בשבוע האחרון ליווינו מקרוב את דבורי אסמן (29), שליחת חב"ד בקייב, מהרגע בו הם התעוררו לקול פיצוצים עזים, ארזו במהירות, העבירו שבת טרופה בכפר אנטבקה, נמלטו בדרך לא דרך למולדובה ומשם חצו לרומניה ועד שלבסוף נחתו בארץ - וכל זה תוך כדי שהיא ובעלה שמוליק, דואגים למאות אנשים מהקהילה שברחו יחד איתם.
בכל השיחות שקיימתי עם דבורי לא היה רגע אחד של שבירה. כאילו לא מדובר בהורים צעירים לארבעה ילדים שברגע אחד נתלשו מחיים טובים ורגועים (אוקיי, יתכן שהמילה 'רגוע' פחות רלוונטית כשמדובר בזוג אסמן) לתופת וחוסר וודאות.
תסבירי לי את זה.
"גדלתי במשפחה של שליחים. אבא שלי, הרב יצחק גרוזמן, הוא שליח חב"ד לראשון לציון ויש תחתיו למעלה מ-50 זוגות של שליחים. התחנכתי במוסדות חב"ד מילדות ועד הסמינר, במהלכו טסתי לשליחות בעיר אודסה לכמה חודשים. כל החיים אמרתי, 'אני לא אהיה שליחה, אני את החיים שלי כבר נתתי בשליחות בתור ילדה, אני רוצה חיים עם פחות אחריות, רוצה להיות אחראית על הילדים שלי, על הבית וזהו'. איכשהו היום אני שליחת חב"ד בקייב" היא צוחקת.
איך זה קרה?
"אמרתי לשדכנית שאני לא יוצאת לשליחות, אני נשארת בראשון לציון. ושמוליק אמר לשדכנית שהוא יהיה רק בשליחות בקייב. בפגישה ראשונה, שנייה ושלישית לא העלנו בכלל את עניין מקום המגורים ורק לקראת סגירת השידוך התברר שאנחנו ממש לא מסונכרנים. לאט לאט ההורים שלי שכנעו אותי שזה לא כזה נורא, שאוקראינה קרובה, שתמיד אוכל לעזוב ולחזור אם ארצה וברוך השם השידוך נסגר".
מה צריך לעשות כדי להפוך לשליחה? יש מסלול לימודים מיוחד?
"קודם כל, כל יהודי הוא שליח בכל מקום שהוא נמצא. אם הוא בעמדה של השפעה טובה וחיובית, הוא כבר עושה את העבודה שלו. בנוסף, אני ממש גדלתי בבית כזה. בחגים אף פעם לא יכולנו לנסוע לנופש או למשפחה כי זה זמני שיא מבחינת השליחות, בשבת לא יוצאים כי צריך לארח. זה ממש בדם שלי המושג שלפעמים צריך לוותר על עצמך ועל הרצונות שלך בשביל יהודים אחרים. אבל למרות הניסיון, רק כשנמצאים בשליחות עצמה לומדים באמת איך להיות שליחה. כמה אור יש בזה, כמה זה מוסיף לך אישית. מעבר לזה שהשליחות תורמת לאחרים, היא תורמת לך. את מרגישה משמעותית יותר ואולי זה קצת אגואיסטי להגיד, אבל התחושה הזאת ממש ממלאת אותך.
כשזוג רוצה לצאת היום לשליחות, הוא כותב לרבי ב'אגרות קודש' ומבקש ברכה. כתבנו וקיבלנו ברכה מדהימה על השליחות ומבחינתנו, אם הרבי נתן לנו ברכה לשליחות והרב של המקום מסכים - אנחנו שליחים".
מה עושים עם מיליון אירו? פותחים ישיבה
לפני שמונה שנים, שמוליק ודבורי הופכים לשליחים מן המניין בקייב והתפקיד הראשון של דבורי הוא מורה בבית הספר של הרבנית אסמן, חמותה. תוך כדי עבודה, דבורי מבינה שאין במקום חיידר חב"ד ויחד עם שמוליק הם מקימים חיידר.
