בערים קטנות קבצנים מחפשים כסף. המבט הוא תמיד אותו מבט. אתה עובר וכף היד שלהם נפתחת לעברך, ולרגע אחד קטן של זום הוליוודי זה רק היד שלו והארנק שלך. הם לא מכירים אותך ולא יודעים כמה יש לך בכיס, אבל בתוך תוכם הם בטוחים שיש לך יותר ממה שיש להם.
אי אפשר לדעת למי יש יותר. לפעמים אנחנו נותנים דווקא למישהו שיש לו יותר מאיתנו, וזה בסדר. צדקה לא נותנים כמו פקידים במס הכנסה, צדקה לא נותנים עם חשבונות אקסל. צדקה גם לא נותנים מהמוח. נותנים מהלב.
ככה הם הקבצנים והנדבנים של העיר הקטנה.
בעיר הגדולה כל קבצן מחפש משהו אחר. יש את אותו קבצן שמביט בך בעיניים גדולות מלאות בכאב, אבל איננו רואה, ובעצם, אתה זה שמביט בו, הוא כבר לא יכול להביט בשום דבר.
יש את הקבצן שרק רוצה מקום לעמוד בו. הוא לא צריך כלום, רק מקום לעמוד. וכשהמקום צר עליו, וצריך מקום חדש - הוא מתקבץ שוב במקום חדש, ושום מקום אחר לא טוב לו כמו המקום הזה, עכשיו.
יש את הקבצן שמקבץ רק מתחת לאדמה, בסבואיי הסואן. ככה הוא, חייב את הרעש כדי לא לשמוע שום דבר בתוך עצמו. וכשרעש הרכבות חודר לו אל תוככי הנשמה גם אותו הוא בקושי מצליח לשמוע, כמו רכבת שלא שומעת את עצמה, ועדיין נוסעת.
ויש גם את הקבצן שתמיד נמצא על צומת רחוב 63 ורחוב 3, אין דה אפר איסט סייד אוף מנהטן. הוא רואה ושומע, ויש לו מקום קבוע בכל העונות שלו.
כל כך הרבה אנשים עוברים עליו, והוא כל כך הרבה זמן עומד עליהם ושום דבר לא קורה, ולרגע לא ברור מה הוא מחפש בפינה הסתמית הזאת.
אם רוצים לדעת מה מישהו מחפש צריך לעמוד לידו, להתבונן עליו, ובעיקר, לנסות להרגיש אותו. בלי לעשות את כל הדברים האלו, הדבר היחיד שבאמת נראה הוא מה שאנחנו מחפשים. ככה אנחנו תמיד, רואים את עצמנו למרות כל הסיפורים שרצים לנו בראש.
ובסוף, אחרי הרבה זמן של שתיקה הוא התחיל לדבר אלי, ונהרות של מילים נשפכו ממנו, כי כבר עבר עשור מאז שהוא לובש את הפינה, ואף אחד אף פעם לא עצר להקשיב.
עלו שם שמות של מוזיקאים עלומים. היו שם עצות איך ליצור מוזיקה איכותית. היה שם געגוע לעולם הישן, וכמובן, היו עצות לתיקון העולם, אחרי שהוא מידרדר לכיוון יום הדין הנורא.
בערים קטנות קבצנים מחפשים נדבנים שיתנו להם כסף, בעיר הגדולה כולם קבצנים, וכל אחד מקבץ מישהו ומשהו אחר. יש אפילו כאלו שמקבצים קבצנים.