל אומר:
מי יתן והמוסר היה היום בחיים, היה אצלי מכת החסידים נגד רשעי הדור שיש בזמן הזה.
מאמרותיו של הבעל שם טוב הקדוש 'צידה' לדרך לשבוע טוב ומבורך
אומר הבעש"ט הקדוש, שהאדם מרוב ענוותנותו גורם לעצמו להתרחק מעבודת ה' יתברך, כי מרגיש את עצמו שפל, ולא מאמין בעצמו ובכח תפילתו, ואינו יודע:
שתפילתו ותורתו הם גורמים לשפע לכל העולמות, וגם המלאכים ניזונין מתורתו ותפילתו.
הענווה של האדם גורמת לו שלא להאמין מספיק בדברים, כי אם היה מאמין, אומר הבעש"ט הקדוש:
"כמה היה עובד ה' בשמחה וביראה מרוב כל".
איזה שמחה וחדווה היה לאדם מכל ברכה שהיה אומר, מכל מצוה שהיה מקיים, מכל תורה שהיה לומד:
"והיה נזהר בכל אות ותנועה ומילה לאומרה כדקא יאות, וגם לתת לב אל מה שאמר".
אומר על כך שלמה ע"ה דבר נפלא מאוד מאוד:
"אם תשכבון בין שפתים": הקדוש ברוך הוא - שומר ושוקד על שפתי האדם לנושקה, כשהוא אומרה - בתורה ובתפילה בדחילו ורחימו.
ואם האדם יאמין בדברים וישים אותם על לוח ליבו, מי האיש אשר לא יאחזנו רתת וזיע: "שהמלך הגדול והנורא שומר ושוקד על שפתיים של אדם נבזה וחדל אישים..." (בעש"ט על התורה, פר' נח).
וראוי שהאדם ישים אל לוח ליבו את הדברים, כי הוא:
"סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימיה" - וכל תנועותיו, דיבורו והילוכו ועסקיו, עושים רושם למעלה למעלה.
ואם האדם באמת היה זוכר זאת, בוודאי שהיה נזהר שכל דרכיו ועסקיו שיהיו לשם שמים.
מי אני בכלל? אין לי סיכוי לתקן: אבל, אם האדם חושב שהוא 'פגום' ולא יודע ומבין שכל מעשה שלו משפיע טוב שעולמות העליונים, וזה גורם לו ללכת בשרירות ליבו, ואף חושב "שלום יהיה לי" – הוא כלל אינו יודע ומבין את דרכי השם.
"והלכת בדרכיו" – לא משנה מה עשית ועד כמה קלקלת, ברגע זה ממש אתה יכול לשנות דרכך, לעשות טוב ולהתקדם בעבודת ה' דרגה אחרי דרגה, עד שתגיע להיות דבוק בה' יתברך, והקב"ה ינהג איתך:
מידה כנגד מידה - כי מעשיך הטובים יעוררו את מידת הרחמים בעולמות העליונים, ותזכה בזה שיושפע עליך מידת החסד והרחמים, כפי שידוע מהבעל שם טוב הקדוש:
"דע מה למעלה ממך" – ממך תדע! באיזה מידה שאתה נוהג, איך שאתה מתנהג כאן בעולם הזה, תדע שאותה המידה אתה מעורר עליך בעולמות העליונים, כפי שאתה נוהג כאן, נוהגים איתך בעולמות העליונים.
וכפי שאמר הבעש"ט הקדוש, כפי שהאדם מאחל לחברו 'כתיבה וחתימה טובה' כך יהיו לו מליצי יושר בראש השנה, והבן.
יהי רצון שיהיה שבוע טוב ומבורך לכלל ישראל, שפע ברכה והצלחה, פרנסה ורפואה, וכל הישועות, אמן!