"אני לא חושב שיש פה בעיה זוגית! אני חושב שאני יודע איך לפתור את הבעיה" אמר עקיבא בנחרצות
"ברור!!! אני הבעיה!!! אם יתקנו אותי אז הכל יפתר" ענתה דפנה בכעס.
"כל הבעיות בבית גם בקשר שלנו גם בחינוך הילדים, הכל נובעות מסיבה אחת: עצבים.
דפנה כועסת כל הזמן.
כועסת עליי, כועסת על הילדים, כועסת על כל העולם.
לפעמים אני מרגיש שהאוויר בחוץ מרגיז אותה.
אם היא רק הייתה משתלטת על הכעס שלה, אז לא היה לנו ריבים מיותרים ולא היו אנרגיות שליליות בבית" קבע עקיבא
"אני אולי כועסת, אבל השתיקות שלך והיחס שלך אלי הרבה יותר גרועים, אני לפחות מבטאת את מה שאני מרגישה. לא רק שאתה לא מבטא את מה שאתה מרגיש, אתה מתנתק!" הגיבה
"איך אפשר לא להתנתק? מי יכול להכיל כאלה עוצמות של כעס?" החזיר לה עקיבא
"אתה כועס עליה לפעמים?" שאלתי
"ברור שאני כועס" ענה
"איך זה מתבטא?" שאלתי
"אפשר בכלל לבטא משהו מולה? אם זה לא כמו שהיא חושבת אז היא לא תקשיב.
היא פשוט תכעס ותצעק וזה רק יעכיר את האווירה, אז אני מעדיף להיות בשקט ולבלוע את הצפרדע" ענה בעצב
"כעס זה דבר טבעי.
התמודדות עם הכעס צריכה להיעשות בדרך שהיא מעל הטבע.
אבל צריך להתחיל באופן של לימוד, כדי שבפעם הבאה שדפנה תפגוש את הכעס הזה, היא תדע לשים אותו במקום הראוי לו.
אבל לפני שנתחיל, חשוב מאוד להבין קודם מהו הכעס ומה הנזקים שלו.
מהו כעס?
כעס, הוא בעצם רגש מתגלגל.
הוא מגיע כתוצאה של פרשנות מוצדקת או לא מוצדקת של רגש קודם שלא הצלחתם להכיל אותו ומיד הוא התלבש והפך לרגש חלופי שנקרא: כעס.
כשעקיבא העליב אותך ביום שפיטרו אותו, היית יכולה לפרש את ההעלבה הזו בשתי אפשרויות:
אפשרות אחת. עקיבא נמצא במצוקה מאוד קשה, הוא לא רצה לפגוע בי, הוא לא ידע איך להתמודד עם זה שפיטרו אותו, זה לא בסדר שהוא בחר להעליב אותי אבל אני לא אפגע מזה ואחר כך גם אעמוד על זה שזה לא בסדר והוא יבין את הטעות שלו.
אפשרות שניה, אני אחשוב שבאמת הוא חושב עליי את הדברים הנוראים האלה ואני אפגע ואעלב מאוד.
ואני שואלת, מהי אותה תחושת עלבון?"
"מה?" שאלו שניהם
"לכל אדם יש כאב קיומי בנפש של תחושת ריק , חוסר קיום.
מתוך מקום הישרדותי, אנחנו מכסים את הבור הזה במהלך החיים בכל מיני כיסויים כי קשה לנו לחיות עם הבור הזה בנפש.
הבור הזה הוא מקור כל הבריחות של בני האדם.
עלבון, זו הרגשה קשה שבה בעצם נחשפה תחושת הריק הקיומי הזה שקיימת בנפשנו.
ברגע שאותו אדם חשף את הכיסוי של הבור, מייד נוצר כאב בלתי נסבל ומייד מחפשים דרך לכסות את הבור הזה כמה שיותר מהר.
הכעס, מגיע מיידית כסוג של כיסוי לבור הזה.
