1.
בלב המדבר הערבי, שוכנת העיר מכה, עיר הולדתו של מוחמד (570 לספירה), הממוקמת בעמק צחיח, שהייתה מרכז מסחרי ותרבותי חשוב בחצי האי ערב, והכעבה שבה שימשה מוקד פולחן לאלילים רבים. אביו של מוחמד, עבד אללה משבט האשם, נפטר לפני לידתו, ואמו, אמינה, הלכה לעולמה כשהיה בן שש בלבד. מוחמד הצעיר גדל תחת חסותו של סבו, עבד אלמְטַלְב, ולאחר מכן עבר לבית דודו, אבו טַאלְב.
בבחרותו עבד מוחמד עבור סוחרת עשירה בשם ח'דיג'ה, ויצא בשליחותה למסעות מסחר. במסעות אלו, הוא חצה את הדרכים השוקקות של חצי האי ערב, נחשף לנוצרים ובעיקר ליהודים, ולמד על סיפורי המקרא ותורת ישראל. יש המשערים כי ידע זה, השפיע עמוקות על תפיסת עולמו ועל הקוראן.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לאחר שנים של ניסיונות לשווא לשכנע את בני שבטו, שבט קְרַיְש, להאמין ביחוד האל, מוחמד נאלץ לעזוב את מכה. מעל לכל בני שבטו חששו שאימוץ המונותאיזם יפגע בהכנסותיהם מהעלייה לרגל למבנה הכעבה ולאבן השחורה. בשנת -622, הוא יצא למסע אל העיר אלמדינה. לאחר שהות קצרה בעיר טָאיף, מגיע מוחמד לעיר אלמדינה. אלמדינה, נווה מדבר ירוק מצפון למכה, קיבלה את מוחמד בזרועות פתוחות.
באלמדינה, מוחמד התקבל בחום על ידי השבטים אַוּס וחַ'זְרַג', שכרתו עמו ברית שלום. אך ההגירה לא הייתה רק בריחה ממכה; היא הייתה תחילתו של מסע נקמה בבני שבטו שסירבו לקבל את בשורתו וגרמו לו להגר מעירו מכה. בצד מטרה זו מוחמד סימן את החולייה החלשה יותר - היהודים, מייסדי העיר ותושביה. העימות עם היהודים נבע מכך שמוחמד שאף לבסס את מעמדו כמנהיג דתי ופוליטי באלמדינה, והיהודים, שהיו קהילה דתית ותיקה ומבוססת, אתגרו את סמכותו. זהו הפרק הראשון במאבק ארך שנים רצוף בו האסלאם טבל את חרבו בדם יהודים.
הקרב הראשון של מוחמד היה סמוך לבאר בַּדְר שמדרום לעיר אלמדינה, שם תקף מוחמד שיירה של שבט קְרַיְש שחזרה מסוריה למכה. הוא לא היסס לפתוח במלחמה זו בחודש רַגַ'ב, שעל פי המסורת הערבית הקדומה יש איסור לפתוח בו במלחמה. תקיפה זו, שאירעה בחודש רַגַ'ב הקדוש לאסלאם, בו נהוג שלא לצאת למלחמה, הדגימה את נכונותו של מוחמד לפעול על פי העיקרון המקודש "המטרה מקדשת את האמצעים". כלל ברזל שהיפוך לטאבו בדת המוסלמית שתבוא. דע את הכללים והפר אותם לפי הצורך.
2.
