פעם שאלו את הבעל שם טוב הקדוש: מה זאת שאנו לומדים תורה ומתפללים, והננו עושים מצוות ומעשים טובים, ובקשתנו נשארה מעל (לא נענתה), וכבודו - דבריו נשמעים בשמים, ובקשתו עושה פרי לעינינו.
והשיב להם הבעל שם טוב הקדוש במשל לבן מלך שתעה בדרך, והזדמן למקום מרעה צאן, והבן מלך היה רעב וצמא ויגע.
והרועה צאן ראה את בן המלך ויאספהו אל ביתו, אולם, במה יכול לכבד רועה צאן עני את בן המלך בסבר פנים יפות?
לקח הרועה העני חתיכת בד הכי נקי ומכובד שהיה בתרמילו, ופרש את חתיכת הבד הפשתן על השולחן, ואחר כך, השכיב את בן המלך על הארץ, ופרש תחתיו שמיכה לבנה וטהורה.
והיינו שיותר מזה, לא היה בידו של רועה הצאן, לכבד את בן המלך בכלום, ואפילו לחם לא להניח לו על המפה, ולא שם כרים וכסתות על השמיכה, כי לרש אין כל, ועשה הרועה צאן כבוד לבן המלך בכל מה שהיה בכוחו לעשות, ועשה זאת - בכבוד ובדרך ארץ גדול.
לאחר שבן המלך שב לביתו, ציווה לקרוא לפניו את הרועה, וינשאהו מעל כל השרים, וישאלו השרים את בן המלך: מדוע כך אתה מנשא את הרועה הזה, הלא אנחנו עושים תמיד רצונך בכל עבודתך אשר אתה מצוה לנו?
השיב להם בן המלך, כל הכבוד והיקר אשר אני מכבד אותו, הוא רק בעבור זה שנתן לי מפה לבנה ונקיה, ושמיכה לבנה על הארץ.
עד כאן דבריו הקדושים של אור שבעת הימים מרן קודש קודשים הבעל שם טוב הקדוש, והבן הדברים, כי יש בהם עמקות גדול (שושנים לדוד תהילים פ"ב).
ה'תפארת שלמה' מתאר מה הבעל שם טוב הקדוש פעל בחייו:
"והפליא עצה, והגדיל תושיה מכל הדורות שלפניו:
לרומם כבוד הבורא, להרבות תלמידים.
להורות להם דרכי הקדושה וטהרה:
בתורה לשמה והכנת התפילה".
הבעל שם טוב הקדוש השאיר משפיעים לדורי דורות, עד בא המשיח, כפי שממשיך וכותב:
"כאשר עינינו רואות מכל צדיקי הדור תלמידי תלמידיו אשר מפיהם אנו חיים, וכל הדבורים בהם יצליחו ויעשו פרי".
ידוע ש"צדיקים במיתתן קרויים חיים"... והבטיח הבעל שם טוב הקדוש:
"וכה אמר, כי מי שזוכה להיות משובתי שבת ואוכלי שולחנו, הוא נותן בו סם חיים, להיות בקרבו רפואה, להיוושע מכל התאוות, וגם פועל להבא להתנהג בביתו בקדושה ובטהרה" (תפארת שלמה, יתרו, ד"ה ויקח).
מהשבחים הללו, ניתן להבין מעט מפועלו של הבעל שם טוב הקדוש, ומדוע דבריו נשמעים בשמים, ובקשותיו עושות פרי, בקשותיו נענות בשמים, זכותו תגן על כל עם ישראל, אמן.
מאמרותיו של הבעל שם טוב הקדוש 'צידה' לדרך לשבוע טוב ומבורך
מדוע בחורים מעידים שבזכות השבת הם - לא 'נשרו' מהדרך?
במילים אחרות: מהו סוד השבת?
אומר הבעל שם טוב הקדוש, ומובא בספר 'בעל שם טוב על התורה', פר' בראשית.
"רזא דשבת, איהי שבת דאתאחדת ברזא דאחד, למשרי עלה, רזא אחד..."
כותב הזוהר הקדוש: "מאי שבת שמא דקודשא בריך הוא" (יתרו דפ"ח ע"ב).
'שבת' היא - אחד משמותיו של הקב"ה: ולכן, כשאמרו רבותינו 'באה שבת – באה מנוחה' - שמהות השבת היא לקבל את המנוחה – הקב"ה, ואומר רש"י על פסוק: "ויכל אלוקים ביום השביעי..." - מה היה חסר בעולם? מנוחה!
מדוע "בא שבת - בא מנוחה" – הזוהר הקדוש מסביר שהקב"ה נקרא 'מנוחה', כי הוא 'אין' סוף ולא שייך בו מושג של זמן או תנועה.
'באת שבת - באת מנוחה': הקב"ה גמר את בריאת העולם לפני כניסת השבת, ולכן, שבת נקראת: יום מנוחה, שביום זה הקב"ה פסק מלאכתו.
מה קורה עם האדם ביום שבת? המילה 'שבת' מלשון – השבה: כל השבוע, האדם עובד ו'חי' עם שכלו, גופו וראשו, במלאכה שעוסק, ביום השבת האדם חוזר לשורשו.
באה שבת – באה לאדם מנוחה: כשהשבת מגיעה, האדם שובת ממלאכה, ועוצר את עבודת השבוע, הוא נותן 'נייחא' (מנוחה) לגופו ושכלו מהמאמץ של כל השבוע, ושב וחוזר למקורו.
