מסע בזמן

מבכור כנען לעיר נמל ופסק ההלכה המפתיע: המסע המרתק אל צידון העתיקה

צִידוֹן העיר שהייתה אחת הערים הפיניקיות המרכזיות ביותר, היא השלישית בגודלה בלבנון ונמצאת במרחק של כ-48 קילומטר מדרום לביירות וכ-40 קילומטר מצפון לצור | ישראל שפירא יצא למסע מרתק אל צידון העתיקה והשפעתה על תולדות ישראל (מגזין כיכר)

ציור של צידון משנת 1843 (צילום: מאת Collection gallery (2018-04-03): CC-BY-4.0)

צידון, אחת הערים הפיניקיות העתיקות והחשובות, מופיעה במקרא כבר מראשיתו כ"בכור כנען". מעצמת הסחר הימי הזו, ששכנה על חוף הלבנון, השפיעה עמוקות על תולדות ישראל - מברכת יעקב ועד לנישואי אחאב ואיזבל בת מלך צידון. הנביאים, ובמיוחד ישעיהו ויחזקאל, הזכירו אותה תדיר בנבואותיהם, לעיתים בנפרד ולעיתים יחד עם שכנתה צור.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

יחסיה עם ממלכת ישראל היו מורכבים. איזבל בת אתבעל מלך צידון, הכניסה את עבודת הבעל לממלכת ישראל.

צידון העתיקה מופיעה במקרא כעיר מרכזית כבר מראשיתו. במקרא מכונה "צידון" כבכור כנען, ובברכת יעקב מבורך זבולון שיגיע "ירכתו על צידון". השפעת העיר ניכרה גם בערים אחרות - העיר ליש (לימים דן) וצרפת בימי אליהו היו תחת השפעתה.

מאיזבל ועד הנביאים: היחסים המורכבים עם ממלכת ישראל

יחסי צידון עם ממלכת ישראל היו מורכבים. מחד, נכרתה ברית שהתבטאה בנישואי אחאב ואיזבל בת אתבעל מלך צידונים. מאידך, הנביאים ראו בקשר זה מקור לצרות.

נביאי ישראל התייחסו רבות לצידון. בקינת ישעיהו מתוארת צידון מתאבלת יחד עם תרשיש, קפריסין ומצרים על מפלת צור. יחזקאל, בקינתו הגדולה על צור, מזכיר את אנשי צידון כבעלי תפקידים בצור, ומנבא גם על חורבן צידון עצמה.

ירמיהו הנביא מתאר את מלכי צידון, יחד עם מלכי צור ומלכים אחרים, כמקבלי נבואת פורענות. הוא שלח להם מוסרות ומוטות כסמל לעול בבל שיוטל עליהם, וניבא שיפלו ביד נבוכדראצר.

הנביא יואל מאשים את צידון, יחד עם צור, במכירת בני יהודה ליוונים כעבדים. זכריה מנבא שלמרות חכמתה של צידון, היא תיפול בסופו של דבר.

העיר המודרנית בצידון (צילום: מאת © Vyacheslav Argenberg, CC BY 4.0)

חשוב לציין שהמונח "צידונים" במקרא לעיתים מתייחס לכלל הפיניקים, ולא רק לתושבי העיר צידון עצמה.

המסחר הימי שפיתחו הפיניקים הגיע עד מרוקו במערב והודו במזרח. סוחרי צידון פיתחו מערכת כתב מסחרית והפיצוהו לכל העולם.

רבי אשתורי הפרחי, מוסיף בספרו (פרק י"א) עדות גיאוגרפית חשובה: "מדן לצידון כמו יום וחצי. לדרום צידון יום צור המעטירה. לדרום צור יום עכו". תיאור זה מחזק את מעמדה של צידון כחלק מארץ ישראל.

מסע בזמן: צידון דרך עיני הנוסעים האירופאים

הקהילה היהודית בצידון במאה ה-17 מתוארת בפירוט על ידי מספר נוסעים אירופאים. ד"ר אולפ' דאפר, רופא והיסטוריון הולנדי שביקר באזור ב-1677, מספק תמונה מרתקת של מעמד היהודים: "יש יהודים בכל סוריה וארץ ישראל ביחוד בעכו, צידון, דמשק, ירושלים, חברון, עזה ובמקומות אחרים. היהודים חוכרים או שוכרים כל המסים... לא יתקיים כל משא ומתן בלי ידיעתם המלאה של היהודים, אף העסק הקטן ביותר".

