ג' תת"ל (70 לספירה)
מיומנו של זכריה- נער בן 11:
צעדתי נרגשות לצד אבי. אתמול אבא סיפר לי בהתרגשות שהשיג אישור מיוחד לצרף אותי לסעודה של גביר העיר. חברי מתתיהו לחש באוזני שבית הגביר מחופה בזהב ואבני קריסטל. הוא גם אמר שבסעודה יהיה בשר שבחיים לא טעמתי. כל נכבדי העיר יהיו שם. כל הלילה התקשיתי להירדם. והנה הגיע הרגע הגדול.
כשנכנסנו הגביר קיבל אותנו בכבוד. הוא אפילו צבט לי בלחי. וואו זה היה רגע מרגש! כמעט כל האורחים כבר ישבו שם. כולם נהנו מהסעודה והגביר הסתובב בינינו ווידא שלא חסר לנו כלום. אבל פתאום קרה משהו מפחיד. לא נעים! פתאום הגביר גילה אורח לא רצוי. הוא הביט בתדהמה ושאל את האיש: "בר קמצא, מה אתה עושה פה?" כמה אנשים הסתובבו לכוון. ובר קמצא לחש בשקט: "אתה הזמנת אותי". הגביר ענה לו בצעקה: "אני הזמנתי אותך, אתה לא מתבייש?" בר קמצא הסמיק נורא ואמר: "אתה שלחת אליי שליח שיזמין אותי, אני מבטיח לך". הגביר התחיל לצעוק: "תעוף מפה, אני לא רוצה לראות אותך כאן, מהר, מהר". בר קמצא היה נראה מאד מבויש הוא התחנן לגביר שלא יוציא אותו. היה שם שקט ואף אחד לא התערב בוויכוח. בסוף הוא יצא בבושת פנים. ממש ריחמתי עליו…"
•
יש מתח סביבי. המבוגרים מדברים על מלחמה קרבה. אבא חושב שאני לא מבין על מה מדברים. כל פעם כשאני שואל אותו הוא מתחמק ממני. אז שאלתי את זבולון מה קרה. זבולון יודע הכל. הוא חכם ויש לו מלא אחים גדולים שמספרים לו מה קורה. זבולון אמר לי שקיסר רומי רוצה לצאת במלחמה על ירושלים. הוא גם גילה לי שהכל קרה בגלל בר- קמצא. בר קמצא- שנעלב מהגביר החליט להלשין לקיסר רומי שהיהודים מרדו בו. כדי להוכיח את הדברים הקיסר הציע לערוך בדיקה בה ישלח לבית המקדש קרבן ולפי יחסם של היהודים יידע אם פניהם לשלום או למלחמה. לשליח מינה את בר קמצא, בר קמצא הפגוע הטיל מום קל בקרבן, באופן שעל פי חוקי הקיסרות לא נחשב למום ועל פי חוקי התורה נחשב. רבי זכריה בן אבקולס, סירב להקריב את הקרבן ולכן הקיסר קיבל את הטענה שהיהודים מתכננים מרד. ועכשיו הוא שולח שליח לכבוש את ירושלים. השליח הראשון קראו לו נירון והוא התחרט. הוא פחד מה' והחליט לא לכבוש את ירושלים. אבל עכשיו, איזה פחד! מדברים שקיסר רומי הולך לשלוח את אספסינוס לכבוש את ירושלים. אני נורא מפחד. אספסינוס הצליח במלחמות רבות. מי יודע מה יהיה איתנו?! חבל שחכמי ישראל לא מנעו את הבושה של בר- קמצא…
•
יומני היקר. כבר הרבה זמן לא כתבתי. אני חלש ואין לי כח. חשוב לי לכתוב כי אולי מחר כבר אגווע ברעב. אני מרגיש שעוד קצת כבר נשאר לי רק עצמות בגוף. הגוויות מתגלגלות ברחובות. אנשים מוכנים לאכול כל דבר. גם עצמים שלא ראויים למאכל. אתמול ראיתי את מרתא בת ביתוס מושלכת ברחוב ללא רוח חיים. מי היה מאמין?! היא הייתה עשירת העיר. היא לא הייתה צועדת אם לא היו פורסים לרגליה שטיח אדום. ועכשיו היא מתה מרעב. אבל הדבר הכי הכי מבעית זה שאנשים מוכנים לאכול גם גופות. כן, אני כותב את זה ובוכה. אימהות שנחשבו בעיני כאימהות רחמניות ומסורות בשלו את ילדיהן לארוחה. הבכיות של ילדי השכנים לא מצליחות לצאת לי מהראש. זה בלתי נתפס. אני רק מתפלל שדעתה של אימי לא תשתבש ולא תעשה כך... אף פעם לא תיארתי לעצמי עד כמה קשה הרעב. והכי כואב לי שאילולא הבריונים הרעב הזה היה נמנע. הם ברב טיפשותם שרפו את כל מחסני המזון רק כי התנגדו לעשות שלום עם הרומאים. אומרים שהמחסנים האלה יכלו לספק מזון לעשרים ואחת שנה לכל אנשי העיר. ואני, מה אני רוצה? רק חתיכה קטנה של לחם. אפילו מעופש. אפילו משהו אחר. העיקר חתיכה קטנה של אוכל. בבקשה. השם. אין לי כבר כח…
•
יומני היקר. אם אני כותב לך אתה וודאי מסיק שאני עדיין חי למרבה הנס. אך חיינו הפכו למרים ושחורים. לפני כשלושה שבועות צבא רומי בראשות טיטוס- בנו של אספסינוס, הצליחו לבקוע את חומות ירושלים. שלושה שבועות בלבד ארך הקרב ובט' באב נכנס טיטוס לבית המקדש הקדוש. הוא וחייליו הרשעים טימאו את המקדש וזרעו הרס בהיכל בית קודש הקודשים. ברב רשעותם הם אפילו קרעו את הפרוכת עד אשר ירדה ממנה דם. טיטוס ברב גאותו חשב שהוא גבר על הקדוש ברוך הוא וציווה לשרוף את בית המקדש. אך לפני שהספיק לבצע את זממו החלה לצאת אש מארבע קצוות הבית להראות לטיטוס שחורבן הבית זה רצון השם ולא כוחו ועוצמתו. זה היה מראה נורא ואיום. אבא וכל יתר הכהנים עלו לגג ההיכל והשליכו את המפתחות כלפי מעלה. ויד יצאה מהשמיים וקיבלה אותם. זהו, מאז אני בוכה. אני לא מצליח להתאושש. כל שלושת שנות הרעב אינם כלום לעומת שריפת הבית. הבית שהיה מקור לשכינה. הבית שריכז את עבודת ה', הבית שהיה בית הכהנים. הבית שמשם יצאה הלכה. הבית שעיני כולם נישאו אליו. הבית שהיה ואייננו עוד...
על אלה אני בוכיה…
בתפילה שנזכה בקרוב לבניית בית מקדשנו!
(הערה: קטעי היומן הם בדיוניים, אך מבוססים על עובדות מהמקורות הקדושים)