על מי השכינה מייללת?
פעם אחת ערב יום הכיפור, הבעל שם טוב הקדוש ראה שיש קטרוג גדול על ישראל, ושתסתלק מהם תורה שבעל פה, והיה בעצב גדול כל ערב יום הכפור.
לעת ערב, בערב יום כיפור, כאשר אנשי העיר באו להתברך, ברך הבעל שם טוב הקדוש רק אדם אחד או שתיים, ולא יכל עוד לברך מחמת הצער.
הלך הבעל שם טוב הקדוש לבית הכנסת, ואמר לקהל דברי כיבושין, ונפל על ארון הקודש, צעק ואמר: "וי, כי רוצים ליקח התורה מידינו, איך נוכל להתקיים בין האומות אפילו חצי יום?"
והבעל שם טוב הקדוש רגז מאוד על הרבנים, ואמר כי בשבילם הוא, כיון שהם בודים שקר מליבם בהקדמות שקרים, ואמר, כי עמדו למשפט אצל כל התנאים ואמוראים.
ואח"כ, הלך הבעל שם טוב לבית המדרש, ואמר עוד דברי כיבושים, והתפללו 'כל נדרי'.
לאחר 'כל נדרי' אמר הבעל שם טוב הקודש כי הקטרוג הולך ומתחזק.
למחרת היום, מיהר הבעל שם טוב הקדוש את תפילת כל בעלי התפילה, כדי שיעמדו לתפילת נעילה בעוד היום גדול, כי הוא בעצמו היה מתפלל את תפילת נעילה.
קודם תפילת נעילה, התחיל הבעל שם טוב הקדוש לומר דברי כיבושים, ובכה. והניח ראשו לאחוריו על התיבה וגנח וצעק, ואח"כ התחיל להתפלל שמונה עשרה בחשאי, ואחר התחיל את השמונה עשרה של קול רם.
והיה מנהג הבעל שם טוב הקודש, שלא היה בימים נוראים משגיח במחזור, כי הרב רבי יעק'ל ממזיבוז' היה אומר את הפיוט במחזור לפניו, והוא היה עונה אחריו.
וכשהגיע רבי יעק'ל לתיבת פתח לנו שער, או לתיבת שערי שמיים פתח, אמר התפילה פעם אחת, ופעם שניה, ולא שמע שהבעל שם טוב הקדוש עונה אחריו, השתתק.
והתחיל הבעל שם טוב הקדוש לעשות תנועות נוראות, והתכופף לאחריו, עד שראשו הגיע סמוך לברכיו, ויראו כולם שלא ייפול לארץ, ורצו לאחוז ולסעוד אותו והיו יראים.
וקראו לרבי זאב קיצעס ז"ל, ובא והביט בפניו ורמז להם, שלא יגעו בו. ועיניו של הבעל שם טוב הקדוש היו בולטות, ועשה קולות בפיו, ואחרי שעתיים בערך, התעורר הבעל שם טוב הקודש התיישר ונעמד, התפלל וגמר את התפילה במהירות גדולה.
במוצאי יום הכיפורים באו כל העיר להקביל את פניו, כי כן היה המנהג תמיד. ושאלו אותו על אותו קטרוג, מה עלתה?
וסיפר להם, שבתפילת נעילה התפלל, והלך מעולם לעולם בלי שום עיכוב, במשך כל שמונה עשרה שהתפלל בחשאי.
וסיפר, בשמונה עשרה שהתפללתי בקול רם המשכתי ללכת מעולם לעולם, עד שבאתי אל היכל אחד, והיה לי עוד שער אחד להיכנס שאבוא לפני ה' יתברך ברוך הוא.
ומצאתי באותו ההיכל, תפילות של חמישים שנה, שלא היה להם עליה, ומכיון ביום הכיפורים הזה התפללנו בכוונה, כל התפילות עלו, וכל תפילה היתה מאירה כשחר נכון.
ואמרתי לאותן התפילות למה לא עליתם קודם?
ואמרו: כן נצטווינו להמתין לרום מעלתו שתוליך אותנו.
