ה'מכור' שלא הצליח להיכנס לציונו של הצדיק - ונושע | סיפור אישי חשוף ומטלטל

הוא יליד בית וגן בירושלים. אביו היה סופר סת"ם ואימו עקרת בית. הוא גדל במשפחה חרדית רגילה ונורמטיבית.

רק בגיל עשרים ותשע, אחרי ארבע עשרה שנים מהעת הקשה בישיבה, פתח אליעזר צוהר לעולמו וסיפר את כל מה שעבר עליו בטיפול שעשה, עד אז, הלב היה נעול.

"אם עד אז הייתי מדבר על משהו – מאותו זמן לא דיברתי כולם עם אף אחד", מציין אליעזר ומדגיש: "ההורים שלי הם אנשים מדהימים ואין מילה רעה עליהם חלילה. הם פשוט חיו את חייהם. גם לא הייתי בחור לא טוב שעושה בעיות. חלק מהסודות שלי היו המומחיות לייצר רושם טוב. כל שבת הייתי לומד חברותא עם אבא, מביא ציונים סבירים. הכל היה נראה בסדר".

חיים כפולים; לשמוע את אברהם פריד - בשבתות

"בישיבה גדולה גם ישבתי ולמדתי אבל כבר הייתי עייף מלשאת את הסודות שלי", אומר אליעזר, "התחלתי לחיות חיים כפולים. לא היה קשר ביני לבין תורה ומצוות. הייתי מחלל שבת. בבוקר הולך לבית הכנסת ולאחר מכן הולך לרחובות, מזמין מונית - עם כסף שגנבתי - לכל מיני מקומות בתל אביב.

"בדיסקים היה כתוב 'נא לא לשמוע בשבתות וחגים', פעם לא הבנתי למי מיועד המשפט הזה, אבל כשהייתי נוסע במונית עם ה'ווקמן' הבנתי – הוא מיועד אלי. הייתי שומע בדרך את שירי השבת של אברהם פריד ומרדכי בן דוד תוך כדי חילול שבת... הייתי אבוד ובודד בעולם עם סודות גדולים שרובצים עלי".

כאן מציין אליעזר אנקדוטה חשובה: "למרות שלא דיברתי עם אף אחד באותה תקופה, כיוון שרבי הלל זקס זצ"ל היה אומר תמיד 'בוקר טוב' בפשטות לכל בחור הרגשתי שאני יכול לגשת אליו. יום אחד, בסוף שיעור ב' ישיבה גדולה, אזרתי אומץ ואמרתי לו: 'אני מחלל שבת'. יותר מזה לא העזתי להגיד. תגובתו ריגשה אותי: הוא קם ממקומו ונתן לי חיבוק חזק נוגע ללב ואמר: 'אליעזר אם אתה אומר – אני לא צריך להוציא לך שולחן ערוך שיראה לך שאסור לחלל שבת. אני יודע שיש לך מוצקה ואני אוהב אותך, תמשיך להיות בישיבה ואני אעזור לך'. הוא נתן לי צוהר לדעת שיש אנשים שאפשר לסמוך עליהם. אם יש בי תקווה לאמונה באדם – זה בזכותו".

החתונה – "שום דבר לא נהיה טוב יותר"

אליעזר ממשיך בסיפור: "החבר'ה סביבי התחילו להתחתן. אם חשבתי שאחרי שהתחתן הכל יהיה טוב, התבדיתי במהרה.

"התחתנתי בשידוך, עם כל הטקס, הדמעות והאושר, אבל אז התחילו החיים. הבנתי שקל לעבוד על שלוש מאות בחורים בישיבה מאשר על אישה אחת בבית. היא קלטה ש'התכשיט' שהיא קיבלה לא זוהר. כאן היא ראתה שאני לא מניח תפילין, שם היא שמה לב שאני לא שומר על 'בשר וחלב' והשיא היה שהיא גילתה שיש בור בחשבון בנק".

"מבירור שהמשפחה שלי עשתה הם הבינו שאני מוציא כספים ומחלק לאנשים. אותה מחלה שהתחילה בגיל שבע המשיכה כעת ביתר עוז. הייתי נותן כסף לאנשים כדי לרצות אותם שיחשבו שאני אדם טוב. זה היה ריצוי לשם ריצוי", אומר אליעזר ונאנח.

