מה גורם למחלוקת, לדעת מרן הגראי"ל? // שלמה קוק

דרכם של כותבי טורים שבישראל לפרוט על מיתרי הביקורת ולהילחם בתופעות הדורשות גינוי. יסלחו לי הקוראים הנאמנים, אך הפעם, לשם שינוי, לפרגן באתי. לטפוח על שכמם של רבבות ואלפים.

שורות אלה נכתבות בשעת דמדומים של היום האחרון בשבעת ימי הברכות והחגיגות לרגל שחרורו המפתיע של ר' שלום רובשקין לאחר 8 שנות זיכוך מאחורי סורג ובריח (ותודה לאיש שעל ה'מלכות של חסד' דונלד טראמפ ול'חתנא דבי נשיאה' ג'ארד קושנר הי"ו). רובשקין גילה לפניו בצאתו עולם אחר לחלוטין מזה שהכיר טרם כניסתו לכלא: עולם של אהבה, אחווה, שלום ורעות. אלפי שומרי תורה ומצוות – ליטאים וחסידים, אשכנזים וספרדים – יצאו להקביל פניו של האסיר החב"די בכפור הניו-יורקי בלילה שבין רביעי לחמישי שעבר. הם רקדו, התחבקו, בירכו והתברכו ובעיקר ביקשו לקבל טללים של אמונה מאיש-העסקים שהפך למשפיע רוחני. רבבות אחרים בכל קצוות תבל בירכו למחרת בבוקר ברכת 'מתיר אסורים' בכוונה מחודשת ומחשבותיהם על רובשקין.

איזה עולם מקסים.

להבדיל, שלושה ימים קודם לכן, התאחד העולם היהודי סביב השריפה הטראגית שגבתה את חייהם של האם ושלושת הילדים הרכים לבית אזן בברוקלין. אלפי אמריקנים באו להלוויה בפלטבוש, אלפי ישראלים עלו לנחם בבית האבלים בחולון, בתוכם רבים שאינם מכירים את בני המשפחה באופן אישי. מאות אלפי דולרים נתרמו תוך שעות אחדות מיהודים שאכפת להם בכל העולם במטרה לסייע לעתידם ולהחלמתם של בני המשפחה שנותרו בחיים.

שמחה גדולה מול כאב בלתי נתפס, אך קו אחד מחבר בין שני האירועים: ערבות הדדית וסולידריות נפלאה. השריפה הפרטית של משפחת אזן הפכה לאסון כלל-ישראלי. השחרור הפרטי של רובשקין הפך לשמחה כלל-ישראלית. מי כעמך ישראל.

שמחתם של ההמונים בשמחת רובשקין עם שחרורו מבית האסורים, מפתיעה פי כמה וכמה מאשר הכאב הקולקטיבי בשריפה אשר שרף האלוקים בברוקלין. כי עם יד על הלב, הרבה יותר קשה לשמוח בשמחת השני מאשר לכאוב בכאבו. לא בכדי, כאשר אדם עורך שמחה, מקובל לשלוח הזמנות לבני המשפחה והידידים. בודדים הם האנשים שיתייצבו בשמחה בלא שקיבלו הזמנה, אך כאשר חלילה מתרחש אסון – אין הזמנות ואין מוזמנים. כולם מרגישים קרואים, מתייצבים בהלוויה ובבית האבלים.

עמד על-כך המשגיח רבי דן סגל והשיב: "קשה לשמוח בשמחת השני. לעתים השתתפות בשמחה גורמת להם לחשוב על חסרונם, אך בצער השני קל יותר להשתתף".

מספרים על זקני, משגיח ישיבת סלבודקה מרן הגאון רבי אברהם גרודזינסקי הי"ד (בהקדמה לספרו 'תורת אברהם'): "בבחרותו בהיותו בחוג משפחתו במעון קיץ סמוך לוורשה, היה שרוי ערב אחד בשמחה מיוחדת. משנשאל לפשר שמחה זו, ענה כי ביום זה מתקיימת בסלבודקה חתונת אחד מתלמידי הישיבה, ואם כי איננו עתה ממשתתפי השמחה במקומה, הרי חייב הוא לשמוח בעצמו בשמחת חברו גם מרחוק".

שנזכה תמיד לשמוח בשמחות אחינו בית ישראל בכל מקום שהם. הלוואי.

2.

אם כבר עסקינן בעניין שמחת האחר, מה בעניין השמחה שלנו?

בשנותיו האחרונות עלי אדמות, היה הדבר בנפשו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל. נכדו הקרוב אליו רבי גדליה הוניגסברג העיד בעצרת-מספד בימים האחרוניםכי לא פעם עורר על כך בבחינת 'צו השעה' לדור. הציטוטים המפתיעים ששמע רבי גדליה מסבו הגדול מעניקים לנו זווית ראייה נוספת לפקחות הנדירה שנחסרה מעמנו בהסתלקותו של האיש שהיה רחוק מדורו שנות אור, אך הקרוב אליו ביותר בהבנת צרכיו.