ואמרתי להם: בואו עמי! וכשסיפר זאת הבעל שם טוב הקדוש לבני עירו, אמר להם, שהשער היה פתוח.
ואמר הבעל שם טוב הקדוש לאנשי עירו, כי השער היה גדול ככל העולם, וכאשר התחלנו לילך עם התפילות, בא מלאך אחד, וסגר את הדלת, ותלה מסגר (=מנעול) אחד על השער, וסיפר לבני עירו, שהמנעול היה גדול, כמו כל העיר מזיבו'ז.
והמשיך: התחלתי לסבב המסגר לפתוח אותו, ולא יכולתי, ורצתי לרבי הידוע בספר 'תולדות יעקב יוסף' (= אחיה השילוני) וביקשתי ממנו ואמרתי:
ישראל נתונים בצרה גדולה כזו, ועכשיו אין מניחים אותי להיכנס, כי בעת אחר לא הייתי דוחק את עצמי להיכנס.
ואמר הרב שלי: אני אלך עמך, ואם יהיה אפשר לפתוח לך - אפתח.
ואמר הרבי שלי: אני אלך עימך, ואם יהיה אפשר לפתוח לך אפתח, וכשבא וסיבב את המסגר, ולא יכול גם כן לפתוח, אז אמר אלי: מה אוכל לעשות לך?
והתחלתי להתמרמר לפני רבי: איך עזבתני בעת צרה כזו?!
והשיב: איני יודע מה לעשות לך, אבל אני ואתה נלך להיכלא דמשיחא, אולי יהיה ישועה משם.
והלכתי ברעש גדול להיכלא דמשיחא, וכשראה אותי משיח צדקנו מרחוק, אמר אלי: לא תצעק! ונתן לי שני אותיות, ובאתי לשער, ותהילה לאל שפתחתי המסגר, ופתחתי השער, והולכתי את כל התפילות.
ומחמת אותה שמחה גדולה שכל התפילות נתעלו, נשתתק פי הקטגור, ולא הוצרכתי לטעון, והגזרה בטלה, ולא נשאר כי אם ה'רשימה' מהגזירה.
מכאן, המספר מספר מה קרה אח"כ: ומאותו ה'רשימה' אני זוכר שהיה בעולם רעש גדול, כי היו כמה אנשים שלחו ספריהם למדינת וואלחי (באזור ואלכיה שבדרום רומניה, שהיה אז בשליטת האימפריה העותמאנית, ואנשים שהיו להם אז ספרים, הבריחו אותם לתחומי האימפריה העותמאנית, כדי להצליחם מהגזרה).
אבל, הקטרוג הזה היה מכת שבתי צבי ימ"ש, ובישוף אחד של העיר קאמיניץ שרף שתי גמרות מש"ס, ורב קהילתנו אמר, כי מוכסן הכפר שלו, לקח ממנו את הש"ס בחזקה, ושילם לו עבור הש"ס והניחם על האש, ובעוונותינו הרבים, הש"ס כולו נשרף.
ותהילה לאל, תיכף כשהבישוף עמד לפני האש הוא ניזוק, והוליכו אותו לעיר קאמיניץ, ולא הגיע לשם בחיים, ומת בדרך הרשע הנ"ל.
ואחר כך היה ויכוח לפני הבישוף דק"ק לבוב, אבל, פחד התורה נפל עליו, ולא הרשיע.
והכת הרשעה הנ"ל כולם השתמדו, כי עשו להם חרפה וביזיון גדול, שגילחו להם פאה אחת וחצי זקן, שיכירו שהוא לא יהודי ולא נכרי, ונשתמדו מחמת בושה.
חלק שני – גרסתו של רבי מנחם נחום מטשרנוביל: אבל, פעם אחת היה הרב החסיד מורנו רבי מנחם נחום מטשרנוביל בעירנו, וסיפר את המעשה הזה לפני העם, ואני באתי באמצע הסיפור, ושמעתי ממנו את הסיפור בשינוי קטן, וגם איזה דבר חדש.