"לימים הבנתי שזה חלק מההתמכרות שלי. הרצון לרצות. אבל אז לא ידעתי את זה והייתי מחלק כספים כמתנות והלוואות בנפש חפצה. כך אחרי ארבעה חודשים של נישואין כושלים נתתי גט ברבנות בפתח תקווה. כלל המשפחות, שלה ושלי, כולל אותי, הבינו ש'זה לא זה' וסיימו את זה בטוב. לא היה שום בסיס לזוגיות ההיא והיא נגמרה מהר".

הנפילה – האבן נגולה מהלב

"מי כמוך יודע", ממשיך אליעזר לספר, "כגרוש אני מרגיש שכל העיניים עלי, בטח בחברה החרדית. החלטתי לנסוע לחו"ל. כבר בדיוטי פרי החלטתי להוריד את הכיפה. אמרתי לעצמי 'מספיק לדפוק חשבון לכולם, אעשה מה שאני רוצה'.

"שם, בדירה חשוכה של כמה חבר'ה שהכרתי עוד מהישיבה, עישנתי לראשונה חומר מסוכן. התחושה הייתה 'מעין עולם הבא'. עד אז הרגשתי שיש לי אבן על הלב ואילו אחרי העישון האבן התמוססה כלא הייתה. רציתי עוד כי זה עזר לכל מצוקתי עלי אדמות. בהתחלה בתדירות נמוכה, עד שזה הגיע למצב של 'כל יום - כל היום'.

"אבל בשביל זה צריך כסף. החומר הזה לא זול ולכן התחלתי לעבוד בעגלות. מדובר בעגלות שמוצבות בקניונים וכל מה שצריך זה למכור 'מוצרי ים המלח' לאנשים ובעיקר נשים...

"מה שקרה הוא שזה לא הלך לי. עם האנגלית הרצוצה שלי וחוסר הביטחון העצמי שלי לא הצלחתי למכור כמעט כלום. זה ביאס אותי כי חשבתי – שוב, כמו תמיד – מה יגידו עלי.

"יום אחד חבר לקח אותי לפינה חשוכה מאחורי הקניון והביא לי חומר כבד מאוד. הרחתי אותו ויצאתי כמו אריה חזרה לדוכן שלנו. נתתי מכירות של אלפיים דולר. שיא כזה שלא היה לי בחיים. הייתי בריכוז גבוה, עוצמתי. בלי אנגלית או עם אנגלית, באתי לשתי נשים 'שבורות' ומכרתי להן מוצרים בשש מאות דולר. הבנתי שעליתי כאן על משהו והתחלתי לקחת את החומר הכבד בתדירות גבוהה".

"אלא שהחומר הזה", ממשיך אליעזר בסיפורו המרתק, "עולה הרבה יותר כסף וכך מצאתי את עצמי גונב מבעלי העסקים שעבדתי אצלם. הם עלו על זה ואחרי תקופה פיטרו אותי. הנס שלי היה שיש לי אזרחות אמריקאית ואני חוקי שם, לעומתם שלא היה להם את המסמכים הדרושים לשהייה שם, אחרת מי יודע מה היה קורה...

"חצי שנה התגלגלתי ברחבי ארצות הברית. נראה לי שאני היחיד בכל העולם שחב"ד לא היו מוכנים להכניס אותי. הייתי 'מסטול', גנבתי מכולם, כבר לא יכלו לסבול אותי ולא הסכימו להכניס אותי לשום מקום. הגעתי למקום שהוא באמת סוף העולם שמאלה".

עליה קטנה למעלה – המשפט שהרעיד

"אני מגיע לבית חב"ד שם, והשליח רואה אותי ואומר, במילים האלה: 'אליעזר, אתה נראה נרקומן'.

"חטפתי שוק של החיים אבל הסתכלתי על עצמי ואמרתי 'וואלה. זה נכון'. זה הכה בי, אבל המהות שלי היא לא כזאת, אני יודע את זה. לקחתי את החומרים המסוכנים והורדתי אותם בשירותים. הפסקתי להשתמש בכוחות עצמי. חשבתי שהכל בסדר ואני לא צריך טיפול.

