מיוחד: אוסף סיפורים על הרבי לכבוד י"א ניסן

בחסידות חב"ד מציינים היום (ראשון), י"א ניסן, את יום הולדתו של הרבי מליובאוויטש, בשורת של התוועדויות חסידיות שהשנה, בשל הקורונה, מועברות בשידורים חיים במקום לסבת יחד, חסידים ואנשי מעשה עם המשפיעים.

סיפור #2: זמן חרותינו

בחודש ניסן של שנת תנש"א, הרה"ח ר' זושא ריבקין ע"ה, גבאי בית-הכנסת 'בית-מנחם' בכפר חב"ד, חש כאבים עזים והופנה לבדיקות רפואיות. הרופאים ערכו בדיקה אחת ועוד אחת והדיאגנוזה החמורה לא איחרה לבוא: הכליות לא פועלות את פעולתן ויש צורך להתחיל מיד בסדרת טיפולים שבסופן ייקבע איך מתי וכיצד יחל בטיפול דיאליזה, לא-עלינו.

מה עושה חסיד? כותב לרבי כמובן. ר' זושא פירט במכתב לרבי את כל הממצאים והאבחונים והמסקנות ובקש את ברכתו הקדושה לרפואה שלמה.

המענה המדהים לא אחר לבוא: - חג הפסח כשר ושמח. הרי חג-הפסח הוא זמן חירות (מכל עניינים מבלבלים) ובמילא – אחריו צריכה להיות שאלת רופא מחדש, אזכיר על הציון.

עם קבלת הברכה, סיפר ר' זושא, הכאבים חלפו כלא היו. חגגנו את חג הפסח בשמחה ולאחר החג קיימתי את הוראת הרבי ועשיתי "שאלת רופא מחדש". כפי שאתם מתארים לעצמכם, הרופאים שינו לחלוטין את הדיאגנוזה הקודמת.

מעכשיו, המילה של הרבי "מחדש" קיבלה אצלי משמעות נוספת, שהרי נולדתי מחדש...

סיפור #3: שנה מעוברת

סיפר הרה"ח ר' יחזקאל בעסר ז"ל, מראשי אגודת-ישראל העולמית: לחותני, הרה"ח ר' בערל לודמיר ע"ה (מחשובי חסידי באיאן) היה בן בשם מרדכי ולא היו לו ילדים. לקראת תשרי נהג חותני לבוא לניו-יורק למסחר האתרוגים והיה נכנס לרבי ל'יחידות'.

פעם, כשחותני עמד לצאת מחדרו הקדוש של הרבי, אמר: - אני רוצה להזכיר את כלתי שכבר חמש שנים אין לה ילדים.

הרבי השיב: - הרי זו שנה מעוברת.

לכאורה, דבר-צחות. אבל אנחנו משפחת חסידים, וכשהרבי אומר משהו - הנושא חתום. כשחותני הגיע בשנה הבאה שאלנו אותו מיד אם יש איזה חדשות והוא ענה בשלילה. חשבנו שמא לא זכינו.

בערב ראש-השנה נהגנו ללכת בקביעות למסור פ"נ, ובערב יום-הכיפורים לקבל לעקח. כשהגענו באותה שנה לקבל את הלעקח, הרבי שאל את השווער: - יש משהו חדש אצל כלתך?

חותני ענה שאין, והרבי עשה תנועה של פליאה. אחרי כשבוע קיבלנו טלפון מהארץ שהיא כבר נפקדה והיא התעברה במהלך השנה המעוברת...

סיפור #4: גאון עולם

סיפר הגאון החסיד הדגול הרב שמואל זלמנוב ז"ל: זכיתי להשתתף בעצמי בשמחת הנישואין של הרבי, ולא עוד, אלא שבחלקי נפלה הזכות להיות המלצר הממונה על השולחן הראשי בו הסב החתן, לידו החותן כ"ק הרבי נ"ע, ולידם גדולי האדמו"רים וחשובי הרבנים של ורשה באותם ימים.

