"כבוד הרב", פנה הגבאי בקול רועד אל הרב הראשי של בית הכנסת במצרים. "יש לנו בעיה קשה".
"מה הבעיה?", שאל הרב הצעיר בחביבות.
"אנחנו לא מצליחים להחזיק את שיעורי התורה. אין לנו כסף לשלם ללומדים, אפילו לא לתה וקפה. בשבת אנשים עולים לתורה ומתחייבים לתרום, אבל אין לנו דרך לרשום את ההתחייבויות שלהם".
הרב הרהר לרגע. "וכמה אנשים מגיעים לשיעורים?".
"ברוך ה', השיעורים מלאים. אבל בלי כסף... אני חושש שנצטרך לבטל אותם".
"לבטל שיעורי תורה?", אמר הרב בתקיפות, "וכי זו האפשרות?".
"אבל כבוד הרב", המשיך הגבאי, "איך נוכל לרשום את ההתחייבויות בשבת? הרי אסור לכתוב!".
"יש לכם שמש גוי שעובד בבית הכנסת?".
"כן", השיב הגבאי. "והוא גם יודע לכתוב בלועזית".
"שמע", אמר הרב בקול ברור. "יש לי פתרון. תן לגוי לרשום את ההתחייבויות בלועזית. יש כאן שני איסורים דרבנן - אמירה לגוי וכתיבה בלועזית - ובמקום מצווה כזה של קיום שיעורי תורה, אפשר להקל".
"אבל...", היסס הגבאי, "האם זה באמת מותר?".
"יש שבעה פוסקים ראשונים שסוברים שכתיבה בלועזית היא רק מדרבנן. במקום צורך גדול כל כך, של החזקת תורה, אפשר לסמוך עליהם. מה נעשה - נבטל שיעורי תורה בגלל שאין לנו דרך לגבות את הכסף?".
הגבאי נרגע. "תודה רבה לכבוד הרב. אני רואה שיש דרך...".
"כן," סיכם הרב, "אבל תזכור - רק בלועזית, ורק על ידי הגוי. וכל זה רק בגלל שמדובר בקיום שיעורי תורה. זה לא היתר גורף".
וכך נמצא הפתרון שאפשר את המשך קיום שיעורי התורה בקהילה היהודית במצרים.
בשיעורו השבועי[1], דן הגאון רבי מאיר מאזוז בחשיבות שמירת השבת: "אפילו המשכילים הראשונים היו שומרים שבת". הוא תיאר מכתבים מלפני כמאתיים שנה, בהם משכיל כותב לחברו: "עכשיו השבת נכנסת, אני מניח עטי מידי, ואומר לך שבת שלום". אולם, מאז, מציין הגר"מ, חלה הידרדרות בשמירת השבת. הסיבה? "כי היו מבזים דברי חכמים". הם החלו להבחין בין גזירות דרבנן לאיסורי דאורייתא, והתירו לעצמם לכתוב בלועזית בהסתמך על הסברא שאינה אסורה מהתורה.
סוגיה זו היא רחבה ביותר, ובמדור זה נצטט את דברי הגר"מ מאזוז כפי שקיבל ממרן מלכא הגר"ע יוסף הלכה למעשה.
בשיעורו ציטט הגר"מ מאזוז את מרן החפץ חיים שבספרו 'משנה ברורה' (סי' ש"ו סעיף י"א בביאור הלכה) הביא הוכחות שכתיבה בכל שפה שתהיה אסורה מן התורה. "למה כתב את ההוכחות האלה?", שאל הגר"מ מאזוז את שומעי לקחו? - "כי ראה בדורו שהיו כאלה שמזלזלים באיסור דרבנן. יש דעה שכתב לועזי דרבנן, אז הם יכתבו ולא אכפת להם דרבנן, לכן הוא האריך להוכיח שכתיבה בכל שפה אסורה מדאורייתא".
"בימינו היה הפוך", המשיך הרב מאזוז בדבריו: "הרב עובדיה היה רב בבית הכנסת במצרים, והנה שם אין להם כסף, צריכים כסף לשלם ללומדים כל השבוע, צריכים קפה, צריכים תה, צריכים חשמל. [אז הם היו מתרימים את העולים לתורה בשבת, והיה גוי שהיה כותב כמה כל אחד תרם]. והרב עובדיה הביא (בשו"ת יבי"א ח"ג חאו"ח סי' כ"ג) שבעה פוסקים ראשונים שדעתם שכתיבה בלועזית אינה מן התורה, ואמר שאפשר לסמוך עליהם אם זה דחוק".
כך הפתרון שמצא הרב עובדיה על סמך שני היתרים: אמירה לגוי (שהיא איסור דרבנן) וכתיבה בלועזית (שלדעת שבעה ראשונים היא מדרבנן).
"למה?" מסביר הרב מאזוז את שיקולי הרב עובדיה, "כי יש כאלה שלא מעניין אותם אם יבואו לשיעור או לא יבואו, ואנחנו רוצים ללמד תורה. הרב עובדיה היה כולו תורה. אמרו לו: מאיפה נביא כסף לשלם להם תה וקפה וכדומה? אז מה יעשה? אמר נסמוך על הפוסקים שכתבו שזה מדרבנן".
לשון ההיתר של הרב עובדיה מלמדת על הזהירות הרבה שנקט: "תרתי דרבנן במקום מצוה מותר", כלומר, שני איסורים מדרבנן הותרו רק במקום של מצווה דחוקה.
"מה היינו עושים בלי השיעורים?", מבאר הרב מאזוז את שיקולי הרב עובדיה. "לבטל אותם בגלל שאין לנו כסף?!".
[1] הובא בעלון בית נאמן 447 פרשת משפטים תשפ"ה
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com