יום שלישי נר רביעי של חנוכה, ה'תשס"ז
קבוצה של בחורים מישיבת חב"ד בקריית גת יוצאים להדליק נרות חנוכה במוצבי צה"ל באזור אילת, במה שמוכנה בהגיה חב"דית "מבצע חנוכה" על פי הוראתו של הרבי מליובאוויטש ללכת – גם למקומות רחוקים – ולהאיר את אור החנוכה לכל יהודי.
>> למגזין המלא <<
בצומת 'ציחור-אילת', נהג ההסעה סטה מהכביש והרכב התהפך ונפל לתעלה. שלושה בחורים, מיקירי ישיבת חב"ד בקריית גת, נהרגו בתאונה הקשה ועוד חמישה נפצעו בדרגות פציעה שונות.
ההרוגים הם: לוי הנדל בן ה-14, יונתן ביטון בן ה-17 ומשה גולן בן 16.5 ז"ל.
עוד באותו ערב התקיימו שתי הלוויות בירושלים ולמחרת התקיימה ההלוויה השלישית במגדל העמק.
התאונה החרידה כל לב יהודי ובפרט בקהילות חב"ד בארץ ובעולם. כותב השורות אומנם היה ילד בזמן שהתרחשה התאונה, אך בשנים לאחר מכן, עת למדתי בישיבת 'תומכי תמימים' קריית גת, שם כאמור למדו ההרוגים, ראיתי ששמם הונצח בכיתות לימוד ובאירועים שונים שנערכו בישיבה.
היום, כ"ח בכסלו, מציינים 16 שנים לתאונה. ביקשתי מהמשפחות והניצולים לחזור לרגעים ההם ולשתף איך הם קיבלו את הבשורה הנוראה תוך כדי חג החנוכה וכיצד ניתן להתמודד עם טרגדיה שכזו.
מודים, על מה?
"הם נסעו לבית חב"ד באילת כדי להדליק נרות לחיילים", מגוללת יהודית גולן, אמו של משה ז"ל, בשיחה השבוע ל'כיכר השבת' את קורות אותם הימים. "למדתי אז חשיבה חיובית במדרשה שלי (אור חיה. א"ט). לאחר התאונה כולם היו בטוחים שהקורס ייסגר, כי כבר אין מה לחשוב עוד חיובי. אבל זה לא בדיוק היה ככה. המשכתי בכל זאת".
תרשי לי לשאול. אומרים ש'שלוחי מצווה אינם ניזוקים', הם היו בדרכם לקרב לבבות וקרה מה שקרה, איך מסבירים את זה?
"הרבה שאלו איך ייתכן שאתם עושים הרבה דברים טובים ודווקא לכם זה קרה", נאנחת גולן, "כאילו שאר האנשים לא עושים דברים טובים".
גולן עוצרת לרגע, וממשיכה: "קיבלנו הרבה תגובות בהם אנשים אמרו: 'אני לא תופס את זה'. בדיוק כמו שאנשים לא תופסים את הפיגוע בהר נוף. אנשים נהרגו תוך כדי שחרית, אני עונה לעצמי שהקב"ה מנהל את העולם ונכון שכתוב ששלוחי מצווה אינם ניזוקים. הם לא ניזוקו, מי שניזוק זה אנחנו, להם טוב".
"כתבנו ספר על מוישי כדי לשמור על הזיכרון ממנו", משתפת גולן, "אומנם הוא היה בן שש עשרה וחצי אבל יחד עם הסופר המוכשר מנחם זינגלבוים ערכנו ספר לעילוי נשמתו עם סיפורים שהחברים והמורים שלו חוו ממנו".
ספרי לי על מוישי
"מוישי היה לומד את הרמב"ם בצורה בלתי רגילה", מספרת גולן ומתכוונת על הוראתו של הרבי מליובאוויטש ללמוד בכל יום שלושה פרקים מתוך הספר היד החזקה לרמב"ם. "את המילים שהוא לא ידע הוא חקר ובדק. הוא לא סתם היה קורא על מנת לצאת ידי חובה. כשהוא לא הספיק לקרוא את השלושה פרקים וכבר נכבו האורות בפנימייה, הוא היה עומד בפרוזדור ומשלים את הפרק כדי לא לפספס אף יום.
