קבור את הבושה ולא את עצמך • המכתב שלא ישאיר אתכם אדישים

שלום רב,

כמי שקורא את הכתבות שלך מעת לעת ואף נהנה מהן ראיתי לנכון לכתוב לך את המכתב הבא, אולי יהיה לתועלת.

>> למגזין המלא - היכנסו <<

לא בנקל התיישבתי לכתוב לך, זהו נושא רגיש, אישית וציבורית. נתחיל מציבורית: בציבור החרדי לא נוהגים לכתוב על נושאים רגישים ואם נהיה כנים – עסוקים מאוד ב'איך אנחנו נראים', תדמיתית, מול המשפחה, מול הקהילה, ובכלל. אישית: עוד רגע אפרט ואתה כבר תבין לבד מדוע זה כה קשה. החלטתי לכתוב לך בכל אופן כי ידוע שאתה עוסק בנושאים שאחרים לא נוגעים ויודע לעשות את המלאכה ביד אמן וכיוון שמילא אני כותב באופן אנונימי – אתגבר על הבושה.

כמוך כמוני – התחתנתי בגיל צעיר. צעיר מאוד. עשיתי את כל המסלול הרגיל מהתלמוד תורה ועד לישיבה, ואחרי שסיימתי את הלימודים בהצלחה רבה יצאתי ל'שוק השידוכין'. מהר משחשבתי, ברוך ה', מצאתי את עצמי עומד תחת החופה – מקים בית נאמן בישראל.

מהר מאוד הבנתי את השינוי הדרסטי בין בחור רווק ל'בלע'בת'. אם עד היום היה לי שלוש ארוחות ביום, כביסות ריחניות מהבית וחשבון בנק שרק צובר כסף כי הרווחתי מכאן ומשם על עבודות בישיבה, הרי שמהיום אני צריך לדאוג לעול הפרנסה.

ואין תלונות. להיפך. ה' זיכה אותי באישה צדיקה באמת. תומכת, טובה ומוכשרת. ה' זיכה אותי בקהילה טובה ומאוחדת ואף בכישורים חברותיים שמסייעים לי בחיי היום יום.

אך כשם שאין תלונות, יש אתגרים ואין סתירה ביניהם. אם בישיבה הייתי מרוויח קצת כסף מעבודות מזדמנות, כאמור, בחיים האמיתיים אין דבר כזה 'עבודה מזדמנת', ככה אי אפשר לסגור חודש. ב'שנה ראשונה' ההורים עזרו עם שכר הדירה, אך בשנה שאחריה עול הפרנסה רבץ עלי כמשא כבד.

כמה כבד? אספר לך כדי לסבר את האוזן. בחסד ה' כשנה וקצת לאחר החתונה נולד בנינו בכורנו. לא שעשינו אירוע יוקרתי או משהו בסגנון, אבל עצם היותי עובד בשכר מינימום + העובדה שאשתי בחודשים האחרונים לפני הלידה לא עבדה, גרמה שחודש אחרי הברית נהיה מינוס קטן.

אם לא די בכך, זה היה תקופה קצרה אחרי שהתחלתי לשלם לבד את שכר הדירה, וכך נוצר מצב שאני רודף אחרי המינוס, וחודש אחרי חודש הוא מנצח אותי.

השיא היה שב-13 לחודש, יומיים אחרי שהצלחתי בדוחק לכסות את שכר הדירה, כרטיסי אשראי, הוצאות אוכל ודברים מינימליים נצרכים – כבר לא היה לי שקל בארנק לקנות טיטולים שבדיוק נגמרו.

עכשיו תקשיב. אם אין לי כסף לקנות גלידה, זה לא נעים, אבל לא נורא. אני רוצה משהו ואי אפשר. עצוב אבל סביל. אם אין לאשתי כסף לקנות בגד חדש – זה לא נעים אך לא נורא. אבל שאין לי כסף לקנות טיטולים לבן שלי – ועוד יומיים אחרי העשירי, לא תגיד שזה כבר היה סוף חודש ואפשר להבין. יש לי עוד כחודש שלם לדאוג לכסף משומקום – זה שבר אותי.

