חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בקטמנדו, נבחרה להיות אחת ממדליקות המשואות בטקס הממלכתי השנה. היא הסכימה, לאחר מכן בהנהגת חב"ד הורו לה לבטל את השתתפותה, והיא אכן ביטלה. בעקבות הביטול קמה סערה. "גילינו את הסוד", היו רבים שאמרו וכתבו, "חשבנו שחב"ד היא תנועה מאירת פנים ומקרבת לבבות – והתברר שהכול פייק. הם דוסים לא ציונים כמו כולם".
- בהוראת הרבנים: שליחת חב"ד לא תדליק משואה
- אחיה של חני ליפשיץ תוקף: התעללות חסרת רחמים
- הדלקת משואות היא עבודה יומיומית / נעמה טוכפלד
עכשיו בואו נפרק רגע את הטענה: חשבנו שחב"ד חושבים כמונו בדיוק ולכן הם מאירי פנים ומקרבי לבבות, והתברר לנו שהם רק מאירי פנים ומקרבי לבבות – אבל הם חושבים אחרת מאיתנו. נו ו, הרי לו התפיסה האידאולוגית של חב"ד הייתה תפיסה ישראלית מיינסטרימית, מה גרם לאהדה שהיא זכתה לה עד עתה?
על פי הגיון ישר, העובדה שהתברר שלחב"ד תפיסה מורכבת ביחס לציונות ולמדינה אמורה רק לחזק את ההערכה לדרכי הנועם בהן היא מתנהלת, לגישה הדוגלת בחיבור ולא בהתבדלות ולאווירה החמה והאוהדת שהיא מפיצה בכל נקודה יהודית וישראלית.
אז בוקר טוב אליהו, חב"ד היא תנועה דתית. היא מקפידה על כל סעיף בהלכה, מאמינה שהליכה בדרך התורה היא הדרך הנכונה והראויה לכולם, מתפללת ליום שבו כל עם ישראל ישתכנע בכך, ובינתיים עושה מה שאפשר, מפיצה יהדות ואהבת ישראל ולא מאמינה במאבקים גם מול מי שסוברים אחרת ממנה. אז שוב, תסבירו לי את הרציונל בטענה הנוכחית, איפה הבעיה בדיוק?
ועכשיו לגופו של עניין: מדוע חסידות חב"ד נמנעת מהשתתפות בטקס ממלכתי רשמי של המדינה אך אוהבת את המדינה ותעשה הכול כדי לסייע בהצלחתה?
לא בטוח שאצליח להסביר זאת עד הסוף וזאת - בכנות - כי מדובר בתפיסה מורכבת שאינני מצליח להגדיר אותה במדויק במילים - גם לעצמי, בטח לאחרים. אני מבין היטב את הגישה הכללית של חב"ד לנושא ואותה אנסה לחלוק כאן. להלן שתי עובדות:
1. באחת מהשנים ישיבת תומכי תמימים המרכזים בכפר חב"ד קיימה ערב התרמה לפילנתרופים שסייעו לה כלכלית ובסופו של הערב עמד הקהל על רגליו לשירת ההמנון הלאומי "התקווה". בתגובה, ביקר הרבי מליובאוויטש את המהלך בצורה חריפה ואף נקט בכמה מהלכים שהבהירו למארגני האירוע שהם שגו קשות.
2. אותו רבי התייחס למלחמת השחרור במילים הבאות: "המאורעות שהיו בארץ ישראל – לא היו על פי שכל, הן זה שהאנגלים הסתלקו, והן זה שבני ישראל תפסו את השלטון ומנהלים אותו כו'. וראיה לדבר – שבין בני ישראל עצמם היו שטענו שאין לקחת את השלטון, כיון שלא יצליחו להחזיק מעמד. ולמעשה – כבר למעלה מג' שנים שהמדינה מתנהלת, ובאופן שאינו על פי שכל, אלא בדרך נס. היה זה נס גלוי שאנגליה עזבה את הארץ, והיה גילוי". צמד המילים האחרונות, "היה גילוי", בתרגום מחב"דית, הוא: מלחמת השחרור והניצחון בסופה הייתה רגע של גילוי הקדוש ברוך הוא בעולם.
אז איך זה מסתדר? כעת מגיע החלק הקשה יותר להסברה (וכאמור, גם להבנה מלאה).