"ביום כ' בטבת, ביארצייט של הרמב"ם, הוא התגלה לחבר שלו בחלום. בחור שאי אפשר לחשוד שהוא 'בעל חלומות'. הוא אמר שאפשר להשתמש בכל החפצים שלו חוץ מהנעליים שלו... בהמשך הוא אמר לו. 'טוב לי, אני יושב ולומד'. החבר ביקש ממנו שיתאר לו איך נראה הרבי המהר"ש (האדמו"ר הרבי של חב"ד, אין תיעוד שלו. א"ט) אז מוישי שתק. לבסוף אמר לו מוישי שהוא עולה לירושלים. בשבעה הוא התגלה לאחיו הקטן ואמר: 'טוב לי עכשיו' ונעלם.
"הוא היה עובד על מידותיו ודרש מעצמו לטוב ביותר. הוא היה מעודד את החברים כל הזמן".
איך קיבלתם את הבשורה?
"הודיעו שהיתה תאונה, אמרתי מזמור תהילים והמשכתי לעבוד. ידעתי שהוא הולך לאילת אבל לא ידעתי שזה הוא, כי זה היה בצומת בדרך. לא חשבתי לרגע שנורא מכל קרה.
"באותו יום זה היה קרוב ליארצייט של אבא שלי והרבה אנשים התקשרו לבקש תרומה. התקשרו אלי מצעירי אגודת חב"ד ואמרתי להם שגמרתי להיום עם מכסת התרומות. הם אמרו שזה בעניין אחר והודיעו כי מוישי נפצע. התחלתי לעשות טלפונים ואז חזרתי לצעירי אגודת חב"ד והתחילו להעביר אותי מאחד לשני. יו"ר אגודת צעירי חב"ד הרב אהרונוב ניסה לדבר איתי ואז דפק בדלת שוטר וכבר לא היה צריך לדבר...
"הלכתי לחדר ואמרתי לבעלי 'ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך'".
"המזכיר של הרבי מליובאוויטש הרב גרונר היה באותו זמן בארץ. הוא מיד הגיע אלינו הביתה וישב איתי בבית עד להלוויה. אני זוכרת שהוא דיבר איתי שיש עוד חמישה ילדים ושאני צריכה להבין שזה לא רק מוישי", קולה של גולן נסדק. "זה היה קשה כי מוישי זה היה נחת ונחת", גולן נעצרת לכמה רגעים. "כולם עושים נחת אבל הוא היה ילד... לדוגמה, היה לומד איתי שיחה של הרבי בשבת בבוקר ובודק איתי שאני באמת מבינה את העומק שם. בהמשך השבת הוא היה מתפלל באריכות ולא חוזר הביתה במשך הצהריים".
ושוב אני חוזר לזה, כל זה קורה בחג של אור, איך אפשר להתרומם?
"אתה חייב לקבל החלטה פנימית שאתה ממשיך הלאה", עונה גולן ומוסיפה: "הרבה זמן לא אמרתי בתפילה 'מודים אנחנו לך'. בכיתי הרבה. להגיד תודה על זה שנלקח לי ילד - אני לא מסוגלת".
כעבור כמה שניות של שתיקה מוסיפה גולן: "היה אצלנו ריב בבית. הבכורה אמרה: 'אני לא הייתי רוצה כזה ילד. נכון, זה מתנה, אבל אל תתנו לי מתנה כזו אם אתם לוקחים אותה ממני', אנחנו, ההורים, אמרנו שלא היינו מוותרים על מוישי בשום פנים ואופן".
איזה מסר חשוב לך להעביר לקוראים?