דאפר מתמקד גם במנהגי הלבוש: "הנשים אינן נבדלות בלבושן במאומה מהנשים התורכיות, וקושרות כמוהן צעיף או מעשה סריגה על פניהן, אולם במסעותיהן או בטיולן בשדות הן מגלות את פניהן, לא על פי צו התורכים, אלא בגלל המעשה של יהודה ותמר כפי שמסופר בספר בראשית, פרק לח".

אנטואן מוריסון, נוסע צרפתי שביקר בעיר ב-1698, מציג תמונה מורכבת: "צידון היא צנועה מאד במידותיה, אך שוכן בתוכה עם רב כחול הים, המורכב מאומות ודתות שונות. ליהודים הגרים בה במתי מעט, בית כנסת שבו הם מתקבצים לא בקולי קולות". הוא מוסיף תיאור קודר: "אומה משוקצת זו מוחזקת בצידון, כמו בכל ארץ תורכיה בבוז ובשעבוד מביש ותקיף".

קיום הקהילה היהודית בצידון מתועד על ידי שורת נוסעים במאה ה-17: סאנדיס (1611), בינארד (1617), דובדאן (1652) ונאוד (1674) - כולם מזכירים את בית הכנסת המקומי.

אנגליקוס מריה מיללר, כומר שביקר ב-1726, מתאר: "תושבי צידון הם תורכים יונים יהודים, וגם מספר מרוניטים בני הדת הרומית קתולית ומספר ניכר של סוחרים צרפתיים".

הנרי בייקר, חוקר בריטי, מביט על העיר דרך עדשה תנ"כית: "הלכו לראות את התגשמות הנבואה בצידון". המנהיג השבתאי נחמיה חיון פעל בצידון בראשית המאה ה-18.

יומיום יהודי בצידון: מבית הכנסת ועד בית הספר

במאה ה-19 ידעה הקהילה היהודית בצידון תקופת שגשוג חינוכי. אליעזר הלוי, רופא וחוקר ארץ ישראל, מספק ב-1838 נתון מדויק על קהילת צידון: "40 עד 50 משפחות כולל בית ספר שהילדים לומדים גם ערבית". בית ספר זה התפתח והתרחב בעשור שלאחר מכן.

שנה מאוחר יותר, ב-1839, מגיעים אנדרו א. בונאר ורוברט מורריי מק'ציין, שני נוסעים סקוטים, ומספקים תיאור מפורט: "מר מקצ'יין... שאל הזקיף, היכן בית הכנסת של היהודים והראה לו יהודי שעמד שלקחו את ידו של הנכרי בחביבות והכניסו את ביתו". הם מתארים "בנין חזק שגגו מקומר בסגנון גותי" ו"איש זקן ישב על הרצפה ומסביב לו כמה ילדים יהודים" לומדים פרשיות. מהרב המקומי הם שומעים שבצידון חיים 300 יהודים.

הכומר ויליאם ג'ון וודקוק, שביקר ב-1848, משרטט תמונה חיה של החיים היהודיים. הוא מתאר את מורה הדרך היהודי המוביל דרך "מבואות רבים צרים ומקומרים אל בית הכנסת הראשי", שם מצא 45 ילדים "במלוא התנופה של לימודיהם, כשהם קוראים בקול ומתנועעים במהירות פנים ואחור". וודקוק מתרשם במיוחד מנשות הקהילה: "רבות מהן חובשות שביסים גבוהים ונוצה שחורה או גדיל יורד להן משני צדי הפנים בדומה לאלו בדמשק. וראיתי רבות שהן יפות תואר ביותר".

ישעיהו פרס בשנת תרפ"א מתאר התפתחות דרמטית בצידון: "800 יהודים שלומדים בבתי הספר של כי"ח". במקביל, הנרי בייקר מציין בספרו (עמ' 48) שילדי המקום מייחסים חלק מהחורבות העתיקות בצידון ליהודים.

השאלה שהגיעה לירושלים: פסק ההלכה המפתיע על מי צידון

רבי יעקב שאול אלישר, שכיהן כראשון לציון וחכם באשי בירושלים, נדרש לשאלה מעשית מרתקת הנוגעת למערכת המים המתוחכמת של צידון. המים הובלו מהנהר בצינורות לתיבות גדולות ומשם לבתים, אך במעלה הנהר פעלו טחנות קמח. השאלה שהגיעה לפתחו: האם מותר להשתמש במים אלו בפסח, מחשש לחיטים שנפלו מהטחנות? (תשובות מעשה איש, או"ח ב').