"כיום אני יודע שזה לא דרך. לא מפסיקים בבת אחת, אבל זה מה שהיה. כמה ימים חוויתי בחילות והקאות אבל זה עבר. חשבתי שיצאתי מזה וחזרתי לארץ.

"באתי להורים, ביקשתי סליחה על תקופה לא טובה ויצאתי לחפש עבודה. מצאתי משהו בחברת פלאפונים כנציג מכירות. עניתי לציפייה של שקרן מדופלם כפי שדורשים שם... הפכתי למנהל תיקי לקוחות במגזר החרדי. אומנם לא חזרתי בתשובה אבל בשכונה ליד הבית הייתי שם כיפה".

"אלא", ממשיך אליעזר לתאר בשטף, "התחלתי לגנוב מהחברה. הייתי לוקח אייפונים ומחלק אותם לאנשים. שוב, מהמקום של ריצוי ובקשת הערכה מהסביבה. זה החזיק שנה וחצי עד שיום אחד פיטרו אותי ושוב לא היה לי כולם בחיים, ושוב כל אותו סיפור כואב ועצוב. כאן כבר ידעתי מה לעשות: לטוס לחו"ל".

ונסיקה חדה למטה – גניבת אלפי דולרים

בתקופה הזאת אליעזר כבר בן עשרים ושש. הוא טס לחו"ל ומגיע לעיר פיטסבורג שבפנסילבניה. שם הוא החל לעבוד בחנות לאביזרי פלאפונים. עד מהרה הוא החל להתמכר להימורים. אומנם בחומרים קשים כבר לא נגע, אבל הוא נתפס להימורים מסוג אחר".

"אם התמכרות לחומרים היא קשה, התמכרות להימורים הורסת כל חלקה טובה", מציין אליעזר.

"באחד הימים, בתקופת עוד איזה חג של הגויים, סיימתי יום עבודה בשעה מאוחרת בלילה. היה לי שלושה עשר אלף דולר במזומן שהבוס הפקיד אצלי שייעדו למשכורות עבור העובדים על מנת להפקיד בכספת. יצאתי להמר על מאה דולר ומה שקרה הוא שבזבזתי את כל הכסף באותו ערב.

"לקח זמן עד שעלו עלי אבל כשזה קרה זה היה הקש ששבר את גב הגמל. העיפו אותי מהעבודה ומהדירה שלי וככה מצאתי את עצמי ברחוב. ישן באיזה חניון עלוב עם גרוטאה במינוס של עשר מעלות".

"לא יודע אם התפללתי באותו זמן, אבל הדיבורים שלי עם הקב"ה היו 'תיקח אותי'. אומנם לא העזתי לעשות את זה לבד אבל כבר לא רציתי לחיות. כנראה שעמוק בפנים היתה לי אופטימיות פנימית שבסוף יהיה בסדר", מציין אליעזר.

הניסיון – לא מצליח להיכנס ל'אוהל'

"הבנתי שאני חייב שינוי. אומנם הייתי בלי כסף אבל היה לי כרטיס חזרה לארץ, אותו דחיתי מעת לעת ועכשיו החלטתי להשתמש בו. הגעתי לקווינס, סמוך לשדה התעופה קנדי ונכנסתי ל'אוהל' שם נמצא ציונו של הרבי מליובאוויטש.

"הייתי מאוד רעב והרי ידוע שב'אוהל' יש קפה ועוגיות, אז נכנסתי לשם. התמזל מזלי והיה שם אירוע. אכלתי טוב והשבעתי את נפשי.

"חב"דניק אחד 'נתפס' עלי ושכנע אותי להיכנס להתפלל לציון. בחב"ד נהוג לכתוב 'פדיון נפש' לפני הכניסה לציון, אז כתבתי פתק אחד בו פירטתי מה עברתי בילדות. רציתי להיכנס אבל הרגשתי לא מספיק מוכן. כתבתי פתק נוסף על מה שעברתי בשנות הבחרות. גם אחרי הפתק הזה הרגשתי שאני עדיין לא מוכן מספיק וכתבתי עוד פתק ועוד פתק. את כל מה שעברתי בחיים שפכתי לפתקים האלה – לראשונה בחיי.