מחייכת: "צריך להביא משיח דחוף. כל פעם שאני שומעת שילד נהרג בגיל כזה אני יודעת מה ההורים הולכים לעבור. כל כך צריך שיגמר הכאב. שיהיה שמחה ואור.
"בימים אלו אנו בונים את בית משה, בניין של אור חיה, שם יהיה פנימייה לבנות. המטרה שלנו היא, אומנם הוא לא זכה שיהיה לו המשך, אבל זה התלמידות כאן בונות בתים - זה יהיה המשך למוישי וזה האור האמיתי!", היא חותמת.
אנחנו רואים רק צד אחד
אביו של לוי ז"ל, יבדלט"א, הינו חבר בין דין רבני חב"ד בארץ הרב ישראל יוסף הכהן הנדל. הרב ניאות לשוחח אתנו כדי לספר על בנו ז"ל ולנסות להסביר, ולו במעט, איך ניתן להתמודד עם תחושת האובדן.
"באותה שנה חנוכה יצא בליל שבת. הוא נסע כבר ביום חמישי לצפת כדי לעזור ב'מבצע חנוכה'. בערב שבת הוא התקשר ואמר שהם הניחו תפילין להרבה יהודים. בהמשך לא שמענו ממנו כמה ימים מרוב שהוא היה עסוק ב'מבצעים. ביום שלישי, הבן שלי ממקום אחר, אמר שלוי יגיע הביתה בהמשך. אמרנו לעצמנו שנתקשר אליו לשמוע ממנו מה קורה, אבל אחיו אמר שהוא יחזור למחרת, אז לא התקשרנו, מסתבר שבאותו זמן זה קרה...
"זה היה בשנה שהייתי באבל על אמא שלי, התפללתי מנחה כחזן. מיד אחרי חזרת הש"ץ קורא לי המנהל של בית חב"ד ואומר לי שיש לי טלפון דחוף מיו"ר צא"ח הרב אהרונוב. בשיחה הוא אמר שמשהו קרה לבן שלי, שאלך הביתה והוא ידבר איתי כשאהיה בבית.
"כבר אז הבנתי שמשהו קרה. התפללתי ערבית מוקדם על מנת שלא אצטרך לחזור לחפש מניין והלכתי הביתה. התקשרתי לרב אהרונוב ואז הוא סיפר לי את הסיפור כולו ושאל אותי לאן להביא אותו. את השניים האחרים קברו בירושלים ואילו את בני אמרתי שיביאו למגדל העמק.
"הסיפור שמאחורי הבקשה שלי הוא כזה: כשנפתחה הישיבה כאן במגדל העמק, שלחו בחורים מ-770 שיבואו לחזק את הישיבה. בפסח הם רצו לחזור חזרה להיות עם הרבי בניו יורק. הרב גרוסמן שאל את הרבי מה לעשות והוא ענה שאם הם מסכימים אז שיבואו לפסח, כשהרבי הודיע שהוא ישתתף בהוצאות הנסיעה, ואז הם יחזרו שוב לסיים את השליחות בישיבה. הם כמובן הסכימו. הם טסו ולאחר פסח היתה להם 'יחידות' עם הרבי. הרבי אמר להם שיתוועדו כשהם חוזרים ושירימו את מגדל העמק ועל ידי זה כל ארץ ישראל תתרומם.
"הרבי הוסיף: 'ממגדל העמק יתגלה מלכה משיחא בערי גליל', ככתוב בזהר. הרבי חידש שגליל זה לא רק צפת וטבריה אלא מגדל העמק זה ה'תפתח' לכל הגליל כולו. אז ידוע שכולם הולכים להר הזיתים כי משם יבוא משיח, אבל אם הרבי אומר שממגדל העמק יבוא מלכה משיחא – אמרתי להביאו לכאן. כך עשו ואז היתה הלוויה".
הרב יכול לספר לי על לוי ז"ל?