וסיפר, שהמשיח אמר לבעל שם טוב הקדוש:
איני יודע אם תוכל לפתוח, ואם תפתח יהיה בוודאי ישועה לישראל.
עוד אמר, שזה השער היה של היכל 'קן ציפור', אשר מעולם לא נכנס בו כי אם משיח, כאמור בזוהר הקדוש.
ואמר, ששמע קול אלוקים, ואמר לו: מה אעשה עמך, שאני מוכרח לעשות רצונך.
שמעתי מהרב דקהילתנו, שעדיין היה בצער, ורגז על האורחים (יתכן, שהכוונה על הרבנים שדובר עליהם בתחילת הסיפור), עד שהאורחים נסעו מביתו, ואח"כ, שלחו האורחים שליח לבעל שם טוב הקדוש.
והשליח שמע שאשתו של הבעל שם טוב הקדוש הוכיחה אותו, וענה לה: הנני מוכן לקבל תוכחה, ושלח לבקש האורחים, ובבוקר עמד בתפילה בציבור.
שמעתי מרב קהילתנו, שמכוח אותם אנשים שנשתמדו, אמר הבעל שם טוב הקדוש, שהשכינה מיללת ואומרת:
כל זמן שהאיבר מחובר, יש תקווה - שיהיה לו איזה רפואה, אבל:
כשחותכין האיבר - אין לו תקנה עולמית!
כי כל אחד מישראל, הוא - איבר מהשכינה.
והבן הדברים היטב, כי הם חשובים לכל אחד לדעת זאת, והמשכיל ישכיל.
מאמרותיו של הבעל שם טוב הקדוש 'צידה' לדרך לשבוע טוב ומבורך
הבעל שם טוב הקדוש מגלה את מקורו וכוחו של הדיבור, ואיך ניתן ע"י כח הדיבור להגיע לחיות חדשה, ואיך חיבור מחשבה ודיבור משפיעים, על מה שקורה לאדם.
הדיבור – מוציא ומחדש את חיות האדם:
אומר הבעל שם טוב הקדוש, שע"י הדיבור שהאדם מדבר, יוצא ממנו חיותו, ורק ע"י: דיבורי קדושה, תורה ותפלה - בא לו חיות חדשה!
וזה על דרך הכתוב: "והחיות רצוא ושוב" (דודאים בשדה, פ' בהעלותך).
דיבור ומחשבה טובים שמתחברים ומדבקים יחדיו – וגורמים טוב:
דיבור האדם מגיע - מעולם הדיבור, וכל מחשבתה - מעולם המחשבה. כשהאדם מדבר טוב, הוא מדבר - מה שבמחשבתו, ואז:
עולם הדיבור ועולם המחשבה מתחברים – וגורמים לטוב.
וכן, כשמדברים רע גורמים רע ח"ו. ויש בזה - חכמה נפלאה!
וזה (איוב ט"ו) "ותבחר לשון ערומים" – ולכן:
ירגיל האדם את עצמו, שלא יצאו מפיו דברים רעים, שהם: מסיטרא דדינא, רק: ירגיל תמיד את עצמו בדיבורים טובים, שהם:
מסטרא דחסד, וכן במחשבתו, ויגרום כך! (כש"ט ח"ב ד"ב ע"ג).
דיבור האדם מעורר את - הדיבור העליון, וכפי דיבורו - כך חיותו:
דיבור האדם הוא - חיותו, והחיות הוא - ממנו יתברך, אזי, הדיבור עולה למעלה, ומעורר את הדיבור העליון: ומשפיע עליו - יותר חיות!
אבל, אם האדם מדבר דיבור רע, אזי: החיות - יוצא ממנו! כי גם הוא עולה למעלה, ולא עוזב אותו, ולכן: נפסק ממנו - כל החיות לגמרי.
ומכאן יוצא, שהדיבור הוא חיותו של האדם לטוב ולמוטב, והבן הדברים היטב.
יהי רצון שכל בית ישראל יזכו לחשוב ולדבר טוב, לראות טוב, ויתברכו בכל הטובות והברכות, ויושפע עליהם – שפע טוב, אמן!