חשוב להבין שהפרשנות לא בהכרח קשורה לסיפור ולעובדות, אלא באיך שאני מפרשת את מה שקורה לי.
בסופו של דבר, דרך ההתמודדות היא זהה.
דפנה מרגישה עלבון על זה שהעלבת אותה, אבל היא לא יכולה לתת לתחושת העלבון להשתלט עליה כי מאוד מאוד קשה לשהות בתחושת העלבון הזו, זו תחושה קשה מנשוא, תחושה שמאיימת על החיים שלה באופן בלתי מודע.
אז מייד מגיע הכעס.
הכעס, עוזר לנו להחזיר את תחושת השליטה לחיינו שעל ידי הכעס בעצם מבטלים את הקיום של הפוגע"
"איך בדיוק אני מבטלת אותו?" שאלה דפנה
" כשאת כועסת עליו את בעצם שוללת את קיומו וכל זה נותן לך גם תוספת חיות. את מגלה כוחות כבירים כשיוצאים ממך כאלה עוצמות" הסברתי
"אני לא רק מרגישה שהדם זורם בי, אני מרגישה שהוא רותח בתוכי, מבעבע" ענתה דפנה
"לדעתי היא אוהבת לכעוס, ככה היא מרגישה שהיא משתחררת" הוסיף עקיבא
"להיפך, אין פה באמת שחרור אמיתי , מגיע אור רב עוצמה של רגש שמאיר ללא כלים שיכילו אותו וזה מאיים וגורם להתכווצות מאוד קשה".
"אבל איך אני אמורה להתמודד עם זה שמכעיסים אותי?
אם מכעיסים אותי, אז אני כועסת. זה נראה לי הכי טבעי בעולם. מה עדיף להיות מנותקת כמוהו?"
"לפחות אני שולט בכעסים שלי ולא מוציא אותם על כל העולם. אצלך כולם הופכים להיות שק חבטות " השיב לה עקיבא
"עקיבא, איזו מחלה לדעתך מסוכנת יותר? מחלה שיש לה תסמינים ראשוניים חיצוניים שנראים לעין או מחלה שמתבשלת מתחת לפני השטח ופתאום פורצת בעוצמה?" שאלתי את עקיבא
"ברור שמחלה שמתבשלת מתחת לפני השטח מסוכנת יותר, יש לזה אפילו שם: המחלה השקטה" ענה
"הכעס שלך עקיבא הרבה יותר מסוכן מהכעס של דפנה.
את כל הכעסים שלך על דפנה אתה סוגר בינך לבין עצמך.
אתה שולל את הקיום שלה על ידי כעס פנימי שאף אחד לא מודע אליו.
אתה שם חומה ובאותו הרגע היא לא קיימת.
דפנה מרגישה את זה, אבל היא לא יודעת לתת לזה מילים כי חיצונית זה לא נראה שאתה כועס.
אבל בפנים אתה מפתח כעסים מאוד מאוד קשים והתוצאה של זה לרוב הרבה הרבה יותר הרסנית ומזיקה.
לכן, חשוב שתהיה מרוכז ותקח את כל הדברים שאני אומרת לדפנה, אליך, כי העבודה אצלך היא הרבה יותר קשה. הרבה יותר קשה לטפל בכעסים פנימיים מאשר בכעסים חיצוניים.
וזה נושא בפני עצמו שנרחיב עליו בפעם אחרת.
"לפני שאני אסביר מה הנזקים של הכעס, חשוב מאוד להבין שיש לנו שליטה על הכעס שלנו והוא לא סתם מתפרץ אלא אנחנו מאפשרים לעצמנו איך ומתי לכעוס.
"אז מה כל כך מזיק בכעס?"
1. חוסר תועלת ופגיעה ביחסים - הכעס הוא סימן לחולשה.
נניח שאת כועסת על הילדים שלך, הרי הכעס לא יוצר באמת שינוי והשפעה לאורך זמן אלא רק מאיים עליהם לזמן קצר ולאחר מכן מחזיר אותם לאותו המקום.