חב"ד, כמו הרבה חוגים דתיים וחרדים בזמנו, התנגדה להקמת התנועה הציונית. התפיסה הדתית-חרדית גרסה שהחלוקה הדיכוטומית שקיימת בעולם בין לאום לבין דת איננה רלוונטית כלפי העם היהודי. אנגליה, למשל, היא לאום, הנצרות היא דת. לפיכך יש אנגלים מוסלמים כמו שיש נוצרים שאינם אנגלים. ואילו העם היהודי מוגדר על ידי דתו. הלאומיות היא חלק בלתי נפרד ממנו, אך היא איננה עומדת כשלעצמה. התנועה הציונית, גם החלקים בתוכה שלא התנגדו לדת, ביקשה להפוך את הלאום למגדיר המרכזי של העם היהודי. ההתנגדות העיקרית פחות התמקדה בהקמה המעשית של שלטון יהודי בארץ ישראל ויותר לנסיון להפוך את המדינה שבדרך לבסיס העיקרי של העם. אם תרצו, ההתנגדות התמקדה בציונות הרוחנית של אחד העם יותר מאשר בציונות המדינית של הרצל.
אגב, כשיהודים צרפתים במאה ה-19 ביקשו להגדיר את עצמם כ"צרפתים בני דת משה" ולמעשה לזנוח את המרכיב הלאומי של זהותם היהודית הרבנים החרדים דאז התנגדו לכך. על פי התפיסה הזו, כשם שהיהדות איננה רק לאום, היא גם איננה רק דת, אלא היא גם לאום וגם דת. הפסוק בספר שמות מגדיר זאת במדויק: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". מדובר בעם-עובד-אלוקים.
המורכבות הזו הפכה הרבה פחות רלוונטית כשהמדינה היהודית לבשה צורה והפכה מתנועה תיאורטית למדינה שאוטוטו קמה. כשיהודים בארץ ישראל נלחמים בשלטון זר שמגביל את כמות העולים היהודים המותרים להתיישב בארץ, כשהם נלחמים על חייהם מול עמים שחפצים בהשמדתם, ברור שכל היהודים - כולל חרדים, כולל חב"ד - יעשו כל שביכולתם כדי לנצח. ומשזה קרה והמדינה הפכה לעובדה קיימת, כמעט ולא ניתן למצוא בכתביו של הרבי זצ"ל התייחסויות אידאולוגיות לציונות. משום חוסר הרלוונטיות לתקופתנו.
כיום, ההשלכות המעשיות היחידות שנותרו מהתפיסה האידאולוגית הזו הן הימנעות מסמלים ממלכתיים, כמו המנון והדלקת משואה. מבחינת חב"ד, כמו מבחינת החרדים כולם, חגים ומנהגים יהודים קובעים חז"ל ולא גוף שהעקרונות שמנחים אותו אינן עקרונות הדת.
בהיותי תלמיד בכתה ה' בבית הספר בכפר חב"ד, בבוקר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הקדים המורה והסביר לנו שבזמן הצפירה השיעור ייעצר, אנחנו נישאר ישובים במקומות ונקרא פרקי תהילים לעילוי נשמתם. לא נעמוד כי לא נהפוך מנהג שנחקק על ידי גוף שאיננו דתי למנהג ישראל, כך אמר, אבל נקרא פרקי תהילים כי ברור לנו באיזה צד אנחנו. עם זאת, אמר, במידה ובשנים הבאות נהיה ברחוב בזמן הצפירה, עלינו לעמוד - כי אסור להתריס ולפגוע.
את החיבור העם והאוהד של תנועת חב"ד וחסידיה ליהודים בישראל, לקברניטי המדינה ולמערכותיה אין צורך להוכיח. ההתנהלות המעשית מוכיחה זאת מידי יום. מלבד פעילות השליחים המוכרת והארת הפנים בה נתקל כל מי שמבקר בבית חב"ד, חב"ד גם מסייעת למדינת ישראל עצמה. שליחי חב"ד הפועלים בוושינגטון משתמשים לא אחת בקשריהם כדי לקדם אינטרסים ישראלים. הרב הרשי זרחי, שליח חב"ד באוניברסיטת הרווארד, שמקורב מאוד לחתנו של טראמפ ג'ראד קושנר, לא חוסך בנסיונותיו להשפיע על מהלכי קושנר ולהטותם לכיוון פרו ישראלי. אלו דוגמאות, ישנן עוד.
חסידי חב"ד לא ישתתפו בטקסים ממלכתיים רשמיים של המדינה, אבל יעזרו לה בכל מאודם. זה הדיל, ונראה לי שהאהדה הרבה שחב"ד זוכה לה בכל תפוצות ישראל מלמדת שמרבית היהודים והישראלים מוכנים לדיל הזה בשמחה.
כותב הטור, מנדי גרוזמן, מגיש את "מנדי ביתאן", תכנית הבוקר של רדיו כאן מורשת.