"בדור שלנו חסרה שמחה", התבטא ראש הישיבה. "בדורות קודמים", הסביר, "היתה שמחה בלימוד התורה. ממה אני נהנה? מאוכל אני לא נהנה. מתענוגות העולם אני לא נהנה. כל ההנאה שלי בלימוד בבא קמא... אבל לבני הדור הנוכחי, זה קשה. הדור צמא לשמחה, אבל לא כולם מצליחים לקבל את השמחה בלימוד התורה".

ראש הישיבה הוסיף באמירה נוקבת: "עניין ריבוי המחלוקת בדורנו, נובע מחוסר שמחה! מרמור מביא קטטה!".

ראש הישיבה, הוא מותיב והוא מפרק. לא היתה אצלו בעיה בלי פתרון אמיץ. "אצל החסידים", הסביר, "יש כל מיני אירועים של שמחה. מתכנסים ביחד ושרים בכל מיני הזדמנויות, ב'סעודה שלישית' ו'מלווה מלכה'. זה נותן שמחה. אצלנו, הליטוואקע'ס, זה חסר יותר. צריך לדאוג שגם בעולם הישיבות יהיו יותר כינוסים של שמחה. זה יוסיף שמחה לדור".

בלכתו, ציווה לנו גדול הדור את השמחה והענווה.

3.

כיאה לדור התשע"ח, המונים עוקבים אחר כל פיסת מידע בימים שאחרי השחרור. רובשקין הפך לדמות נערצת, מאחדת, והוא מנצל את השפעתו למטרות חיוביות. השבוע פרסם העיתונאי ישראל כהן כי "האסיר המשוחרר התקשר למנהל סמינר בלייקווד והצליח לשכנע אותו לקבל 2 תלמידות שלא התקבלו מתחילת השנה". כמים הפנים אל הפנים, אולי זו הסיבה לאהדה הציבורית לה הוא זוכה: רובשקין אחד שאכפת לו מאחרים, ולכן זכה למנות גדושות של אכפתיות מהציבור, בזמן שחרורו ואף בתקופת מאסרו.

מעשהו האצילי של רובשקין העלה שוב לסדר-היום את תופעת האפליה במוסדות. אם בעבר חשבנו תמיד שהדשא של האמריקנים יותר ירוק, בשנים האחרונות אין זה סוד כי הרעות החולות המאפיינות את חלק ממנהלי המוסדות בארצנו, פושות גם בקהילות החרדיות בארה"ב.

אם חשבתם ש'המחירון' – אודותיו כתבנו בטור זה לפני כמה שבועות – תקף רק בעולם הישיבות בגבולות ישראל, הסיפור הבא יעניק לכם זריקת עידוד בבחינת צרת רבים חצי נחמה, אם כי ב'תפוח הגדול' הלכו צעד אחד קדימה, כלומר אחורה, לגילאי ה'חלאק'ה'.

ובכן, בנו של ידידי ח. מעיר התורה לייקווד הגיע לפרקו – לגיל חיידר. האב התקשר למזכירות, ונקבע לו ראיון במשרד המנהל. ביום המיועד, צעד עם בנו לבניין התלמוד-תורה. הילד עבר את הראיון בהצלחה, אך האב – נכשל. אם להצביע על הגורם המכשיל, על פניו היתה זו שאלת אגב. "היכן אתה גר?", התעניין המנהל. ח. נקט בשם הרחוב. "אתה גר בבית משלך?", תהה המנהל. האב השיב כי הוא גר בשכירות. למחרת קיבל תשובה: "מצטערים, בנכם לא התקבל בשל חוסר-התאמה".

כשניסה ח. לברר אצל מכרים משותפים לסיבת התשובה השלילית, התחוור לו כי מנהל המוסד, בעל כישורים עסקיים מפותחים, הבין כי אם היושב מולו מתגורר בשכירות, קרוב לוודאי כי יכולותיו הכספיות מועטות וממילא "אי אפשר לבנות עליו".

ח. דאג להעביר למנהל מסר לפיו אומנם הוא מתגורר בבית האמור בשכירות, אך יש לו בית גדול בבעלותו באזור אחר, והנה, הפלא ופלא, התשובה השלילית הפכה לחיובית. בשלב זה, ח. השיב בשלילה. "אני לא רוצה להפקיד את בני תחת חסותו של מנהל שרואה בעיניים כסף במקום חינוך!", אמר לי השבוע בכאב.

רובשקין, לטיפולך המסור.

• טורו של שלמה קוק מתפרסם ב'בקהילה'