סמוך לתקופת פעילותו של מוחמד במאה השביעית, חיו בחצי האי ערב, על פי הערכות, בין 50,000 ל-100,000 יהודים. הם התרכזו בעיקר בערים כמו יַתִירְבּ (אלמַדִינָה), חַ'יבַּר, בתַימאא, ואדי אלקרא וחמיר (תימן). ברחבי חג'אז חיו כעשרים שבטים ותת-שבטים יהודיים (ומתייהדים). בין השבטים הבולטים נמנו בָּנוּ (בני) קְרַיְטַ'ה, בנו נַדִיר ובנו קַיְנְקֵאע. אך מתי החלה בעצם ההתיישבות היהודית באזור זה? המקורות היהודיים מציעים מספר נקודות מבט מעניינות:
סוף המאה השביעית לפנה"ס: בספר דברי הימים א' מספר על בני שמעון שרדפו אחרי שרידי העמלקים בהר שעיר והתיישבו במקומם: "ויבאו אלה הכתובים בשמות בימי יחזקיהו מלך יהודה ויכו את אהליהם ואת המעונים (אחת ממשפחות שבטי ערב הדרומיים) אשר נמצאו שמה ויחרימם עד היום הזה וישבו תחתיהם כי מרעה לצאנם שם: ומהם מן בני שמעון הלכו להר שעיר אנשים חמש מאות...: ויכו את שארית הפלטה לעמלק וישבו שם עד היום הזה".
חורבן בית ראשון (סוף המאה השישית לפנה"ס): התלמוד הירושלמי מספר על בריחת המונים לישמעאלים: "אמר ר' יוחנן שמונים אלף פרחי כהונה תוך חילותיו של נבוכדנאצר והלכו להן אצל ישמעאלים".
בתקופת המשנה: המשנה מלמדת על קיום קהילות יהודיות בערב: "הערביות [יהודיות שבערב] יוצאות רעולות".
חרף העדויות הללו, בולטת ההתעלמות הכמעט מוחלטת מיהדות ערב של אותה תקופה במקורות היהודיים. ייתכן שהדבר נובע מריחוקם הגאוגרפי של יהודי ערב ממרכזי היהדות בארץ ישראל ובבבל, או שאורח חייהם השבטי והלוחמני יצר בידוד תרבותי. עצם העובדה שגורלם של יהודי ערב, אשר חוסלו על ידי המוסלמים, אינו מוזכר במקורות היהודיים, מעידה על הניתוק וחוסר ההכרה בחשיבותם.
יהודי ערב חיו במסגרת שבטית לוחמת, בדומה לשכניהם הערבים, תוך שמירה על ייחודם הדתי. הם עסקו במגוון רחב של עבודות ומלאכות. שבטי נדיר וקריט'ה (המכונים כאהִנָאן) עסקו בחקלאות, בעיקר בגידול תמרים, בעוד ששבט קינקאע עסק בתכשיטנות ובחרושת זהב, עץ וברזל, כולל ייצור כלי מלחמה. יש לציין כי עבודות אדמה ואומנות נחשבו למלאכות בזויות בעיני שבטי ערב, אשר העדיפו לעסוק בשוד וביזה.
3.
סיפורו של מוחמד, נביא האסלאם, רצוף תהפוכות ביחסו ליהודים, כשהוא נע בין הערכה לכעס, בין ניסיון פיוס למלחמה חורמה. בתחילת דרכו הנבואית במכה (610-622), טרם פגש ביהודים, ניכרה בכתביו הערכה רבה ליהדות. הקוראן בתקופה זו שופע בסיפורים ודמויות מהתנ"ך: בריאת העולם, אדם וחוה, נח והמבול, האבות אברהם, יצחק ויעקב, סיפור העקדה, משה רבנו ומכות מצרים. הגישה לעם ישראל ולתורתו הייתה חיובית לחלוטין.
באלמדינה החל פרק חדש ביחסו של מוחמד ליהודים. במשך כשמונה עשר חודשים, פעל בשני מישורים: ניסה לשכנע את השבטים הערביים אוס וחזרג' לאמץ את רעיון ייחוד האל, ובמקביל ניסה לגרום ליהודים להכיר בו כנביא. לשם כך, אימץ מנהגים יהודיים כמו צום ביום הכיפורים (עשוראא) והפניית הפנים לירושלים בתפילה. אך היהודים חשדו שמדובר בתחבולה בלבד, ולא הכירו בו. מוחמד אף ניסה לטעון לשווא שישנן נבואות עליו במקורות היהודיים.