"הבטחנו שמי שיירשם יקבל שנת לימודים חינם. נרשמו שני ילדים, אחד מהם אח של שמוליק. החלטנו בכל זאת לפתוח ויהי מה. החיידר התחיל באחת הקומות של בית הכנסת ולאט לאט נרשמו יותר ילדים ובסופו של התהליך עברנו לאנטבקה, שזה כפר סמוך לקייב שהקים חמי, הרב משה ראובן אסמן עבור המוני הפליטים היהודיים שהגיעו לקייב מאזור דונצייק ולוגנסק לאחר המלחמה הקודמת עם הרוסים, בשנת 2014.
הוא קנה שטח אדמה ענק ובנה עליו בית מלון כדי שלפליטים יהיה קודם כל בית. בהמשך הרב אסמן דאג להם לעבודה והזדמנויות צמיחה ונבנו במקום בית כנסת, מקוואות, גני ילדים, בית ספר יהודי. הכפר התפתח והתרחב וכיום הוא כולל גם בתים גדולים ויפים, מלונות נוספים ומענה לכל צורך בסיסי ויהודי.
בסיוע של אנשים טובים, בנינו חיידר יפהפה, בחיצוניות ובפנימיות, בלימוד, בחינוך. השקענו במורים איכותיים ומקצועיים והבאנו אותם מישראל. אחרי כמה שנים פתחנו גם בית ספר לבנות וכבר שלוש שנים שהוא רק הולך וגדל. כשהקורונה התחילה קצת להירגע, הבנו שיש המון ילדים יהודים שלא לומדים אצלנו ולא באף מוסד יהודי אחר והקמנו עבורם 'בית ספר יום ראשון', שזה יום בו כולם בחופש והם יכולים להגיע ולספוג יהדות. לבית הספר הזה יש הצלחה מסחררת. ממש הישג אדיר.
בשנה הבאה, המחזור הראשון של ילדי החיידר עולה לישיבה - והחלטנו לפתוח גם ישיבה. וכמובן, בצורה הכי טובה שיכולה להיות. אחד התורמים הקבועים שלנו ואשתו ציפו הרבה שנים לילדים וכשהם סוף סוף נפקדו, הוא התקשר לשמוליק ושאל אותו: 'אם אני מביא לך מיליון אירו, מה אתה עושה איתו? אני רוצה משהו עוצמתי'. שמוליק ענה לו, 'פותח ישיבה' והתורם מיד הודיע, 'זה שלי'. בימים אלה אנחנו עובדים על פרויקט מטורף, ישיבה יפה ומעוצבת בצורה בלתי רגילה. לא עוד פנימייה אפרורית, אלא מקום שיעשה לתלמידים חשק ללמוד תורה, עם ראש ישיבה איכותי. את הנחת אבן הפינה לישיבה עשינו בעיצומן של ההפצצות ביום השלישי למלחמה.
יש לנו גם תוכניות לאוניברסיטה יהודית, ברוך השם, התוכניות לא נגמרות. כיום עובדים תחתינו שמונה זוגות של שלוחים. אנחנו אימפריה עצומה".
"מה שהיה - לא יהיה"
בעקבות המלחמה התחיל גל של עלייה המונית מאוקראינה לישראל. איך התחושה להשאיר הכל מאחור ולהימלט?
"בהתחלה היה המון תסכול. שמונה שנים מהחיים שלנו הקדשנו לשליחות, יש מצב שכל זה הולך לרדת לטימיון? לאט לאט אנחנו מעכלים שמה שהיה - לא יהיה. אנחנו עוד לא יודעים מה יהיה, אבל זה בטוח לא יחזור להיות אותו דבר. התקווה שלנו היא שמשיח יבוא, כי זה הופך להיות קצת יותר מדי גדול עלינו, אבל במידה ולא, חלילה, בתוכנית הגלותית אנחנו מתכוונים להפוך עולמות. אנחנו מבינים שאם זה מה שקרה, כנראה שהקב"ה גרם לזה לקרות וזה הדבר הכי נכון. אולי הוא רוצה שנעבוד עוד יותר קשה לגלות עוד יהודים שעדיין לא גילינו ואנחנו מפספסים אותם, שנהפוך כל אבן בקייב. גם אם לא נחזור לשם מכל סיבה שלא תהיה, יש לנו המון עבודה כבר עכשיו ואנחנו נעזור לכל היהודים שעלו להתאקלם בארץ. זה קצת מנחם".