"כל פעם אני רוצה להיכנס לציון אבל לא מסוגל להיכנס. אני חושב שאני היחיד שהגעתי עד לאוהל של הרבי אבל לא נכנס בפועל. באישזהו שלב התעצבנתי מאוד שאני 'לא מצליח' להיכנס. הכנסתי את הפתקים עמוק בכיס ויצאתי בסערה מהמקום.

"לא קל להגיד את זה אבל כעסתי על הרבי. חב"ד עוזרים בכל פינה בארץ ובעולם ודווקא אותי הוא לא מוכן לקבל. זה העליב אותי מאוד. הגעתי למטוס וביקשתי מה' שאם יש לו בתכנון להפיל מטוס – בבקשה שזה יקרה עכשיו. לשמחתי הוא לא שמע את 'תפילתי' וכך מצאתי את עצמי בארץ".

הגילוי – הכל מתבהר

אליעזר ממשיך לספר: "הורי שאלו אותי מה אני עושה כאן, אבל לא העזו לשאול יותר מדי מעבר. יצוין כי כמה חודשים לפני שהגעתי לארץ הורי באו לבקר אותי בחו"ל ועשיתי להם שבוע של טיול שורשים 'של החיים'. ככה שאומנם הם הצטערו על זה שאני בחו"ל ועל המראה שלי אבל שמחו לפחות שאני 'במקום שלי'.

"עשרה ימים אחרי שהגעתי לארץ קיבלתי טלפון מאחותי. בוכה, היא אומרת לי לבוא מהר הביתה. כשאני מגיע אני רואה אותה, את אבי ואימי, יושבים על השולחן ומררים בבכי וסביבם עשרה פתקים מפוזרים על השולחן. מסתבר שאמא שלי עשתה לי כביסה למכנסיים, הוציאה את כל הפתקים וקראה את כל מה שכתוב שם. הרבי ידע למה אסור לי להיכנס לציון שלו באותו יום. אחרת הייתי נכנס וכנהוג קורע את הפתקים מעל הציון".

מצומרר כולי מהסיפור המפעים אני שואל: מה אתה מרגיש ברגע שהם 'עלו עליך'?

אליעזר מפתיע: "הקלה. זה היה רגע שפחדתי ממנו אבל מצד שני חיכיתי לו מאוד. נכון, הייתי מובך מאוד, אבל שניה אחר כך הרגשתי רוגע כי אין יותר סודות.

"מהר מאוד הכניסו אותי לטיפול. הייתי בכיתה טיפולית שמונה חודשים ואחר כך חמישה חודשי הוסטל. זה לא היה קל אבל לימדו אותי לדבר על מה שאני מרגיש, להעריך את עצמי ולנהל סדר יום. בקיצור: לימדו אותי לחיות".

"לראשונה חשפתי את כל מה שעברתי ואחרי טיפול ארוך השתחררתי מהמקום והתחלתי לעבוד בתחילה בעבודה פשוטה".

אליעזר מפסיק לרגע ואז מבקש לספר סיפור עם תובנה.

סגירת מעגל בחנות הממתקים

בגיל עשרים ותשע אליעזר יצא לחיים חדשים והחל לעבוד בחנות ממתקים בבית שמש. זה היה קצת לא נעים, אחרי כל השנים האלה, להיות עובד זוטר של מישהו עם מדים שעליהם מודפס שם של חנות ממתקים..

"ביום שישי בצהריים נכנס חבר שלמד איתי בישיבה. ידעתי שהוא אחד מאנשי העסקים המצליחים ביותר בארץ. הוא העמיס ממתקים ולי היה כמה דקות להחליט: לספר לו שאני עובד כאן? לשקר שהמקום הזה שלי? אולי בכלל לברוח?