אני זוכר את זה בבירור. ישבתי ליד השולחן בסלון, עם חצי כוס קפה כי לא היה לי מספיק חלב לכוס שלימה (תודה לקל שמטרנה היה בשפע כי גיסי עשה קניה והביא לנו כמה מוצרים שהוא 'קנה על הדרך', נראה לי שכבר אז הוא 'עלה עלי' ועזר לנו בנועם בדרכים שלו) וחשבתי מאיפה לכל הרוחות אני משיג עוד כסף.

יאמר לזכות אשתי שהיא הייתה חזקה וחיזקה אותי. היא סירבה להישבר. היא ישבה לידי ואמרה: "אני יודעת שאתה מוכשר. אני יודעת שאתה תצליח. אל תתייאש". ככה פשוט. מילים שגרמו לי לא להישבר.

אחרי כמה דקות שישבתי ככה, ראיתי שאין לי באמת מה לעשות ומישיבה ליד השולחן לא ארוויח כלום, הלכתי לשטוף כלים או לטאטא רצפה.

אבל גם לשטוף כלים או מה שזה לא היה – לא עזר לי כדי להשיג כסף לטיטולים לילד. לכן, בצר לי, בלעתי את הרוק והוצאתי שטר מתוך קופת הצדקה. שטר שהיה מונח שם מימים יפים יותר. "מבטיח לך שאני מחזיר לכאן שטר גדול יותר", אמרתי לקופה שהסתכלה עלי בדממה.

והסיפור הזה הוא רק על התמודדות של חודש אחד. חודש הבא אחריו לא היה טוב יותר והבא אחריו אם אני זוכר נכון היה הגרוע מכולם. כמעט ונכנסתי לדיכאון.

באיזשהו שלב (אחרי שגם המצב בבית לא היה שקט והתחילו מתחים) השתעשעתי קצר נשימה ברעיון לעזוב הכל. מה-זאת-אומרת לעזוב הכל? תבין לבד למה אני מתכוון, אני חושב שאתה יודע. קח את זה הכי רחוק שאתה חושב ותבין ש'זה' בדיוק מה שחשבתי לעשות עם עצמי.

אני משתעשע ומדחיק. משתעשע ודומע. מחזיר בכוח את המחשבה חזרה ומתכנן איך זה בדיוק יקרה, באיזה יום ובאיזו שעה וגם איזה מכתב אשאיר ומיד אחר כך דוחף את המחשבה בכוח החוצה וקובע נחרצות לעצמי בשקט שאני חייב טיפול פסיכולוגי. איזה פסיכולוגי, תרופתי כבד במחלקה סגורה.

ככה כמה שעות שאני יושב עם עצמי. פרנסה? אין. כבוד? אין. שלום בית – רעוע קצת. מה בעצם יש לי בחיים האלה? מתי ארווה מהם קצת נחת? 'יודע מה', שאלתי כלפי שמיא, 'עזוב נחת, מתי אסגור חודש באפס שקל בחשבון. לא רוצה להרוויח, לא רוצה להפסיד. לא רוצה להיות עשיר ולא רוצה להיות עני. רוצה לסגור חודש על האפס. ככה פשוט', זה היה החלום הוורוד שלי באותו ערב עצוב.

ואז עשיתי מעשה. כי 'שב ואל תעשה' במקרה כזה מתדרדר מהר מאוד למקומות לא טובים, ולכן 'הרמתי' את עצמי בכוח. כמה בכוח? שחציתי כביש חזרה הביתה ולא שמתי לב שאני הולך לצד השני. הייתי מבולבל ואבוד, אבל מעשה צריך להיעשות.

