בהיסטוריה של תנועת החסידות, ניתן לסמן שתי דמויות מייסדות, הראשונה היא רבי ישראל בעל שם טוב, מחולל סיפורה של התנועה החסידית. השנייה, הוא תלמידו רבי דוב בער המגיד ממעזריטש (להלן רד"ב), דמות מעמיקה ומתבוננת, שיום פטירתו הוא י"ט כסלו, היום ששנים לאחר מכן השתחרר תלמידו רבי שניאור זלמן מלאדי מהכלא הרוסי והפך להיות עד ימינו אחד מימי החג של החסידות בכללה.
מעט החומר ההיסטורי שבידינו אודות הבעש"ט מלמד על היותו אדם בעל יכולת ראיה מופלאה. מקובל הנמצא בעליות נשמה גבוהות, פוגש את הנוכחים בעולם העליון, מטייל בין מדוריו של עולם אחר ומשוחח עם המשיח על זמן הגעתו.
במקביל הוא אדם המשתלב בחיי העולם הארצי ומוצא בהם ערך וטעם. מסתובב בעיירות וביערות, נפגש עם בני אדם ובעלי חיים כאחד, עוסק בריפוי וסיוע לאנשים ונשים ואף מתואר כמי שמעשן מקטרת.
היכולת לחיות בו זמנית בעולמות כה שונים, להיות למעלה ולהיות למטה באותה התייחסות מהותנית וכמעט ללא כאבי חיכוך טבעיים הנובעים ממעבר מרוחני לארצי, מגבוה ליומיומי, היא ביטוי למגמה ההרמונית הניכרת בתורת הבעש"ט.
תורה שיש בה חתירה להיפגש עם האחד בכל מחשבה דיבור ומעשה. הבעש"ט היה דמות פלאית וייחודית ביכולתו לחבר בין הצד החיצוני החומרי לבין ההיבט הפנימי. איחוד המסומן בשפתו במונח הקבלי 'דעת', שמשמעותו עבודת ד' בכל התרחשות, ללא פער קטגורי בין גבוה לנמוך, בין עליון לתחתון.
בהתאם לכך, בדרושיו הוא עוסק במונחים: איחוד בין בינה ומלכות, ספירת דעת, זיכרון ושכחה, הכללת הרע בטוב, תיקון היצר הרע, העלאת ניצוצות ומחשבות זרות, עבודת ד' בגשמיות, ירידת הצדיק להעלאת ההמון ועוד.
רבי דוב בער תלמידו היה חסיד ישן וסגפן, שבעקבות המפגש ביניהם עבר תמורה והתחדשות בתפיסת עולמו, מפגש שהחל כנראה בשיח על סוסים ועניינים ארציים, ולאחר מכן לימוד תורה שהפעים את המגיד שהיה למדן ותלמיד חכם, אבל לראשונה חווה וראה את הלימוד כדבר חי.
המגיד שהבין שיש קשר בין ראיית סוסים וחיים ארציים לראיית המרכבה, תורת הנסתר. אלא שבאופן מפתיע וכאן אולי מתרחש החידוש בתורתו שחולל את סיפורה של התנועה החסידית.
גישתו איננה הרמונית בלבד, תביעה לאחד בין החומר לרוח בשל האחדות הפנימית של כל ההוויה. נקודת המוצא שלו המבוססת על היותו חסיד ישן, מתארת כיצד חולשת היצור האנושי, היותו ברוא מחומר ונזקק כל הזמן היא יתרונו המשמעותי על פני כל דרי מעלה.
יכולתו של האדם השקוע כולו בחומר, להתעורר לכמה רגעים ולפעול ברוחני, מהווה עשייה המעוררת שחוק פליאה ושמחה בעולם העליון, בעקבות מעשיו חסרי הערך מצד עצמם, אבל בעלי משמעות בעקבות ההפתעה מעצם התרחשותם.