"זה כמעט גמר אותי", משתף אליעזר בגילוי, "שוב חזר אלי ה'מה יגידו', והנה הוא מגיע לקופה. הוא רואה אותי ואומר בחיוך 'וואו, אליעזר איזה חנות יפה יש לך'. באותה שניה יכולתי רק לשתוק ולתת לזה לעבור, אלא שפתחתי את הפה ועניתי: 'זה לא החנות שלי, אני עובד כאן'. כשאמרתי את זה הרגשתי שניצחתי. זהו, אני לא צריך למכור תותים לאחרים. אין ספק שבחנות ממתקים, בה רציתי לרצות חברים - עשיתי סגירת מעגל וסיימתי לרצות אחרים".

השליחות – סיוע לכל אחד שמתמכר

אליעזר ממשיך לספר את תהליך השיקום שלו: "החלתי לעזור לאנשים מכורים ועבדתי במקום בו טופלתי. כשלוש שנים עבדתי ברטורנו ואז הבנתי שאני רוצה להתמקצע בתחום. הלכתי ללמוד עבודה סוציאלית ובהמשך הקמתי מקום חדש שנקרא 'דרך אחרת' שנותן למכורים מענה אישי, בתוך הישיבה או בכל מקום. המטרה שלנו היא שיהיה כמה שפחות סבל ולמנוע כבר בהתחלה את ההידרדרות".

אליעזר מדגיש: "אפשר לטפל לפני כן ולזהות את המצב ולהוציא את המכור משם – לפני שהוא נופל".

מניסיונך, הן כמכור והן כמטפל, איזה טיפ זהב היית נותן למי שקורא את הכתבה?

"יש כל מיני דפוסי התמכרות שצריך לזהות: אם אתם מזהים מישהו שמאוד רוצה להעניק לאחר על חשבונו – זה משהו שאופייני למכורים. אם מישהו כל הזמן משקר ומתנהג בחוסר כנות – זה גם מאפיין של התמכרות.

"אם מישהו מאוד לא יציב. מתחיל משהו ולא מסיים, מיד מדלג לדבר הבא, זה אומנם יכול להעיד על הפרעות קשב אבל זה מצוי מאוד גם אצל מכורים כי הם חושבים שהם מצאו את הפתרון כאן ואז כשהם לא מוצאים הם הולכים למקום אחר וחוזר חלילה.

"כמו כן, אם מישהו מהקוראים מרגיש שהוא מכור למשהו – מכל סוג שהוא – יש לי טיפ זהב חשוב: תבחר מישהו אחד בעולם שאתה סומך עליו – ותפנה אליו ותדבר איתו. אל תישאר עם זה לבד. תוציא את זה מעצמך. אחר כך נראה מה הלאה. אתה תראה שזה גם לא מפחיד לבקש עזרה.

"ולגבי המשפחות – שימו לב אל הנשמה. התעניינו בילדים שלכם ובכך תמנעו מצבים לא נעימים".

שאלה שמדגדגת לי על הלשון מתחילת הריאיון, למה אתה מוכן להתראיין בגילוי לב נדיר שכזה?

"אומר לך בצורה פשוטה וברורה: הוכח לי שנכון אומנם שהסיפור שלי קיצוני וקשה אבל יש בו נקודות הזדהות של אנשים. גם המכורים וגם המשפחות מזדהים בכל מיני נקודות בו. ואם מישהו אחד או שתיים, ולצערי יש יותר מזה, אבל בגלל הסיפור שלי הוא יגיד לעצמו 'אני לא רוצה להגיע לאותם מקומות של אליעזר' ובגלל זה הוא ירצה לעצור את זה ויפנה לעזרה – זה שווה את הכל".

"הקב"ה העביר אותי את הגלגול הזה", ממשיך אליעזר במילות אמונה חודרות ללב, "כנאמר 'לא לחינם שלחתי'. אני רואה בזה שליחות. נכון, זאת חשיפה, אבל היא לתועלת הכלל".

כיום, אלעזר נשוי עם אישה שהכיר דרך עבודתו הקודמת, עובדת סוציאלית גם כן. מכירה את סיפורו לפרטי פרטים, מה שאומר שאל לנו לדאוג מהיכן הקב"ה ישלח לנו את הזיווג והישועה שלנו. יש לאליעזר שלושה ילדים מתוקים שהקטן שבהם אף קטע מעת לעת את הריאיון בקולות מתוקים מדבש.