החתן, הרמ"ש, ישב לימין חותנו אדמו"ר מהוריי"צ ובצד שמאל ישב הגאון הגדול רבי מאיר שפירא זצ"ל מלובלין. הרבי מהוריי"צ הורה לחתן שיסכים לשוחח עם הגר"מ שפירא בלימוד (אף שתמיד הרבי הקפיד להסתיר את עצמו ולמדנותו), ובמשך זמן מה, בשקט, הרבי שוחח עם הגאון בלימוד.

רבי מאיר שפירא יצא מגדרו, פנה לרבי הריי"צ ואמר: - ליובאוויטשער רבי לקחתם חתן גאון עולם!

לאחר מכן חזר הגרמ"ש וביקש מהרבי להמשיך ולהשמיע לפניו חידושי-תורה. אך הרבי סירב בעדינות. באמרו: - עד עכשיו הייתי מצווה ועומד, אבל אם אמשיך יהיה זה על דעת עצמי...

סיפור #5: הרבי צפה מראש

סיפר הרב עזריאל מילר, שהיה נשיא "הסתדרות הרבנים": הייתי אצל הרבי ב'יחידות' בשנת תשכ"ד. היה זה לאחר שביקרתי ברוסיה וראיתי שם, בבית הכנסת בלנינגרד, חדר מלא ספרי תורה ישנים. שאלתי את הרבי האם לפעול להוצאת ספרי התורה מרוסיה משום "פדיון שבויים".

תשובת הרבי הפתיעה אותי מאוד: - לא לגעת בהם. יום יבוא ומסך הברזל ייפתח לרווחה, היהודים יוכלו לצאת והקהילה היהודית ברוסיה תלך ותתפתח, ולא זו בלבד שכל תשמישי הקדושה שנמצאים ברוסיה לא יספיקו, אלא שיצטרכו להביא עוד...

באותו זמן, בתשכ"ד, זה נשמע הכי מופרך שיכול להיות. יותר מופרך משהיה בזמן פרעה יציאת מצרים. יותר מופרך מהאפשרות שבארה"ב תתחולל לפתע הפיכה קומניסטית. רוסיה של מסך הברזל היתה המשטר החזק והנוקשה ביותר שהיה בהיסטוריה. והנה, מה קורה היום ברוסיה, אין צורך לספר לאף אחד... הרבי היה היחיד בעולם שחזה זאת בעיני קדשו, ומצווה לפרסם ולספר על יציאת-מצרים של דורנו שהרבי הבטיח.

סיפור #7: הצייר המסתורי

החסיד רבי הענדל ליברמן ז"ל, היה מן הדמויות הבולטות בחצרות הקודש של הרבי. בעל הדרת פנים מאירות ומחייכות. יודע ספר ועובד ה', נעים זמירות, בעל לב רחום ונרגש. בעל חסד ומכניס אורחים. דמות מרתקת ללא ספק, שבמרכזה עמד כוח הציור המופלא שלו. צייר מעולה היה, ולציוריו יצאו מוניטין.

פעם אחת קיבל הוראה מפתיעה מהרבי: כיון שבימים הקרובים תיערך תצוגת ציורים גדולה באחת הערים הגדולות באמריקה, ראוי שיזמין מקום באותה תצוגה גם לתמונותיו וציוריו. ר' הענדל הבין מיד כי 'דברים בגו' ועשה כאשר נצטווה.

בהגיע היום שבו נפתחה התערוכה, הורה לו הרבי לנסוע לשם בעצמו ולהתייצב בדוכן המכירות שלו. גם זאת הורה לו הרבי, וגם זאת הייתה הפתעה: שבימי התערוכה לא יתאכסן במלון יהודי המצוי באותו רובע, כי אם במלון אחר שבבעלות גויים. ר' הענדל הגיע, העמיד את יצירותיו, עמד כמה שעות לידן, ובזמן הרב שנותר לו ישב בחדרו שבמלון ועסק בתורה ובתפילה באריכות כדרכו.

