אברמי לרר, מי שתמונתו יחד עם רופא במרכז הרפואי ברזילאי, פורסמה בכל הרשתות החברתיות בעת שהוא מניח לו תפילין ומניח עליו את ידו תוך שהוא בוכה מהתרגשות, מסביר בשיחה ל'כיכר השבת' מה גרם לו להתרגש כל כך מהסכמתו של הרופא להניח תפילין.
"יש לנו כאן פעילות קבועה לאורך כל השנה", פותח לרר בשיחה לכיכר השבת, "אנחנו חיים כאן. יש לנו שער מיוחד שמחבר בין המרכז לבית שלנו. אנחנו פועלים כאן 24/7".
אתאיסטים שיניחו תפילין
רגע לפני שנגיע לתמונה שהתפרסמה בכל מקום. שתף אותנו איפה תפסה אותך תחילתה של המלחמה?
"כאן. מול העיניים ראיתי את התופת בשידור חי, איך שמגיעים לכאן חיילים פצועים. מאותו רגע, כמו גם לפני כן, אנחנו כאן. מסייעים בכל הנדרש".
ובין כל הרגעים שקרו, עדשת המצלמה קלטה רגע שבו רופא מניח תפילין ואתה מאחוריו, מלא דמעות. מה היה שם?
"מדובר בידיד נפשי, ד"ר מוריס בוטומסקי, ד"ר לכירורגיה. תמיד זמין, תמיד נעים שיחה, אבל את התפילין השארנו תמיד מחוץ לשיח. ביום השלישי למלחמה הוא מגיע למשרד שלי נסער. מיד שנכנס אמר: 'שטובחים בעם ישראל – אני מניח תפילין'.
"את ההמשך רואות עיניכם. הוא התרגש ואני התרגשתי – הבן שלי תפס תמונה וככה זה היה נראה".
לרר ממשיך ומספר: "בשבת הוא ישב איתנו וסיפרתי לו כמה אנשים התחילו להניח תפילין בגללו. בהתחלה פחדתי שהוא יכעס שהסיפור ככה התפרסם, אבל האמת היא שהוא כל כך שמח לראות שזה התפרסם. אתאיסטים ממש אמרו לי שהם יתחילו להניח תפילין בזכותו.
"מעת לעת אני מזמין לצוות סידורים מעור עם חותמת שלהם. ביקשתי מהחנות להביא לו ספר קודש חתום בשמו. המוכר שואל אותי 'זה הד"ר מהתמונה?', שעניתי לו שכן, הוא ענה: 'עלי. אני מביא לו את הספר במתנה'.
לראות את החולה מחלים
שבועיים לא פשוטים עברו על כולנו, איזה רגע לא תשכח מכל מה שחווית בזמן הזה?
"יש הרבה", עונה לרר, "אנחנו מלאים בעשייה. יש את המשפחה מנתיב העשרה. גר שם מישהו שאני מכיר אישית והייתי בלחץ אם הוא חי בכלל. אחר כך הוא סיפר לי שהרגו את כולם לידו והוא ראה הכל בעיניים. יש את האמא שהרגו את בעלה, הכבאי, יש את הילד שנהרג בזמן הדייג", מספר לרר תוך שהוא מונה את הסיפורים בכאב, "הגיעה לכאן אישה שנשרף לה הבית והיא ילדה כעת תינוק. הבאנו לה הכל בשביל התינוק.
"בשבת הגיעו לכאן חיילים. התוועדנו איתם ובכינו איתם", חותם לרר.
ומאיפה הכוחות להתמודד עם המראות?
"הכוח הוא שאתה רואה את הפצוע – שהגיע לכאן במצב אנוש - הולך על הרגליים. נכון, לפעמים גם מישהו שאתה מכיר מת ואתה נקרע מזה", מציין לרר, "אבל שאתה רואה את הסוף המשמח – זה מעודד. אין אושר וסיפוק כזה.
"אתן דוגמה", ממשיך לרר, "לפני חצי שנה הגיעה אחות שהיא עובדת ביולדות ואמרה לי 'אני חייבת לדבר איתך'. נכנסנו למשרד והיא התחילה לבכות. יש לה ילדה בת שתיים עשרה שלא הולכת על הרגליים. מחלה נדירה. רק רופא בפלורידה יכול לנתח אותה אבל זה עולה שש מאות אלף דולר. מיד אמרתי לה: 'יש לך. תני להם מקדמה וצאי לדרך. אנחנו דואגים לזה'.
"תוך חודש אספנו לה כסף. דאגנו לה להכל. אחרי ארבע חודשים הילדה הולכת על הרגליים לבית ספר. זה סיפוק שאין כמותו".
דווקא מהמקום בו אתה נמצא, מה המסר שלך למי שקורא את דבריך כעת?
"מי שבדיכאון – שיבוא להתנדב", עונה לרר נחרץ, "ברגע שיוצאים מהבית – הכל נראה אחרת. הנתינה למישהו אחר, מרים אותך. שווה לנסות", חותם לרר את שיחתנו.