"היה לו עניין לכתוב את כל השיעורים של הרב כדי שכל החברים יוכלו לחזור על השיעורים. אחר כך הדפסנו את זה בספר "ממלכת כהנים". שער אחד זה 'שער יצחק' של אבי – רבה של חב"ד במונטריאול והראב"ד של הבין דין שם. שער שני – זה שלי העוסק בביאורי הלכה ואז שער של לוי, כל השיעורים שהוא כתב מראש חודש אלול ועד חנוכה.
"הוא היה מאוד פעיל. היו לו ידיים טובות, מהסוג שרוצה הכל לדעת. הוא הלך לסופר כאן במגדל העמק והתחיל לכתוב ספירת סת"ם, הוא היה מתקן מכשירים, אני זוכר שהוא בנה לוח של ספירת העומר עם אורות שנדלקים ונכבים.
"בנוסף, היתה לו אהבת ישראל. הוא היה לוקח לישיבה עוגיות ומביא לחברים. היה מעיר את החברים שילכו למקווה כל יום".
איך מקבלים בשורה כזאת - בחג של אור, כשהם באמצע עשיית מצווה?
"זה נכון", עונה הרב הנדל, "זה לא קל. זו היתה 'פצצה'".
איך אפשר להתרומם מדבר כזה?
"יש שני צדדים. צד אחד שצריכים לבוא בטענות לקב"ה 'לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה', ומצד שני צריכים לדעת שהכל זה הקב"ה שעליו נאמר 'לא מחשבותיי מחשבותיכם'. אלו הם שני ניגודים שצריכים לחיות איתם".
הרב הנדל עוצר לרגע ומעיר: "זו היתה השליחות שלו והוא הספיק הכל בזמן קצר.
"היה זוג שכתבו ספר תורה ואז במהלך האירוע אישה בודדה נפטרה. הזוג כתבו לרבי שהם לא מבינים איך יכול להיות דבר כזה בתוך שמחה. ענה הרבי: זה היה הזמן של האישה ללכת לעולם, היא יכלה לעשות את זה בבית שלה, אבל מתוך שמחת יהודים, בשמחת התורה, יחד איתם זה מעלה גדולה בשביל הנשמה לעזוב ככה את העולם".
הרב הנדל עוצר לרגע ומיד ממשיך: "כמו שאמר רב יוסי: 'יהי חלקי ממתי מצווה'. הם הלכו ל'מבצע חנוכה', זה היה המבצע המובחר של הרבי ודווקא שם זה קרה. וכמו הסיפור עם תלמידו של הרמב"ן. הוא היה חולה והרמב"ן בא לבקר אותו והסביר לו את הסדר שיהיה כאשר הוא יגיע לעולם הבא. הרמב"ן ביקש ממנו שיבטיח לו שיבוא אליו לאחר מכן לגלות לו למה הוא - התלמיד - היה צריך לעזוב את העולם בגיל צעיר. כעבור תקפה התלמיד הגיע לרמב"ן בחלום ואמר לו שהסדר שהרמב"ן אמר לו - זה בדיוק מה שקרה, ולגבי השאלה מדוע הוא עזב בגיל צעיר הוא ענה כך: 'כאן למעלה אין שום שאלות. ולמטה - אין תשובות'. זה היה השליחות של לוי ואותה הוא מילא, וזהו".
איך ממלאים את החסר?
"כל מצווה שאנו עושים לעילוי נשמתו זה יכול למלא את החסר. וכן, הגוף שלנו מרגיש את הכאב", חותם הרב הנדל.
נפטרו כשלוחי מצווה
אנחנו עוברים לשוחח עם שניאור נבון מצפת. שניאור הינו אחד מחמשת הניצולים של התאונה. "נסענו מאילת לכיוון בסיס צבא מאוד מרכזי", מספר נבון בשיחה ל'כיכר השבת', "באמצע הדרך הנהג איבד שליטה. הרכב המריא באוויר ועפנו קדימה תוך כדי התגלגלות לצד ונפלנו לתעלה. אני נפצעתי עם שלושה שברים בכף הרגל, חתכים ופציעות בכל הגוף. בהתחלה היה רעש וצעקות ואז דממה מוחלטת, לאט לאט החלו להגיע אנשים והתחילו לסייע".