פתחתי את הפלאפון. סגרתי. פתחתי שוב ופתחתי 'אנשי קשר'. סגרתי, פתחתי ושוב. אחר כך חייגתי ועוד לפני שנשמע צלצול ניתקתי במהירות. אחר כך עשיתי את כל התהליך שוב, בסדר כזה או אחר ובאיזשהו שלב לא ניתקתי את השיחה שכבר החלה לצלצל.

עוד צלצול ועוד צלצול. מעבר לקו ענה לי קולו העמוק של הדוד אברהם-צבי. "מה שלומך?", הוא שאל-קבע, כמו תמיד. לא אלאה אותך בכל הפרטים, אבל דוד אברהם צבי הוא 'הגביר' של המשפחה שלנו.

"ברוך ה'", גמגמתי לו. ושתקתי.

"כן". הוא אמר קצרות. מבין לבד שלא התקשרתי להתקשקש.

"הא, אה", לא ידעתי מה לומר. "אין לי איך לשלם שכר דירה החודש", בסוף זה יצא ממני.

עכשיו היה תורו לשתוק. שתיקה קצרה שהרגישה לי נצח. הלב פועם על שלוש מאות. יטרוק את השיחה? יעביר לי מיד את כל הסכום? אלו רגעים שאתה רוצה לקבור את עצמך.

"במה אתה עובד?", הוא שאל לבסוף.

"בחנות מחשבים", עניתי.

"כמה לשעה?", שאל קצרות. עניתי באריכות שאני מרוויח שכר מינימום, האישה לא עובדת, הילד הקטן צריך מצרכים ואני אף פעם לא מצליח לסגור את המינוס.

הוא שאל כמה חסר בחשבון ועניתי לו שחסר לי 1,440 שקלים לשכר דירה ועוד אלף שקל לסגור את החודש מבחינת אוכל וכדומה.

"אני מעביר לך 2,100 שקל. שלח לי בהודעה את פרטי הבנק". חתם קצרות וניתק, בקושי תודה הספקתי להגיד.

באותו רגע חשתי שני דברים. הקלה ובושה.

אבל ב"ה שהבושה באה רק אחרי ההקלה. יש לי איך לסגור חודש. המשכיר לא ידפוק בדלת עם צ'ק דחוי. את ה'עוד כמה שקלים' שהוא לא העביר לי כבר אשיג מכאן ומשם. יהיה בסדר.

טוב. אני נושם. "יהיה בסדר", אמרתי לעצמי וניסיתי לחייך.

אחרי חודש מטה הקסמים לא עבד לי. לא שלא לחצתי עליו, אבל כנראה משהו במגעים של המזל שלי ומטה הקסמים של הכסף – לא עבד טוב ושוב הייתי במינוס. אם לא אשיג אלף ושלוש מאות שקלים – הצ'ק של השכר דירה יחזור.

ושוב שיחה לדוד ושוב הבושה אבל לפניה ההקלה.

ובלי להאריך – זה קרה שוב. לא כעבור חודש, כי באותו חודש היה את פורים ושכן ביקש שאעזור לו בחנות ועשיתי עוד כמה שקלים מהצד, אבל חודש לאחר מכן שוב הייתי צריך עזרה.

ושוב, מבואס כולי, הרמתי צלצול לדוד.

"אין לי פנים לבקש", פתחתי מיד כשענה. בלי שלום ובלי נימוסים מיותרים.

"בוא אלי למשרד עכשיו", ענה קצרות וניתק.

השעה הייתה תשע בערב. אשתי עודדה אותי לצאת ויצאתי לכיוונו. לא יודע מה לחשוב.

כשהגעתי, הדוד ישב עם כוס תה ועוגיות. כיוון שזה לא הנקודה בסיפור רק אציין בקצרה, כי אחרת לא נצא ידי חובה, שהעוגיות של דודה איטה הן מהטובות בעולם. סליחה, הן הכי טובות בעולם. מנחמות כאלה, מפנקות ובקיצור מלאות סוכר.

