שמעתי מרב קהילתנו, שבקהילת מיקוליב היו שני חסידים ששמם רבי דוד. אחד היה מבוגר מאוד, ואחד בחור.
פעם אחת הם נסעו בדרך עם הבעל שם טוב הקדוש, שאלו אותו: אמור לנו רבינו הקדוש, מה אנו צריכים לתקן? והבעל שם טוב הקדוש, ציווה על כל אחד לקרוא משהו מן הספר.
ואחד קרא לפניו, איני זוכר אם משניות, עין יעקב או מהזוהר הקדוש, והבעל שם טוב הקדוש ציווה על השני גם לומר איזה דבר לפניו, ואמר.
אמר להם הבעל שם טוב הקדוש: ידעתי.
ואז, הבעל שם טוב הקדוש אמר לאחד מהם את חטאיו בפני חברו, וציווה על האדם השני לרדת מהעגלה ביחד איתו, ואמר לו את חטאו בסתר, כי היה לאדם קצת בושה מחטאו.
לימים אחד מהם מת, והשני התאבל על חברו ימים רבים, כי הם מאוד אהבו אחד את השני.
פעם אחת הגיע רבי דוד לבעל שם טוב הקדוש, והוא רצה לנחמו, אמר לו כך: אל תדאג לחברך רבי דוד, כי הייתי בהיכלא של דוד מלכא וראיתי שם את חברך, ושאלתי אותו אם תיקן את הדבר שהיה צריך לתקן, והוא ענה לי, שכבר תיקן את הדבר בחייו.
וראיתי את התנא רבי עקיבא שעומד שם על המשמר במלבוש אדום ורומח בידו (רבי עקיבא היה מעשרה הרוגי מלכות, ונשמתו נוקמת בכל יום מחדש בכוחות הקליפה, כפי שנזכר בכוונות האר"י הקדוש על הפסוק "אל נקמות ה'").
גם שמעתי מהרב הנ"ל, שראה הבעל שם טוב הקדוש את המלאך [הדרניא"ל] שהוא מלאך שני שפגע משה רבנו עליו השלום בעלייתו בהר סיני, כאמור בזוהר הקדוש, (חלק ב', נ"ח, א').
ואם הזכרנו את המלאך [הדרניאל], אולי נאמר את מה שכתוב בספר "מעיין החכמה" שלמדו בו ביחד הבעל שם טוב הקדוש והמגיד ממעזריטש, שם מסופר על המלאך [הדרניאל], שהוא גבוה מחבריו שישים ריבוא פרסאות, ועל כל דיבור שיוצא מפיו - י"ב אלפים ברקים של אש יוצאים מפיו בדיבור אחד, וכאשר הוא ראה את משה רבנו שעלה למרום במעמד הר סיני, גער בו ואמר לו: "מה לך בן עמרם במקום קדושים עליונים? ומשה רבנו שמע את קולו ונבהל מפניו, ודמעות זלגו מעיניו, וביקש ליפול מן הענן, ומיד התגלגלו רחמיו של הקב"ה עליו...
מאמרותיו של הבעל שם טוב הקדוש 'צידה לדרך' לשבוע טוב ומבורך
התפילה היא כמו הקרבת קורבן - היא עולה לה' יתברך כמו ה'עשן' שעולה מהקרבת הקורבן, והכל תלוי ברעותא ורצון הלב ובהתעוררות שיש לאדם, ויש לזכור שאפילו ה'מעט' בכוונה - יקר וחשוב מאוד לפני ה' יתברך.
על זה נאמר: "מי זאת עולה מן המדבר" (שה"ש ג,ו) מפרשים שמה שעולה מהתפילה של האדם הוא - פנימיות מחשבותיו.
אדם שרצונותיו הטובים מתבטאים בתוך אותיות התורה והתפילה, וזאת היא - שעולה כקורבן לפני ה' יתברך.
כי דיבורי התפילה הם כ'תימרות עשן' – כמו העשן שעולה מ'להבת אש', כך התפילה היא כ'להבת האש' נכללים בא מחשבות האהבה היראה וההתפארות וכל שאר המידות, שהאדם חושב ומבטא בתפילה.
כי המחשבה מקדימה את הדיבור של האדם, ויוצאת בצורה מעשית בתוך הדיבור, וזהו - העשן הרוחני שעולה לפני ה' יתברך כריח ניחוח אשה לה'.
בספר אור המאיר הוא מוסיף, שזכי הראות היו יכולים לראות ממש את העשן שעולה מתוך התפילה, והבעל שם טוב הקדוש היה רואה את העשן הזה, והוא היה יודע ממנו כל מה שנעשה עם האדם (עפ"י מגן אבות פר' שמיני, ואור המאיר שה"ש).
יהי רצון שנצליח לבטא בתפילתנו את הרצונות האמיתיים שטמונים בליבנו, והם יעלו כ'להבת אש', וימליצו טוב בעדנו ובעד כל ישראל, ונזכה לישועות ונחמות, אמן.