הם אמנם עזבו את קייב, אבל לא הפסיקו לרגע להיות שליחים. במקום להגיע מיד לארץ, הם סייעו לקבוצות נוספות להגיע למולדובה ורק אז טסו לישראל.
מאיפה שואבים את כל הכוחות האלה? אתם בעיצומה של חוויה אישית לא פשוטה, טראומתית אפילו, אבל לא עוצרים את עבודת השליחות.
"לפעמים אני מסתכלת במראה ואומרת, 'דבורי, את ילדה. מה קרה לך? איך פתאום את לוקחת אחריות?'. ה'אגרות קודש' צמוד אליי מהרגע שיצאתי לשליחות. לפני שהתחתנתי, אף פעם לא קיבלתי מהרבי תשובות ברורות, אבל מאז שעברתי לקייב, קיבלנו תשובות מדויקות כאילו הרבי מחזיק לנו את היד, לפעמים משחרר כמה אצבעות, נותן לנו להתמודד ואז אוחז שוב. ברכות מדהימות שמבהירות לי שאני עושה את הדבר הנכון. מבקשת ברכה ללידה קלה ועד לפתיחת עסק - הרבי הזכיר תמיד בתשובות מוסדות חינוכיים. זה אומר שזה עיקר העבודה שלנו.
וכמובן שואבים כוחות גם מהאנשים. כשאת רואה כמה אור ותקווה את מעניקה להם כשהם זקוקים לזה, זה מחזק גם אותך".
שליחות זה לא רק להניח תפילין
למה בעצם מלכתחילה לא הסתפקתם רק בבית חב"ד בקייב, בלי קהילה, מוסדות והתבססות במקום? לא אידיאלי יותר שכל היהודים יעלו לארץ?
"להיות עולה חדש זה לא דבר קל ופשוט וישראל היא מקום שקשה לחיות בו, לא רק לעולים חדשים. לרוב אנשי הקהילה שלנו אין אפשרות לקום ולעזוב לארץ חדשה והקהילה שלנו קשובה לכל הצרכים שלהם. לדוגמה, המוסדות שלנו פרטיים, אבל שכר הלימוד הוא מינימלי.
הרבה מהאנשים שברחו מאוקראינה נמצאים כרגע בחששות כבדים מה יהיה איתם, מי יעזור להם. אנחנו עושים הכל כדי לדאוג להם לעבודה, למוסדות חינוך, לצרכים קהילתיים, אבל זה ממש לא פשוט לעלות לארץ בלי הכנה ובלי שפה. אנשים נתלשו מהחיים שלהם למציאות אחרת לגמרי. חלק שמחים שזה זירז להם את העלייה, כי זה היה בתכנון שלהם, אבל חלק מרגישים שהקרקע נשמטה להם מתחת לרגליים.
הרבי שלח אותנו לקייב. השליחות זה לא רק לתלות מזוזות או להניח תפילין, זה לתת מענה לכל יהודי באשר הוא. המצב האידיאלי הוא שכולם יעלו לארץ, אבל בפועל אנשים לא עולים, מהרבה סיבות, מה שאומר שיש ילדים שצריכים חינוך יהודי וממני נדרש לפתוח להם גן וחיידר ובית ספר לבנות וישיבה ואפילו אוניברסיטה, כי אנחנו רוצים שכל האפשרויות יהיו פתוחות בפניהם, במסגרת של יהדות. אנחנו עושים מה שנדרש מאיתנו, לא מה שאנחנו רוצים. אנחנו מכוונים לאידיאל, אבל בדרך יש הרבה תחנות ואנחנו עוברים אותן אחת אחת בסבלנות".
סליחה אם מוקדם מדי לשאול, אבל למה את הכי מתגעגעת מהדברים שהשארת בבית בקייב ולא הספקת לארוז?
"פתאום אני קולטת כמה דברים לא לקחתי. ארזתי במהירות שיא רק לארבעה ימים! הדבר שהכי כואב לי זה שהשארתי את המחשב שלי עם התמונות של הילדים מגיל אפס. אני ממש מקווה שלא יגעו בזה, זה החיים. על כל השאר - כואב הלב, אבל זה חומרי. בא והולך".