מילדורף הייתה תחנה אחת לפני אחרונה. הצוררים הנאצים שחשו ששעתם קרבה ועדיין לא השלימו את מלאכתם הארורה התעמרו ביהודים הנותרים כל עוד רוחם בקרבם. העמיסום על קרונות רכבת שנסעו על מסילות ברזל ושעטו לעומקה של גרמניה.
פה ושם נעקרו הפסים ממקומם. חילות בנות הברית הפציצו אותם במקומות ייעודיים כדי להטריד את הגרמנים ולהקשות עליהם את החיסול הסופי. והיו הרכבות נושאות מטען אנושי שבור ונדכה הלוך ושוב. ללא כל מטרה, ללא כל כיוון.
הן היו שלוש אחיות: שפרה, רבקה וחנה לבית וקסמן. באו ממרגרטין שבהונגריה והביטו בעיניים כלות ותמימות בדמות ההרואית של הצדיק שבמחנה. כ"ק האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצוק"ל. עד מהרה הבינו שאיש קדוש שוכן בקרבן ודאגו לכל מחסורו.
ואז, באחד הימים, בתוך המסע אל הבלתי נודע, נורו פגזים על הרכבת עצמה. המפקדים הגרמנים פתחו את הדלתות, וחיש נסו כולם באימה. אדם אחד נפצע בידו מירי בנות הברית. הרבי מקלויזנבורג. ידו החלה שותתת דם ונשקפה סכנה גדולה לחייו. דווקא כאן. דווקא עכשיו. בסיומה של מלחמה עקובה מדם שבמהלכה איבד את רעייתו ואת אחד עשר ילדיו.
דודם של הבנות, רבי זלמן וקסמן, רץ אל העץ הסמוך ביערות שבעומק גרמניה, תלש מה שתלש וחבש את היד הפצועה. אם אנצל, נדר הרבי, אבנה בית רפואה עבור חולים הזקוקים לו.
בסיום המלחמה ביקשו האחיות לחזור לבית הוריהן, אבל הרבי שלח את רבי זלמן לצוות עליהם להישאר במקום. הן היו מייסדות המטבח הכשר במחנות העקורים פלדפינג ופרנוולד. הן גם טוו בחכמה, בהוראת האדמו"ר זי"ע, ציציות עבור הפליטים.
מאוחר יותר הודו בפה מלא שרק בזכות הרבי נותרו ביהדותן, הקימו בתים לתפארת וזכו לזרע ברך ה' ההולך בדרכי אבות. לימים, עת ייסד האדמו"ר את בית החולים לניאדו, נוצרה סגירת מעגל - שאר בשרם הרב גרשון לידר, חתנו של דודם רבי זלמן ז"ל, נבחר כמנכ"ל הראשון.
וכשהיו יושבות האחיות הצדקניות הרבניות שפרה איזנברג, רבקה קוז'יץ וחנה סופר עליהן השלום יחד היו מפטירות בקול גדול: א נקמה אין היטלר.
הטור מתפרסם בעיתון "בקהילה"