הסירוב העקשני של היהודים להכיר בו הרגיז אותו מאוד, וגרם למהפך ביחסו כלפיהם. הוא שינה את המצוות שאומצו בהשראה יהודית: כיוון התפילה הוסב למכה, יום שישי נקבע כיום המרכזי לפעילות דתית (=לא שבת), וצום יום כיפור בוטל כחובה. חמור מכך, חל שינוי קיצוני בתיאור עם ישראל ותורתו בקוראן.
במקביל, השתלט מוחמד על ניהול העיר אלמדינה, שהוקמה ונוהלה עד אז על ידי שבטים יהודיים.
כוחו של מוחמד בעיר גבר, והוא החל לבסס את מעמדו כשליט. הוא גיבש אמנה לארגון חיי תושבי העיר, אך באופן תמוה, האמנה התעלמה משלושת השבטים היהודיים הגדולים. ייתכן שהיהודים סירבו להשלים עם מעמדו החדש של מוחמד כשליט, או שמוחמד התעלם מהם מתוך יוהרה.
היחסים המשיכו להידרדר, ומוחמד החל להטריד את האוכלוסייה היהודית. ההיסטוריון אלטברי אחד ההיסטוריונים הפרסים והמפרשים הראשונים, הבולטים והנודעים של הקוראן. מתאר כיצד מוחמד נכנס לבית כנסת ביום חג יהודי ודרש מעשרה יהודים להעיד שאין אלוהים מלבד אללה וכי מוחמד הוא שליחו:
הנביא, תפילת אללה עליו והשלום, מיהר... להיכנס לבית הכנסת היהודי (כַּנִיסָת אליהוד) שבאלמדינה ביום מועדם של היהודים (חג יהודי? שבת?)... [הדבר] היה לצנינים בעיניהם. אמר להם שליח אללה: עדת היהודים! הבו לי תרי עשר יהודים המעידים כי אין אלוהים מבלעדי אללה וכי מחמד - שליחו, או אז יסיר אללה את זעמו מכל היהודים המצויים תחת כיפת השמים!
נשתתקו היהודים ולא השיבו אותו דבר. והוא הסתלק.
מנקודה זו ואילך, הקוראן תיאר את היהודים במונחים שליליים ביותר: כעקשנים, רוצחי נביאים, חוטאים בחטא העגל, מחללי שבת ומזייפי תורה. נראה כי התסכול והכעס של מוחמד על דחיית היהודים הובילו לשינוי קיצוני ביחסו כלפיהם, ולתחילת תקופה של עימות ומלחמה.
4.
שלושת השבטים היהודיים של אל-מדינה: תחת הפגיון המוסלמי
בעיר אל-מדינה, ששכנה בנווה מדבר שוקק חיים, חיו בשלווה יחסית שלושה שבטים יהודיים גדולים: קינקאע, נדיר וקריט'ה. כל שבט התאפיין במאפיינים ייחודיים, אך חרף הבדלים אלו, שמרו על קשרים חברתיים ותרבותיים הדוקים.
שבט קינקאע נודע בעושרו הרב וביכולותיו המרשימות במלאכות ברזל, זהב וכסף. שבט נדיר היה ידוע בנכסיו החקלאיים ובאדמותיו הפוריות. ואילו שבט קריט'ה הצטיין בלוחמיו המיומנים ובביצוריו החזקים. גורלם של שלושת השבטים עתיד היה להשתנות לבלי הכר עם בואו של מוחמד לעיר, אשר חולל סדרת אירועים טראגיים שהובילו לחורבנם.
השמדת שבט קינקאע
שלושה שבועות בלבד לאחר ניצחונו הראשון של מוחמד על שבט קריש, ושנתיים וחצי לאחר הגעתו לאלמדינה, הכריז הנביא על מלחמת מצווה כנגד שבט קינקאע היהודי. למרות שלא הייתה כל התגרות מצדם, אלא תאוות הבצע של מוחמד לעושרם הרב של בני השבט, שהיו מומחים במלאכות ברזל, זהב וכסף.
