בימי הבעל שם טוב הקדוש, היה קטרוג גדול על העיר מז’יבוז’, ופרצה בעיר מגפה שנדבקו בה, אנשים נשים וטף שחלו עקב בצורה קשה, לא היה בית שלא היה בו חולה או מת.
בצער וכאב גדול פנו נבחרי הקהילה אל הבעל שם טוב הקדוש, ויתחננו בפניו שירבה בתפילה ותחנונים עבורם, ענה להם הבעל שם טוב הקדוש שהם צריכים להיות שותפים לישועתם, שהוא לבדו שאינו יכול להושיעם, ורק בידם להחליש או לבטל את רוע הגזרה.
הסביר להם הבעל שם טוב הקדוש את הפירוש לתפילה הנאמרת שלוש פעמים ביום:
"ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך" כי ה'עבודה' של ישראל, עושה תמיד רצון לפני ריבונו של עולם להחליש את הגזרה - ולבטלה.
ומהי אותה עבודת ישראל שעומדת תמיד לפני ה' יתברך? אלו אותיות התורה שנכתבות בהשתתפות כל תושבי העיר.
הנוכחים קיבלו על עצמם לכתוב ספר תורה על-ידי כל תושבי העיר, והבעל שם טוב הקדוש ציווה על הסופר סת"ם שלו, רבי צבי הירש הצדיק שיתחיל מיד בכתיבת ספר התורה.
מיד בתחילת כתיבת ספר התורה, החלו כל חולי העיר להירפא, ולספר תורה הזה קראו בשם: ספר התורה 'בעל המופת'.
מאמרותיו של הבעל שם טוב הקדוש 'צידה' לדרך לשבוע טוב ומבורך
חשכת הלילה קודמת לאור היום "כי אשב בחושך, ה' אור לי", גם כאשר האדם מרגיש 'חושך', הוא צריך לזכור: "כאשר נצמחת הישועה, רואים למפרע שכל ההסתרות היו טובות ונחוצות".
כל הפסוקים, כגון: "אין עוד מלבדו" ו"את השמים ואת הארץ אני מלא" – הם כפשוטם ממש! כל מה שקורה בעולם בכלל ובפרט הוא נובע אך ורק 'אור אין סוף' של ה' יתברך שמסתתר בכל פרט ופרט בבריאה.
ואין שום מעשה או דיבור או הרהור שנעשה בעולם ללא רצונו של ה' יתברך, וגם בו מוסתרת 'אלוקותו', רק האדם שמביט בעיני בשר ודם, לא יכול תמיד להבין את דרכי ההשגחה העליונה, אבל, הכל נעשה ברצונו של ה' יתברך, ובהשגחתו הפרטית והכללית על כל הנבראים, בכל רגע ורגע.
אדם שזוכר שהקב"ה אוהב אותו, ואת כל אחד מבניו, יותר ממה שאוהב אבא שנולד לו בן לעת זיקנתו, וה' יתברך תמיד עימו איתו ואצלו, אף פעם לא יתעצב או יפחד משום דבר, רק יזכור שלפני עלות השחר קיים החושך הכי גדול, ורק מתוך החושך הגדול מתחיל האור להאיר ולפרוץ.
יהי רצון שיאיר עלינו אור ה', ונרגיש אך הישועות והרפואות מאירים בכל אחד ואחד מעם ישראל, אמן.