יום אחד, בעודו יושב בחדרו ולומד, שמע נקישות על דלת חדרו. כאשר נגש לפתוח את הדלת, ראה לפניו אדם בלתי מוכר, שביקש להתקבל אצלו לרגעים מספר. רבי הנדל לא סירב כמובן. האיש נכנס לחדרו, ואמר לו כי תפילותיו שנאמרו בעריבות ובמתיקות כל כך, בקעו מתוך חדרו, ועוררוהו, ועל כן הוא מבקש, שמא יכול להשאילו את הטלית והתפילין.

ר' הענדל נרעש מן הבקשה שבאה מפיו של אדם שחזותו החיצונית לא העידה על יהדותו והושיט לו בשמחה את הטלית ואת התפילין. כאשר עבר לאחר מכן ר' הענדל ליד חדר אותו שכן במלון, הופתע לשמוע קולות בכי קורעי לב. ר' הענדל החל להבין לשם מה נשלח לכאן על ידי הרבי. לא עברה שעה והאיש בא להחזיר את הטלית ותפילין. ר' הענדל הבחין בו כי פניו אדומות מבכי, אך לא דיבר עמו מאומה. למחרת שוב חזר אותו סיפור על עצמו, ושוב דפק על פתחו לבקש את הטלית והתפילין ולאחר מכן החזירם.

הדבר חזר ונשנה כמה ימים, עד שבסופו של דבר פתח אותו אדם בשיחה עם ר' הענדל, בה גילה לו את כל מועקת לבבו.

התברר כי בילדותו היה תלמיד ישיבה ברוסיה-ליטא, אך עם עלותם של הקומוניסטים לשלטון, נסחף כמו המוני צעירים אחרים לרוח הקומוניזם הכפרנית, ואט אט ניתק עצמו מכל זיקה ושייכות יהודית. הוא חי רחמנא-ליצלן כגוי גמור לכל דבר, וכמעט לא זכר כי יהודי הוא. עד שהגיע כצייר ליריד התצוגה, והבחין בדמותו היהודית חסידית של רבי הענדל, ומשעה לשעה, ומיום ליום, החלו מעיו מכרכרים בקרבו, לבו החל דופק בחזקה, והרהורים נוגים עלו במחשבתו. הוא לא יכל עוד להתאפק והחל עוקב אחר ה"צייר" המשונה ר' הענדל, עד שהגיע לפתח חדרו ושם קלטו אזניו את תפילתו המשתפכת. זו שברה אותו לגמרי. זיכרונות הילדות החלו מטרידים אותו יותר ויותר עד שהחליט לבקש מר' הענדל טלית ותפילין...

ר' הענדל, ששליחותו נתבהרה עתה להפליא, נכנס עם אותו איש בדברי התעוררות, לקח ממנו את שמו וכתובתו ונפרד ממנו בלבביות, ארז את ציוריו וחזר לקראון הייטס. כאשר הגיע הכניס לרבי דיווח מלא על כל מה שאירע, ושאל את הרבי אם עליו להמשיך בקשרים אתו, והרבי השיב לו בשלילה.

לאחר שבועות מספר, הבחין ר' הענדל בידיעה קצרה בעתון, כי צייר פלוני נפטר לבית עולמו...

סיפור #8: ביד חזקה

סיפר הרב בייקר, מרבני קווינס (ובסוף ימיו תושב סביבות ירושלים): הרובע שבו התגוררתי 'נשתחר' לגמרי, כך שרוב רובם של היהודים נטשוהו והתיישבו בשכונות אחרות. אף-על-פי-כן היה המקווה שבבניין בית-הכנסת המפואר פתוח כל לילה, כשהאשה הבלנית באה מדי ערב במסירות-נפש. כשהתפלאתי על עמידתה האיתנה והנחושה אל מול הסכנה הפיסית, והתעניינתי אצלה על כך – נדהמתי לשמוע כי מטעם הרבי מליובאוויטש מטלפנים אליה מזמן לזמן ומעודדים אותה שלא לעזוב את מלאכתה כל זמן שנשים יהודיות עדיין מתגוררות שם.

