דמיינו לעצמכם עיר עתיקה, שוכנת לחוף הים התיכון, עם היסטוריה עשירה שמתפרשת על פני אלפי שנים. זוהי צידון, או כפי שהיא נקראת בפי תושביה היום צַיְדָא.
העיר הזו, השלישית בגודלה בלבנון, היא כמו פסיפס אנושי מרתק. כ-250 אלף תושבים, מוסלמים שיעים וסונים לצד נוצרים, חולקים את המרחב העירוני הזה, שנמצא בדיוק באמצע הדרך בין ביירות לצור.
אבל בואו נצלול לרגע אל תוך ההיסטוריה. בצידון, ראו הפיניקים - עיר מרכזית. ולא רק הם. צידון הוא שמו של הבן הבכור של כנען "וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת" (בראשית י' ט"ו).
ועכשיו, תחזיקו חזק, כי אנחנו עומדים להיכנס לאחד המקומות המסתוריים ביותר בעיר - בית הכנסת העתיק.
נכון, שמעתם נכון. בלב העיר העתיקה של צידון, בשכונה שנקראת "חארת אל-יהוד" (או בעברית פשוטה: הרובע היהודי), עומד לו בית כנסת שנבנה בשנת ד'תקצ"ג (833) אבל זה לא הכל - יש הטוענים שהוא נבנה על שרידים של בית כנסת עוד יותר עתיק, מימי חורבן בית המקדש השני.
אז יש לנו פה את בית הכנסת הכי עתיק בעולם שעדיין עומד על הרגליים! (ישנם עוד בתי כנסת מימות הבית השני, אבל אין בית כנסת שעומד על ארבעת כתליו).
אבל בואו נדבר רגע על הקהילה היהודית שחיה פה לאורך השנים. זו הייתה קהילה מעניינת - הם ראו את עצמם כחלק מארץ ישראל, עד כדי כך שלא חגגו יום טוב שני של גלויות.
בשנת ד'תתק"ל (1170) הנוסע המפורסם ר' בנימין מטודלה ביקר פה ומצא בקושי 20 יהודים. אחר כך, בה'כ' (1260) המונגולים באו והרסו הכל, והיהודים ברחו. אבל הם חזרו בתקופה העות'מאנית.
רבי אשתורי הפרחי, כותב בספרו: "מדן לצידון כמו יום וחצי. לדרום צידון יום צור המעטירה. לדרום צור יום עכו". תיאור זה מחזק את מעמדה של צידון כחלק מארץ ישראל.
ד"ר אולפ' דאפר, רופא והיסטוריון הולנדי שביקר באזור ב-1677, מספק תמונה מרתקת של מעמד היהודים: "יש יהודים בכל סוריה וארץ ישראל ביחוד בעכו, צידון, דמשק, ירושלים, חברון, עזה ובמקומות אחרים. היהודים חוכרים או שוכרים כל המסים... לא יתקיים כל משא ומתן בלי ידיעתם המלאה של היהודים, אף העסק הקטן ביותר".
קיום הקהילה היהודית בצידון מתועד על ידי שורת נוסעים במאה ה-17: סאנדיס (1611), בינארד (1617), דובדאן (1652) ונאוד (1674) - כולם מזכירים את בית הכנסת המקומי.
ואז מגיע לביקור האיש עם הכיסים הגדולים - סר משה מונטיפיורי. הוא ערך מפקד בתקצ"ט (1839) ומצא 287 יהודים. מעניין, לא? אבל חכו, זה עוד לא נגמר. בתר"פ (1920) היו פה כבר 500 יהודים!
אבל אז התחילו הצרות. מלחמת האזרחים בלבנון, כניסת הצבא הסורי... היהודים התחילו לעזוב. בתשכ"ח (1968) נשארו רק 150. ובכ"ג בשבט תשמ"ה (3 בפברואר 1985) ממש שבועיים לפני שצה"ל עזב את העיר, שתי המשפחות היהודיות האחרונות ארזו את המזוודות ואמרו שלום.
ומה קרה לבית הכנסת? ובכן, הוא עבר כמה גלגולים. אחרי שהיהודים עזבו בתשל"ה (1975) נכנסו אליו ארבע משפחות פלסטיניות. בתשמ"ב (1982) כשישראל כבשה את צידון במלחמת שלום הגליל, הם פינו את המשפחות האלה ולקחו את רוב הציוד ותשמישי הקדושה לישראל.
היום, בית הכנסת הזה עומד די בודד ומוזנח בו מתגוררים מקומיים. והוא זוכה לביקור של אחינו הטועים מזרם ה'נטורי קרתא' (המשתפים פעולה עם שונאי ישראל). למעשה בית כנסת זה משמש כמצבה חיה, מזכרת לקהילה תוססת שהייתה פעם.
אה, ואם אתם תוהים איך נראו היהודים פה פעם, יש לנו תיאור מקסים מהכומר האנגלי ויליאם ג'ון וודקוק. הוא מספר שהנשים היהודיות היו חובשות "שביסים גבוהים עם נוצה שחורה או גדיל יורד משני צדי הפנים", ומוסיף ומתאר את מראן היחודי.
אז הנה לכם. זה הסיפור של צידון ובית הכנסת העתיק שלה. עיר עם היסטוריה ארוכה, קהילה יהודית שבאה והלכה, ובית כנסת שעומד שם עד היום, כמו עד אילם לכל מה שקרה. מי יודע? אולי יום אחד הוא שוב יתמלא בקול תפילה.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com