הכרת את ההרוגים?
"את הגדולים (יוני ביטון ומשה גולן. א"ט) הכרתי מ'ישיבה קטנה' בעיר לוד. כבר אז ראינו שהם בחורים רציניים ושקדנים. אני זוכר היטב שבאותו ערב עצמו מוישי גולן היה מסור לכל הפעילות.
"אני זוכר את מוישי 'מנקר' על הרמב"ם, עד שהוא לא היה מסיים הוא לא היה רגוע. אמרתי לו לילה לפני התאונה שישלים אחר כך, כיוון שהוא היה עייף מאוד. הוא שם שעון מעורר להמשך בלילה על מנת להשלים את הרמב"ם...".
"יוני ביטון היה טיפוס מופנם וצנוע, כך שלא היה לי קשר איתו", שח נבון.
איך התאוששת מכל הסיפור הזה?
"האמונה", עונה נבון, "גם שזה היה נראה לא טוב... בפועל אנחנו יודעים שזה חלק מהניסיונות שאנחנו צריכים לעבור. ממשיכים להפיץ את האור, כבר בלילה למחרת המשכנו בפעילות.
"יש ביטוי ידוע בשם הבעש"ט שלפני שיבוא משיח האש תרד בצד האחר, כלומר: היה את שמי המזבחות – של אליהו הנביא ונביאי הבעל. בזמנו ירד האש על המזבח של אליהו, אבל לפני משיח האש יורדת במקומות שנראים לא נכונים, אבל צריך לזכור שזה הניסיון שלנו. הם זכו להיפטר כשלוחי מצווה בחנוכה, כך צריך לראות את זה".
היהלום שבכתר
לסיום, אנו חוזרים להורי ההרוגים. אביו של יונתן ז"ל, יבדלחט"א, הרב ציון ביטון משתף בשיחה עם 'כיכר השבת': "הוא היה הבכור שלנו. יהלום. הוא היה מכבד הורים מאוד, היה קורא בתורה בבתי כנסיות. פעם ראשונה שטסנו לאומן, הוא היה בן עשר, ראיתי אותו בוכה. שאלתי 'למה אתה בוכה, אתה מתגעגע הביתה?', אמר: 'לא. ישב בחדר אוכל ילד יתום, איך אני יכול להיות כאן בחדר עכשיו שלילד הזה אין אבא?'...
"הוא היה ילד רגיש. היהלום שבכתר", אומר ביטון ומשתף בסיפור: "ניגש אלי בחור חב"דניק ומספר לי שהוא בא אליו בחלום. בהתחלה הוא לא התייחס, אבל ככה זה היה שלוש פעמים. בפעם השלישית הוא שאל את הבן שלי מה אתה רוצה, ויונתן ענה 'יש לי נעליים מתחת למיטה תשרוף לי אותם ולא אחזור אליך'. הלכנו לעשות את זה ובאמת מאז יונתן לא חזר אליו".
איפה קיבלתם את הבשורה?
"הכל מעורפל לי. סיפרו לי שהבן שלי היה מעורב בתאונה ואז הרב הבלין (רבה של קריית גת וראש הישיבה. א"ט) סיפר לי. קיבלנו את זה קשה, אני למוד ניסיון - איבדתי אח במלחמת יום כיפור. זה החזיר אותי לאותם ימים".
איך מתמודדים אחרי כזה משבר?
ביטון שותק לרגע ואומר: "בוא אגיד לך דבר אחד: הכי קל לגמור הכל. אבל יש עוד ילדים שצריך לשמח אותם. ונכון, עברו 16 שנה, אבל כל פעם זה תופס אותי".
יש לך מסר שחשוב לך להעביר למי שקורא אותך?
"עברו שש עשרה שנים. אני מרגיש את זה כמו היום. אל תשכחו אותנו".