בכתביו מציג רבי דוב בער תובנה ייחודית שאינה צפויה מדיוקנו כתלמיד חכם מתמיד איש קבלה והלכה, תובנה על פיה חולשת היצור האנושי מובנית בו מטבעו והיא סוד יתרונו וכוחו. כלומר, בניגוד לתפיסה קבלית המעצימה את ערך ייחודיו וכוונותיו של המקובל, המתקן ישירות בעולם העליון. רבי דוב בער בעקבות מפגשו עם הבעש"ט ובשל הענווה בה הוא ניחן, שאפשרה לו להכיר בגדלותו של רבו הבעש"ט בעולם העליון והתחתון, הבין שהשפעת האדם באופן פרדוקסי, נובעת מחולשת ערך מעשיו, הבנה שדי בקמצוץ רוחניות בעולם החומר, בכדי לעורר שׂחוק פליאה ושמחה בעולם העליון לנוכח מעשי האדם. למען האמת, אין ערך עצמי במעשי האדם, משום שכל עשייה אנושית היא מוגבלת בהשוואה לאינסוף.
מעשי האדם אינם נבחנים במדדים אמיתיים של תועלת וטיב התוצר, אלא במידת השעשוע הנוצר מהם כדוגמת אב המתפעל ממעשי בנו הקטן, בעקבות קרבתם ולא מצד ערכם הממשי.
משל זה של יחסי אב ובנו הקטן מהווה אחד מחידושיו של רבי דוב בער. משלי אב ובנו רבים הם בחז"ל וגם בתורת הבעש"ט. ייחודם של משלי המגיד ממזריץ' הם שאין מדובר על בן שגלה משולחן אביו וכדומה, אלא על בן פעוט שגרגוריו מלאים חן בעיני האב, המתרגש לראותו. האב אינו מצפה לשמוע דברים מופלאים של ממש מבנו הקט, ועם זאת הוא מתמלא שמחה וחיוניות גם כשבנו הקט מתבלבל במילותיו או עוסק במשחקיו השוליים.
אמירה זו המובאת בהרחבה בכתבי המגיד ממזריץ' איננה טקטיקה לחשיבה חיובית במצבי קושי ומשבר, היא תמורה עמוקה ומשמעותית ביותר בהבנת יחסי בורא ונברא ועבודת אלוהים.
השפעת האדם איננה מכוח ערכם הממשי של מעשיו, אלא מפאת השעשוע הנוצר בעקבותיהם בעולם העליון.
תובנה זו ואין כאן המקום להאריך אפשרה לכל אדם להיות שותף בעבודת ד' וגם עודדה פיתוח של מגוון דרכים ופעולות שונות.
רבי דוב בער היה מודע למשמעות המורכבת הטמונה בתפיסתו את ערך מעשי האדם ועבודתו הדתית, כמשחק המחולל תענוג.
אפשר שנכותו החלקית של רבי דוב בער ומוגבלותו חידדו אצלו את ההבנה הרגישה, שחיסרון יכול להתהפך ולהיחשב כיתרון, שער והזדמנות לעשייה מחודשת שאינה צפויה.
רבי דוב בער איננו מצמצם את תפיסת הבעש"ט למקרים ספציפיים בעלי ניחוח חברתי אנושי, כדוגמת הערכת כפרי תמים המתפלל מלבו ואינו יודע לנסח את מילותיו או נער פשוט הצועק או מחלל בתפילת יום הכיפורים וקורע את שערי שמים.
הוא מרחיב נקודת מוצא זו ורואה דרכה תמורה עמוקה בהבנת מכלול יחסי בורא ונברא. בעוד תפיסה נוקשה חובת האדם לבוראו, עלולה להביא להגשמת האינסוף ולעמדה אנושית של זחיחות והתנשאות. עמדה נכונה ביחס לערכם המוגבל של מעשי האדם, מאפשרת תודעה אירונית, הרואה בהם חן ושעשוע בשל מיעוט ערכם הממשי והשעשוע מהתקיימותם, תפיסה שאולי ממעטת מערך האדם אבל היא זו המסוגלת בסופו של דבר לקבל את החיים האנושיים כהווייתם ולהכיל מגוון מצבים, עליות, ירידות ושינויים כבעלי ערך וממשות. פירוק ערכו המדומה של האדם, איון ערך המעשים האנושיים, איננו מחולל התמוססות ואבדן דרך ומשמעות, אלא מגמתו היא יצירת הכלה רחבה, הקשבה, בניית דרך המאפשרת לכלול מרחב גדול יותר של דמויות ודרכים בעבודת ד' ממשית, לאור המגבלה האנושית והיכולת להפתיע ולעורר שמחה בעקבות מעשי האדם באשר הם.