הכעס מערער את היציבות הרגשית של הילד וגורם לו להתהלך מפוחד בעולם.
אנחנו כועסים כשאנחנו לא מקבלים את המציאות כפי שאנחנו רוצים ולא לכעוס מחבר אותנו להבנה שלא כל מה שאנחנו רוצים צריך להתממש וגם לזולת יש צרכים ורצונות משלו.
האחר הוא סובייקט.
גם לו כמונו יש צרכים ורגשות.
2.הכעס פוגע גם בי - הכעס מפרק גם את מי שכועס. אחרי הכעס מרגישים עייפות גדולה, רגש הכעס ממעט את חיות הנפש לטווח ארוך. הדבר הזה מאיץ מחלות ופוגע בבריאות.
3. איבוד האמונה - מי שכועס אינו מאמין שהדברים שמתרחשים בחייו מדוייקים ומושגחים ושהם בעלי תכלית עבורו. הוא מכריז שמי שברא את המציאות שבה הוא נמצא - טעה.
"אז איך אני אמורה להתמודד עם כל הכעסים שלי?" שאלה בחוסר אונים?"
"יש מספר עצות להתגברות על הכעס:
זה נכון שהכעס היא תנועת נפש טבעית, אך המבחן איננו מדוע התעורר הכעס אלא כמה מהר אנחנו מתגברים על הנטייה לכעס. כל אחד יכול וצריך להתגבר על הכעס - זה לא מנת חלקם של הצדיקים,
- סליחה - כשאנחנו סולחים למי שפגע בנו אנו מקלים על עצמנו, משחררים את הנפש שלנו מחסימה פנימית. כשאנחנו סולחים, אנחנו תורמים לבריאותנו הנפשית וליכולת שלנו להתקדם, להתפתח ולהיות יצירתיים.
- הסחת הדעת - בעזרת הסחת דעת, ניתן להחליף נושא ועיסוק ואז לא מלבים את האש.
אי עיסוק בסיבת הכעס במחשבה ובדיבור, ימנע מהרגש זירה שבה הוא יוכל להתרחב ולהשתלט עלינו.
- עבודה מניעתית - העבודה על הכעס צריכה להיות מניעתית, להחלץ מתוך זווית ראיה שאינה מוכנה לקבל אחרים או את אתגרי המציאות ועסוקה באכזבה מהם.
- חוסר תועלת בכעס - כל עוד האדם סבור שיש תועלת כלשהי בכעס, שהכעס משרת אותו, הוא לא ישחרר אותו.
- זיהוי הכעס לפני שהוא מתעורר - האדם צריך להיות ער לשינוי במצב הרוח.
הערנות תחייב אותו להתמודד עם מצבו הרגשי, להבין מה הסיבה לאותם כעסים שמלווים את סדר יומו ולקבל החלטה לשנות את מצבו הרגשי.
- מוחין דגדלות - המקור לכעס הוא בדרך כלל "קטנות הדעת" אם השכל הוא "קטן וקצר" אז האדם כועס על דברים קטנים. כל דבר שנעשה בניגוד לרצונו יכול להכעיס אותו.
אדם שהוא בעל מוחין דגדלות, שיש לו תודעת שליחות, אינו מתיר לעצמו לכעוס על דברים קטנים ושוליים.
הרגשות והמידות נשמעות להדרכת השכל, לזווית הראייה שהוא מציע, כשהן אינן במצב של עומס רגשי.
נכתב בשיתוף עם אישי
חנה דיין - טיפול זוגי ופרטני במשברי חיים
ברוח הפסיכולוגיה היהודית
קליניקה פרטית במרכז
מטפלת ומייעצת גם בזום
מייל: hanna.tipul@gmail.com
טלפון: 054-4480705
לכל המאמרים : www.hannad.co.il
בהשראת ספרו של ד"ר יחיאל הררי - לפרוץ את גבולות האישיות