"הנביא" הערמומי ניצל את חילוקי הדעות בין קינקאע לשבטים היהודיים האחרים, ותקף אותם ביום השבת, ביודעו כי בני השבט מקפידים שלא לעשות כל מלאכה ביום זה, גם במקרה של פיקוח נפש. לאחר מצור ממושך בן חמישה עשר יום, נכנעו בני קינקאע, אך זעמו של מוחמד לא ידע גבול, והוא תכנן לרצוח את כולם. לבסוף, התערבותו של עבד אללה אבן אבי, ראש שבט ח'זרג', מנעה את הטבח הנורא, אך מוחמד לא ויתר על תאוותו לדם וגירש את בני קינקאע מאלמדינה, תוך החרמת כל רכושם.
גירוש שבט נדיר
בשנת 626, פנה מוחמד אל השבט היהודי השני, נדיר. הוא הגיע אליהם בשבת בטענה שהוא זקוק לסיוע כספי, אך למעשה תכנן להגלותם מאדמתם. כאשר סירבו בני נדיר לנטוש את תורתם ולעבור לדת האסלאם, הורה מוחמד על הגלייתם בטענה שהפרו את בריתו. לאחר מצור ממושך בן חמישה עשר יום, החל מוחמד להשמיד את עצי התמר שלהם, מקור מחייתם העיקרי.
מעשה זה שבר את רוחם של בני נדיר, והם נאלצו לעזוב את בתיהם ואת אדמתם. עם זאת, הם עשו זאת בגאווה, כשהם לבושים בגדי פאר וצועדים בשירה ובנגינה, מתוך תחושת כבוד עצמי שלא נשברה.
טבח בני קריט'ה
בשנת 627, תקף מוחמד את השבט היהודי השלישי, קריט'ה. הוא הטיל עליהם מצור ממושך ואכזרי, מנע מהם מזון ומים, וטען שהפרו הסכם. לאחר שהתיש אותם לחלוטין, סירב מוחמד להצעתם הנואשת לעזוב תמורת רכושם. בני קריט'ה דחו בתוקף את הצעתו המגונה להתאסלם, בסופו של דבר, נאלצו בני קריט'ה להיכנע לחסדיו המפוקפקים של מוחמד, והוא מינה "שופט" משבט אוס, שהיה בעל בריתם, אך למעשה היה זה "משחק מכור". ה"שופט" הנ"ל הוציא להורג את כל הגברים הבוגרים, בעוד הנשים והילדים נמכרו לעבדות. הטבח היה נורא ואיום, ונמשך גם בלילה לאור לפידים, כאשר גופות הנרצחים הושלכו לבורות עמוקים. הניצולים האומללים הובלו למקומות שונים ונמכרו לעבדות, וחלקם אף הוכרחו לקבל את דת האסלאם בכפייה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הביוגרף המוקדם ביותר של מוחמד – אל-ואקדי כותב על נאמנותם הבלתי מסויגת של היהודים בני שבט קריט’ה וכך הוא כותב:
במשך כל אותו הלילה [ליל שבת] הם למדו תורה וחיזקו עצמם באמונה כי יש לדבוק בה... לעת בוקר ירד מחמד לשוק וציווה לחפור חפירה... לאחר שהתיישב בין חבריו הובאו הגברים, גלים גלים, כשידיהם קשורות והתיזו את ראשיהם... בהמשך הובא חיי בן אח'טב, כשידיו קשורות מאחורי עורפו, שהכריז: אין בי חרטה על האיבה שאני רוחש כלפיך... גזרה היא מן השמים, ניסיון שאלוקים מעמיד בו את בני ישראל... מחמד ציווה להתיז את ראשו...
"ארץ אל תכסי דמם".
קרדיט | למי שייכת הארץ הזאת, שנאת היהודים באסלאם, ועוד.