הסיפור עדיין לא תם. לימים החליט רב בית-הכנסת למכור את הבניין המפואר לגויים, כנוהג הנפסד בכגון זה בשכונות רבות, ומקווה הטהרה עמד אפוא בסכנה מוחשית. להחשת ביצוע המכירה שם בעל הבית מנעול על פתח המקווה, כך שהבלנית לא תוכל לפתוח וממילא יינטש.

למדתי - מספר הרב בייקר - "קל וחומר" בעצמי, מאותה אשה צדקנית, וגיליתי תעוזה. פרצתי את המנעול בכח למען לא תיפגע טהרתן של ישראל, ואכן המזימה סוכלה.

כאשר ביקרתי אצל הרבי וסיפרתי לו על כך, אורו פניו הקדושות משביעות רצון, והפטיר: "תבורכנה הידיים שעשו את המעשה הטוב הזה".

ומספר הרב בייקר: כיום, למרות זקנותי המופלגת ואבריי החלשים – שתי ידי בריאות ורעננות להפליא כמו של בחור צעיר...

סיפור #9: הרופא שחזר בתשובה

מספר הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן שליט"א רבה של מגדל העמק: "הקב"ה אמר למשה רבנו, רועה ישראל: "לך נחה את העם הזה", אתה תהיה המנהיג שלו, "שאהו בחיקך, כאשר ישא האומן את היונק". כך רואים אנו אצל הרבי. הרבי דואג לעם ישראל כמו שאמא מגדלת ודואגת לבנה. הרבי לא התפעל מכל המניעות והעיכובים, ודאג לכל יהודי כמו לבן.

פעם התבטא הרבי: "אצלי כל ילד יהודי הוא כמו בן יחיד".

כשנכנסתי ל'יחידות' בשנת תשל"ב, הייתי אצל הרבי למעלה משעה והרבי שוחח איתי על כל פרט ופרט מהנעשה במגדל-העמק; מה מצב המקוואות, הכשרות וחינוך הילדים. לא היה פרט שהרבי לא ידע וכל פרט היה איכפת לו.

פעם קיבלתי טלפון מהמזכיר הרב בנימין קליין, שאמר לי כי הרבי שוהה ב'אוהל' הק' וביקש למסור לי שאסע לבקר אסיר יהודי באחד מבתי הכלא בניו-יורק.

שוו בנפשכם: הרבי נמצא באוהל, וכל אחד יודע על ההכנות שהרבי היה עושה לפני שנסע לאוהל. הוא לא היה אז בכלל בעולם הזה. ובכל זאת, עוזב הכול ומבקש לדאוג לאיזה אסיר יהודי שכלוא אי-שם בניו-יורק. זה מנהיג הדור; ראש בני ישראל.

שמעתי מחמי, שהיה חסיד ומקושר בכל נימי נפשו לרבי, כי מימי הבעש"ט לא ראו מופתים ורוח הקודש כמו שראו אצל הרבי.

יש לי בת שהייתה לה בעיה עם העין ובמשך יותר משישה חודשים היינו בטיפולים בכל העולם. הגענו לפרופסור גדול בניו-יורק, שעשה לה בדיקת סי-טי ואמר לחזור בעוד כמה ימים לקבל תשובה. למחרת לקחתי את הבת לרבי. הגענו ל-770 ואמרתי לרבי שיש לה בעיות בעיניים.

הרבי הסתכל ואמר: - רפואה שלמה, ושתגדל אותה לתורה, לחופה ולמעשים טובים.

הלכתי להתפלל שחרית, ובסיום התפילה אומרת לי הבת שהיא מרגישה כבר יותר טוב. אחרי שתים-עשרה שעות הדבר נעלם כלא היה. באנו לפרופסור, הוא ראה את הצילומים ואמר, "אני רואה כאן נס! ממש גילוי אלוקי!".