ניתן להמשיל את הדבר לפלאפון ששמים בטעינה, כדי שיתמלא, ויוכל לעבוד מחדש, גם האדם כמו 'מתאפס' בשבת ע"י שמתחבר למקורו, כדי להטען ולהתמלא מחדש באור ה'.
יום השבת – 'איפוס' שבועי: כל החיות שיש לאדם בששת ימי השבוע, נובעים מכך, שהקב"ה ברא את העולם במחשבתו ע"י עשרה אמרות, וביום השבת הוא שבת ממלאכה, כמו שכתוב תיקוני הזוהר:
'יום השבת דתמן זיווגא כשכינתא עם קוב"ה, ותמן אית לה נייחא' (כא).
שבת – התאחדות הקב"ה והשכינה: הפרוש לזוהר הקדוש, שיום השבת הוא זמן של זיווג הקב"ה עם השכינה, ואז יש לקב"ה מנוחה, ולכן, שבת היא אחד משמותיו של הקב"ה, כי התאחדותו עם השכינה, זוהי מנוחתו.
במהלך השבוע, הקב"ה נתן לשכינה לשכון איתנו, אבל, ביום השבת הקב"ה והשכינה מתאחדים.
השכינה – שוכנת איתנו בעולם התחתון: השכינה שוכנת תמיד עם עם ישראל, בכל מקום ומצב, ומאירה את אור האלוקות הקדוש והטהור, כפי שכתוב: "השוכן איתם" ואף: "בתוך טומאתם" וד"ל.
בשבת מתגלה – מקור אור ה' בבהירות: ביום שבת קודש אור ה' מתגלה על כל הברואים, ולכן, האדם מרגיש הרגשה מיוחדת, שלא ניתן להגדירה במילים, כי היא תענוג רוחני של הנשמה, וזה:
אור בהירות הקב"ה קודש קודשים - שמאיר ושוכן באדם.
לכל אחד הוא כענף שרוצה - להתחבר לשורשו! בכל אחד מתגלה הרצון והכיסופין להתחבר לשורש, כמו ענף שרוצה וחושק לדבק בשורשו, כך האדם רוצה להתחבר ולדבק לאור ה' - שהוא שורשו האמיתי.
הקב"ה מחיה בשבת את כל הברואים: ביום השבת מתעורר לקב"ה רצון לתת לכל הברואים חיות, כמו שהיה בעת בריאת העולם, ואור ה' מאיר בכל 'ענף' בכל אחד שרק יחפץ להרגיש את האור, וזה שאמרו בזוהר הקדוש "רזא דשבת איהו שבת דאתאחדת ברזא דאחד" וכו' (תרומה דקל"ה ע"א).
כל הברואים הם - 'אחד': כל הברואים בכללותם הם – 'כיסא להשם יתברך', בחיצונית נראה שכל הברואים הם הרבה אחדים, אבל:
בפנימיות כל הברואים הם אחד, כמו שכתוב "השמים כיסאי" (ישעיה ס"ו) והם כיסא לקב"ה.
אימתי הם אחד? כשיש להם מחשבה וחשק אחת, לדבק בקב"ה, אז:
הדביקות בזה הוא המאחדת ומקשרת ה' יתברך עם הברואים, שיתקיימו ע"י ה' יתברך - שהוא אחד.
השבת – ברית עולם: ההתקשרות בין הקב"ה לעם ישראל, נקרא - ברית, ולכן, שבת נקראת "ברית עולם", כי אז הוא זווגא דקודשא בריך הוא ושכינתיה.
הקב"ה והשכינה – אלוקות בעליונים ובתחתונים: הקב"ה הוא האלוקות ששוכנת בעליונים, והשכינה היא האלוקות ששוכנת בתחתונים, והתקשרות שניהם היא - ביום השבת.
התחדשות הבריאה מתוקף בריאת העולם: "בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" בשבת כל הבריאה מאירה באור ה' ומקבלת חיות אלוקות, כמו השבת הראשונה שהיתה בזמן בריאת העולם (כתר שם טוב ח"ב, ד"כ ע"א וע"ב).
איך אור ה' מתגלה בשבת - לכל אחד? אור בהירות ה' יתברך, מתגלה לכל אחד ואחד לפי ערכו, לאחד ניצוץ קטן ולאחד ניצוץ גדול, וזה, כפי מה שכל אחד מכין את עצמו, להרגיש את קדושת השבת בדרכים גשמיות ורוחניות.
איך מגיעים לדבק בקב"ה בשבת? עיקר הדבקות הוא ע"יתפילה ותורה לשמה, והזוהר הקדוש קורא לזה: "האי יומא, יומא דנשמתין ולא יומא דגופא" (פ' ויקהל דר"ה ע"א) הכוונה:
שורש הנשמות מאיר על הנשמות שבגופים - והם נכספים אליו, ואנו קוראים לזה:
"תוספות שבנשמה יתירה, וכל זה - נרגש לברי לבב" .
(כתר שם טוב, ח"ב ד"כ ע"ג).
שמירת השבת – נותנת כח לעמוד בניסיונות: לכל יהודי יש אפשרות להרגיש את קדושת השבת, ולקבל ממנה טעינה וכח לעמוד בניסיונות, ואפשרות 'להתאפס' - להרגיש ולחזק את הרצון האמיתי לא לעבור על רצון ה' יתברך.
"רזא דשבת, איהי שבת דאתאחדת ברזא דאחד, למשרי עלה, רזא אחד..."
השבת שומרת עליך, גם אתה תשמור עליה...
יהי רצון שנזכה השבוע להארה מאור השבת, ולשפע ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו, אמן.