כשהייתי ילד, גם אני אספתי קרשים למדורת ל"ג בעומר, שהייתה במרכזה של שכונתנו, כל ערב חזרנו מפויחים, הפנים שלנו דמו לפניהם של חיילי יחידה סודית, צבועי בצבעי הסוואה, הייתה לנו מין תחרות אוספים, אצל מי המדורה יותר גדולה, כך ששלושים יום קודם החג אספנו, סחבנו, אין הקרש משביע את הארי, לא הספיק לנו מה שצברנו, סוג של קינאת אוספים, ככל שקרב ל"ג בעומר, היינו מוכנים לצרף למדורה, גם בדיחות קרש, בלבד שהיא תהיה הגדולה שבאזור מגורנו.
תמיד התנוססה בראשה דמות לא אהודה במיוחד, לפעמים מהפוליטיקה הישראלית, או המזרח ים תיכונית, תחליטו אתם לאן שייך המן הרשע, והאם לפיד רלוונטי כאובייקט דליק.
שנה אחת הודיע אבי זצ"ל, לאחי ולי, שהוא רוצה שניסע איתו למירון, להילולת רבי שמעון בר יוחאי, אצל אבא שלי לא היו הדברים סתם, נסיעה למירון היא לא סוג של חוויה, זה לא יום טיול, הוא הכין אותנו, הוא דאג לשנן באוזננו מדוע חוגגים את ל"ג בעומר, מה היא חשיבותו של היום, אני זוכר אותו מספר לנו את סיפורי מרד בר כוכבא בקיסר אדריאנוס, ובמצביאו יוליוס, את התמדתו של רבי שמעון בר יוחאי במשך 13 שנה במערה, את מגיפת תלמידי רבי עקיבא.
אני זוכר את מבטו העצוב כשסיפר על איך שסרקו את בשרו של רבי עקיבא, במסרקות של ברזל, שהיה אף הוא, מתלמידיו של רשב"י, הוא סיפר על השמחה בציון הרשב"י, כך שכבר חיכינו להגיע למירון, ולהיות בין החוגגים.
איך אפשר לחיות 13 שנה בלי ממתקים?
השנה אייר- תשל"ג – 1973 ל"ג בעומר יצא ביום א', אבא העיר אותנו מוקדם, בנץ החמה, התרגשנו מאוד, אחרי כל סיפורי ההכנה שלו, הרגשנו ממש בתוך ההוויה ההיסטורית, בתוך המציאות, סוג של חזרה לעתיד, זו לנו הפעם הראשונה במירון, הנסיעה לקחה זמן רב, האוטובוסים דאז, נסעו יותר מהר מסוס ועגלה, אבל הרבה יותר לאט מרץ מרתון.
אט אט חלף לו האוטובוס על פני שדות חיטה המוריקים של עמק יזרעאל, בואכה וואדי ערה, התחיל לטפס לכיוון צומת אחיהוד, כפר שמאי,כל פעם שהנהג החליף הילוך, כל יושבי האוטובוס נעו קדימה, ובזבנג מהיר עפנו אחורה, לקראת הצהרים כבר הראה לנו אבא את הרי מירון.
כל הדרך, כל אימת שאבא היה מראה לנו עץ חרוב, הרגשתי בפה את טעמו המתוק, ושאלתי את אבא, איך אפשר לחיות שלוש עשרה שנה בלי ממתקים, ראיה של ילד.
מירון 2013: במקום ספר תהלים ושקיק תמרים - מצלמה משוכללת
בכניסה למירון היה לו מזנון שנוהל בידי אישה ישישה ומבוגרת, שנראה לי במבט לאחור, שמבוגרת נולדה, עצרנו אצלה, להחליף כוחות, אבא שלי הזמין עבורנו משקה קל, משקה בטעם ענבים, לעצמו הזמין כוס גזוז מנטה, במיומנות של מוזגת, ערבבה אותה גברת מבוגרת, את הסודה בפטל הירוק, שיותר דמה בצבעו, לנוזל כלים מרוכז, מאשר לפטל מעושר בויטמינים, אבל כנראה גזוז כזה, היה רק במירון, יתכן ונשאר מתקופת הרומאים, נס פח הפטל, אבא שלף מתיקו ביסקוויטים שנאפו לאחר הפסח, קילף לו בהנאה תפוח גרנד, שאל אם אנחנו רוצים פלח, אחי השנון, אמר, אבא אני מעדיף ארטיק בטעם תפוח, אבא חייך, וקנה, כן פעם יכולת לאכול במסעדה, תפוח שהבאת מהבית, בתמורה לכוס גזוז שקנית, פעם ידעו לעשות עסקים.
מירון המתה אדם, כל העלייה לציון הרשב"י רחשה ככוורת אנושית, אנשים נשים וטף, עלו וירדו, אז לא הייתה דרך מהדרין, הגענו לציון למעלה, הצלחנו להיכנס אל הקודש פנימה, הדבקות שהייתה שם, זכורה לי עד היום, מאז ועד היום אני כל שנה בל"ג בעומר עולה למירון, אמונת החכמים שאני רואה שם, מזינה אותי לכל השנה, מרגש אותי כל פעם מחדש לראות, אנשים מכל הסוגים, מכל הגילים מכל הצבעים מגיעים להשתטח על קברו של הרשב"י, פשוטי עם, אנשי מעשה, רבנים אדמורי"ם, רוקדים יחד, ושרים את השיר שחיבר "הבן איש חי" מגדולי רבני עיראק בגדד, במאה הקודמת, ואמרתם כל לחי, רבי שמעון צדיקאי.
גם השנה ביום א' הייתי במירון עם בני משפחתי, השתדלתי לנהוג כאבי, לספר להם על מרד בר כוכבא, על קדושת ספר הזוהר, לימדתי את בני הקטן נדב, כמה מילים בארמית, לשון הזוהר, מתוך הכתוב ביקום פורקן, נזכרתי באבא שלי זכרונו לברכה, אבל ההבדל הגדול בננו, שהוא עלה את העלייה לציון עם שקית שהיה בה ספר תהילים ספוג דמעות, תפוחים ותמרים, אני עליתי עם תיק, ומצלמה משוכללת, כדי להנציח את אותם רגעי דבקות עילאית שאני רואה בעין העדשה, והוא ראה בעין הנשמה, מתי יגיעו מעשי, למעשה אבותיי.
אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים, ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, אבא שבשמים.....