פלוני שלמד תורה
בן עשרים הייתי כשסבא הרב אברהם רביץ זצ"ל נפטר. נער צעיר, צעיר מדי בשביל להכיל את כל הגודל שלו, טרוד מדי בענייניו הקטנים של בחור נטול עול משפחה ועול דרך ארץ.
וסבא, סבא עוסק בענייני הכלל, ראש ישיבה פלוני מתקשר, אישיות בטחונית מגיעה לשיחה, עולם שלם.
איך אפשר לגשר על פער של למעלה מחמישים שנה? בגיל, במאורעות החיים הרבות שעברו עליך, באנשים שפגשת. איך יכולים הנכדים והנכדות ועוד רבים רבים שהעריצו ואהבו אותך ממש, בגילי וצעירים ממני, להבין את עומק התפיסה שלך?
הגעגוע קיים, הגעגוע לשמוע אותך משוחח בלימוד, לראות איך דברי תורה מחיים אותך, לשמוע אותך בעוד הבחנה חדה על תופעות חברתיות דאז שהזמן גרמן, לחשוב מה היית אומר היום על תופעות אחרות שהזמן החדש גרמן, לראות אותך גאה בעוד הישג של אחד הנכדים, ועוד, ועוד, ועוד. הגעגוע קיים
אבל מה היה הסוד הגדול שלך? מהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו?
אין ספק שניחנת בכישורים רבים, אבל כישורים לבד, זה לא מספיק. צריך איזה שורש שיתן חיות לכל זה.
לעניות דעתי נראה לי אחרי הרבה מחשבה, שהיסוד הגדול הוא החיבור שלך לתורת חיים
לתורה, ולחיים, ולתורת חיים.
להבין שדבר ה' שניתן במעמד הר סיני, רלוונטי אלינו, שהקב"ה מדבר אלינו. להבין ש"קול גדול ולא יסף" זה שהקול לא המשיך, אבל הקול גם לא הפסיק. והמציאות מדברת אלינו, והחיים מדברים אלינו, והתורה מדברת אלינו.
אני חושב עליך סבא הרבה, מנסה לחשוב איך היית מגיב על מצב החיים שלנו, לא תמיד ברור לי מה היית אומר, לא תמיד ברור לי האם היית אומר, ככל הנראה לא תמיד הייתי מבין אותך (ואולי גם מקשה עליך, היית נהנה מזה) מבחינתך אפילו רק להקשיב היתה אפשרות. אבל ברור לי דבר אחד, שלראות אותך היה לראות "תורת חיים".
"ראו פלוני שלמד תורה, כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו" אין הפירוש שבהכרח נדע להבין ולהגדיר את כל ענייני האישיות והסתעפויתיהם, ממש לא, איך נבין? הפער גדול מדי, מרחק השנים והאירועים גדולים מדי, לפעמים אנחנו קטנים מדי, עסוקים באפרוריות היום יום של החיים.
מה כן נדע לומר? נדע לומר שהרגשנו, והרגשה היא לא הגדרה, היא לא עניין שניתן להיכתב, אבל הרגשנו, בחוש, באופן בלתי אמצעי, באופן בהיר.
כך היא דרכה של "תורת חיים"