"חשבת פעם ל...", שאל הדוד ככה בבת אחת.

כמעט שהשפרצתי את הלגימה שלקחתי מהתה. הוא שאל בדיוק את מה שהיה צריך לשאול. ככה פשוט.

לא עניתי וכנראה שבשבילו זה הספיק.

"אתה יודע מה זה?", באופן מפתיע דוד אברהם צבי הרים את הקול. וזאת למודעי, דוד אברהם צבי לא מרים את קולו מעולם. גם לא שגילה שעובד שלו גונב ממנו וגם לו שהרים סטירה לישמעאלי ש'הרים' סחורה מהמחסן בחצות הלילה. "עדיף שתבקש ממני כסף כל החיים ושתגלגל ברחובות, מאשר שתעשה מעשה שאין ממנו דרך חזרה", הוא כבר ממש צעק. "עדיף שתחפש אוכל בפחים ותסתובב ב'זיכרון מוישה' עם יד מושטת קדימה מאשר שתשאיר ילד יתום ואישה אלמנה. שלא לדבר על דוד שיאכל את עצמו לכל החיים".

הוא נעץ בי מבט חודר שכמותו לא חוויתי מעולם.

"אני אה...", התחלתי לומר.

"אתה שתוק". דוד אברהם צבי היה חד משמעי. "אתה אה. אתה בהה. אין דבר כזה של 'אני מתבייש'. אין דבר כזה של 'מה יגידו'. אתה הולך לעשות הכל, כולל הכל, להצליח לסגור חודש. אם זה כולל ללמוד מקצוע ולהרוויח כראוי לראש טוב כמוך ואם זה – כשצריך – לבקש ממני כסף. אתה הבנת אותי?".

או-או איך שהבנתי אותו.

יצאתי משם אדם אחר לגמרי. הבנתי שעדיף לקבור את הבושה מאשר לקבור את עצמי. אחרי השיחה עם הדוד אברהם צבי הבנתי שאני עוד צעיר מדי בשביל לקחת את החיים על עצמי בלבד. הבנתי בהחלט שעלי לעשות הכל כדי להצליח (ואכן עשיתי הכל), אבל אם וכאשר אין ברירה עלי לבקש עזרה. זה מותר וזה בסדר. עוד הבנתי שזה לא צריך להפוך לדבר שבשגרה ושחלילה לי מלהתרגל לבקש ממנו כסף וגלגל חוזר בעולם. יום יבוא הוא לא יהיה שם לעזור וזה תלוי בי.

הבנתי גם שאין בבקשת עזרה קביעת עובדה כי מעתה כל הצעירים יכולים 'ליפול' על ההורים שלהם בטענה כי הם צעירים מדי ועדיין לא התמקצעו מספיק. הבנתי שאין כאן עידוד לשנורר כל החיים מאחרים, אבל הבנתי שיותר מהכל -עדיף לקבור את הבושה מאשר לקבור את עצמך.

תודה שהקדשת זמן לקרוא את דבריי, מקווה שיהיה לתועלת, אחרת בשביל מה אני כותב, את השם שלי בבקשה תשמור סמוי, בברכה **** (השם המלא שמור במערכת)

נ.ב.

אין 'אפי אנד' לסיפור שלי. גם כיום, מרחק כמה שנים מאז אותה שיחה עם דוד אברהם צבי, אני עובד קשה לסגור את החודש. לפעמים אני מעל המינוס לפעמים – בודדות – מתחת, אבל אני יודע, יהיה מה שיהיה, אני אצליח לקום מהמצב שלי ותמיד אמצא מישהו שיעזור לי, כי את הבושה כבר קברתי – למען החיים. של המשפחה שלי ושלי.

• לפניות לכתב: ari@kikar.co.il