בכדי להמחיש זאת אציין דוגמה מעניינת, דברים שאמר רבי דוב בער לתלמידו רבי זושא, כיצד ניתן ללמוד על עבודת ה' מהתבוננות בתינוק ומהתנהלותו של גנב. רבי דוב בער איננו מציע לתלמידו ללמוד אך ורק מדמויות רבניות בעלות ערך, אלא מחנך את תלמידו בתיאור מעט אירוני, ללמוד יסודות ערכיים ממעשי תינוקות ואפילו מגנבים:
שמעתי מה שאמר הרב המאור הגדול מו"ה דוב בער ז"ל ממעזריטש להרב הקדוש ר' משולם זוסיא מהאניפליא בעת התקרבותו אליו שילמוד את עצמו בעבודת הבורא שלושה דברים מתינוק ושבעה דברים מן הגנב. שלושה מן התינוק אלו הם: א] שיהיה תמיד בשמחה ב] ושלא ישב בטל ג] ובוכה על מה שמבקש.
שבעה דברים מן הגנב ואלו הם: א] שעבודתו בלילה. ב] אם לא השיג מבוקשו בלילה אחת ישתדל להשיג בלילה השניה ג] מה שכולם אוהבים זה לזה ד] מוסר נפשו בעד דבר קל ה] ואף על פי כן אף על פי שבא לו במסירות נפש אין הדבר נחשב בעיניו שהרי מוכר שוה ה' סלעים בעד פחות שבמטבעות ו] מקבל כל מיני ההכאות וכל מיני עינויים והוא עומד על דעתו ז] שאמונתו יפה לו בעיניו ולא יחליפנו.
דברי רבי דוב בער בשבח התינוקות והגנבים משקפים היטב את תפיסת ההפתעה כגורם מכונן בעבודתו הרוחנית של האדם, הפתעה המביאה לכך שמעשי האדם אינם נמדדים מצד איכותם ומהותם אלא בעקבות היותם לא צפויים. החלק הראשון מתאר לימוד מתינוק כיצד יש להיות בשמחה ולא להתבטל, והוא תואם את עיסוקו של רבי דוב בער במשלי אב ובנו הקטן, כדימוי מעמיק ליחסי אלוקים אדם. הציפיות של אב מבנו הקט אינם זהים לציפיות שלו מבן גדול ואחראי. השעשוע שיש לאב ממשחקו עם ילדו הקטן, הם מעוררים בו שמחה ומלאות כה רבה עד שלבו מתעורר ונפתח, למרות שבנו הקט לא אמר דבר של ממש אלא רק שיחק במשחקים ילדותיים. החלק השני מתאר בחיוב את מאפייני עבודת הגנב. העיסוק בדוגמא זו קשור לעבודת ה' הרואה בדרכים המפתיעות, שמטבען הן צדדיות ולא שגרתיות, נתיב נכון להשפעה רוחנית ממשית, תפיסת מציאות שיש בה קורטוב של אירוניה עקב ההבנה שהשפעת האדם איננה ישירה מכוח מעשיו, ולכן ניתן להכיל בעבודת ד' לא מעט דרכים ואפשרויות כל עוד יש בהן שעשוע הפתעה ורצון המתבטאים בנכונות של האדם לעסוק ברוח בנתינה ולא להיות שקוע רק בעולמו ומקומו שלו.
לו יהי.
נתנאל לדרברג מחבר הספר 'סוד הדעת' על דמותו של הבעש"ט (תשס"ז) ו'השער לאין' על תורת רבי דוב בער המגיד ממזריץ' (תשע"א). הספרים ראו אור בהוצאת ראובן מס ירושלים.