לשכנתי הנאורה והאם האחראית מרמת גן / מכתב פתוח

אני לא מכירה אותך וגם את לא אותי, אבל מסתבר שלמרות חוסר ההיכרות ביננו, יש לך הרבה מה לומר על אופן החינוך המופקר וחסר האחריות שלי.

איך אני יודעת? כי לא חסכת ממני את שבט לשונך דרך הבת שלי.

היום הבת שלי בת התשע ביקשה לקחת את שתי אחיותיה מהגן.

הגן נמצא במרחק שני רחובות מהבית, אין כבישים בדרך, והאחיות הקטנות כבר גדולות - בנות חמש וכמעט שלוש. דרך בטוחה סך הכל. הייתה בטוחה, בכל אופן, עד לרגע בו הבת שלי פגשה אותך.

הבכורה שלי ילדה בוגרת ואוהבת להרגיש אחראית וגדולה. אני - אמא בוגרת ואוהבת להאציל סמכויות ולחנך את הילדים שלי לעצמאות. מה שנקרא: 'ווין ווין', כל הצדדים מרוצים. כל הצדדים חוץ ממך. (רק תזכירי לי למה את בכלל אמורה להיות צד בסיפור הזה?)

כשהיא חזרה הביתה בוכה ומתוסכלת, וניסיתי להבין מה כבר יכול היה לקרות בדרך של 4 דקות היא ענתה בבכי: "יותר בחיים, אבל בחיים, אני לא אוספת את ליבי וטלי מהגן!"

מה כבר קרה? קרה שהיא פגשה בך כשהיא יצאה מהגן מאושרת. האחות הבינונית אוחזת בצד העגלה, בה קשורה היטב האחות הקטנה והן פוסעות הביתה יחד בשמחה. אותך זה לא שימח, בקולי קולות הבעת את הזעזוע העמוק שלך מההפקרות שמתרחשת ממש מול עיניך: "לא יאומן, בקושי את עצמה היא מצליחה לסחוב, איך היא אמורה לסחוב עוד שיירת ילדים ועגלה? איזו הפקרות!"

דבר ראשון: לאף יצור אנוש, גם לא בן תשע, המוגדר כ"חי הנושא את עצמו", לא נעים לשמוע שהוא אינו מסוגל לסחוב את עצמו, דבר שני: אף ילדה בת חמש לא אוהבת לשמוע שמכנים אותה בשם: "שיירת ילדים" ולאף ילדה לא נחמד לשמוע על ההפקרות וחוסר האחריות שלה או של אמא שלה.

האפיזודה הזאת גרמה לי לחשוב על הילדה שאולי יש לך, יושבת בבית שלה ברוגע ובביטחון, חלילה וחס לא צריכה לשאת על כתפיה הרכות את העול הכבד כל כך של לפסוע ארבע דקות ברצף עם אחים קטנים ממנה, לא נושאת בנטל הכבד של 'טיפול, השגחה ואחריות כבדה של ניהול בית ומשפחה', מנסה לדמיין את חייה המאושרים, נטולי העול הכבד, האחריות, וחסרי האמון מצד אמא שלה שהיא מסוגלת לבצע מטלות פשוטות ואלמנטריות שכל ילד בן תשע יכול, מסוגל ואמור לבצע.