לא מזמן נכנסתי לבית-כנסת בניו-ג'רסי, והנה אני פוגש את אותו פרופסור שחזר בתשובה בתהליך שהחל באותו נס מופלא.

סיפור #9: החולה שנשיא ארה"ב התעניין בשלומו

כך כתב הגאון רבי שלמה-יוסף זוין זצ"ל, במאמר "רבן של ישראל" שבראש "קובץ מיוחד לחידושי תורה" (ירושלים תשל"ז):

"סח לי באחד מביקוריו בארץ הרב רבי יחיאל-מיכל חרל"פ ז"ל (בעל-מחבר-ספר "חוף ימים") שהיה רב בקהילה חשובה בניו יורק: "פעם חלתה אשתי במחלה כבדה והכנסתיה לבית-רפואה ידוע. אחרי כמה ימים הודיעו לי הרופאים שיש צורך בניתוח. באתי וסיפרתי לרבי את המעשה. השיב לי הרבי: אני יודע את המחלה וטבעה, ודעתי היא שלא לעשות ניתוח. כשהודעתי על סירובי להרופאים, צחקו ואמרו: הנה בחדר הסמוך שוכב איש במחלה זו עצמה, ועשינו לו הניתוח, ובעוד כשבוע ילך הביתה בריא ושלם, ושמא תאמר איזה איש פשוט הוא? תדע שהנשיא אייזנהאואר שואל בכל יום לשלומו. עניתי להם שלא אוכל להבהיר להם הטעם, אבל איזה "כוח עליון" אומר לי לא לנתח. לא עבר שבוע ימים, ואותו איש שאייזנהאואר היה שואל בכל יום בשלומו הלך לעולמו, ואשתי ב"ה חיה וקיימת".

"כלום נתכוונתי בזה לספר "מופת" מהרבי?" – סיים הרב זוין – "אין דרכי בכך. אין דרכם של זקני חב"ד בכלל לשוחח במופתים. לא נתכוונתי אלא לציין עובדא אחת מני אלף, בה אנו רואים הערצתו את הרבי של מי שאינו מאנ"ש עד כדי ציות בקולו."

סיפור # 10: הרבי ביקש 'טובה אישית'

ראש ממשלת ישראל המנוח מר מנחם בגין ז"ל, עוד בטרם נבחר לראשות הממשלה, היה כמה פעמים ב'יחידות' אצל הרבי. באחת מן הפעמים, בסיומה של ה'יחידות', פנה הרבי למר בגין ואמר לו: - אני רוצה לבקש ממך לעשות משהו עבורי.

מר בגין הגיב, נלהב: - בוודאי.

הרבי סיפר לו כי קיבל מכתב מהורים לנערה יהודייה מצרפת, בו הם מגוללים בצער סיפור עצוב על בתם שחפצה להינשא לאדם נכרי. הם ניסו להניאה ממעשה נורא זה, אך כל ניסיונותיהם לא צלחו. הם נואשים ומבקשים את עזרת הרבי בעניין. "אני חושב", אמר הרבי לבגין, "שכאשר אדם בעל שם כשלך ישוחח עמה, בפרט שאתה דובר צרפתית (מהימים בהם ברח מן הארץ ושהה בצרפת), הדבר עשוי להשפיע עליה."

מר בגין ז"ל תכף נעתר לבקשת הרבי, וקיבל על עצמו לבצע את השליחות. הרבי מסר לו את כתובת הנערה בצרפת ואת מספר הטלפון שלה. הרבי אף עמד על כך שברצונו לשלם את דמי הוצאות חניית הביניים. מר בגין אכן נפגש עם הנערה, דיבר על ליבה ואכן הצליח למנוע ממנה את נישואיה עם הגוי. הרבי, אגב, אכן כיסה את הוצאות חניית הביניים.

סוף דבר שהנערה הקימה משפחה של יראים ושלמים המתגוררת בירושלים.

מר בגין, שלימים עמד בראש הממשלה, היה מספר על כך תוך התפעמות והתפעלות על אותה "טובה אישית" שביקש הרבי…