על תופעת פרשנות הפשט בימי רש"י ובעלי התוספות בצפון צרפת, הלא הם כתיבת פירושים על דרך 'הפשטות המתחדשים בכל יום', כתבנו בפרק הקודם, בו הרחבנו גם על אנקדוטה מרתקת שמופיעה בעשור האחרון בכתב עת בוטיק בשם זה, שקם על ידי קבוצת אברכים על מנת לתת במה לעוסקים בתחום זה בעולם התורה.
מסורת מול מהפכה: קרב הפרשנות שמטלטל את הישיבות - פרק א'
מובן מאליו שדילגנו הרבה דורות, ולא נגענו אפס קצהו בפרשנות הפשט. הלא היא פרושה בספרי רבותינו גדולי הפרשנים - בעלי הפשט אשר מהם שותים עם ישראל את תורתם והם עמודי השקפת התורה ופרשנות המקרא. רבותינו המפרשים מכל המדינות ובכל הדורות, מהרס"ג שבבבל וחכמי ספרד הראשונים כרבי אברהם אבן עזרא והרמב"ן, חכמי פרובנס כמו רד"ק ורלב"ג, ועד ימי האחרונים, בפרט הגר"א ובית מדרשו [עמק דבר, משך חכמה ועוד] שהעמיקו בפשוטו של מקרא הרבה מאוד וקבעו כי הפשט והדרש נלמדים במקביל, אף כאשר הם נראים סותרים כיוון שהם כ'חותם המתהפך' ושניהם אמת ולכל אחד תפקיד.
כדברי הגר"א באדרת אליהו ריש פרשת משפטים אשר מגדיר סוד זה:
"או אל המזוזה". פשטא דקרא גם המזוזה כשרה, אבל הלכה עוקרת את המקרא. וכן ברובה של פרשה זו, וכן בכמה פרשיות שבתורה. והן מגדולת תורתנו שבעל פה שהיא הלכה למשה מסיני, והיא מתהפכת כחומר חותם, חוץ המצות שבאו במנצפ"ך שהם מישרים. וכמו שאמרו (מכות כב, ב). כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ספר תורה [ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו בספר תורה כתיב 'ארבעים' ואתו רבנן בצרו חדא]. וכן בפיגול ורוב התורה. על כן צריך שידע פשוטו של תורה, שידע החותם.
יריעה זו קצרה מלהעמיק ביסוד זה, די לנו להניח דבריו בבחינת 'תן לחכם ויחכם עוד'.
ה'אלגוריה' והדרשנות שהובילו המתייוונים
בפרק זה נרחיב מעט על תופעה מסוכנת שכמעט והחריבה את היהדות בימי בית שני ובתקופה שלאחריו, היא תופעת פרשנות האלגוריה הדרשנית אשר מעקמת את התורה ומוציאה אותה מדי פשוטה, עד שנעקרים המצוות וסיפורי התורה והופכים למשל בלבד.
ונסביר: בלימוד המקרא ישנם כמה היבטים. ניתן לגשת אליו כפשוטו – כהיסטוריה אלוקית עם מסרים, או לעסוק בלקחים הרעיוניים בלבד. לאורך הדורות, חכמים הקפידו לשלב את שני הפנים: מצד אחד, כל מעשה בתנ"ך מכיל תוכן ומטרה, ומצד שני, יש להבין את המעשה כהיסטוריה שהתרחשה וחלילה לא להתכחש לכך.
וויתור על אחד הצדדים עלול להוביל לבעיות חמורות. במיוחד, הזנחת הפשט והדגשת הרעיונות בלבד יכולה להיות מסוכנת, שכן הפשט הוא בסיס התורה ואינו נתון לפרשנות. וכמו שפתחנו, היסטורית, היו כתות שניסו לנתק את עצמם מהתורה באמצעות פירוש מקראי מפוקפק, תוך התמקדות ברעיונות בלבד.
כבר בימי בית שני חלה הידרדרות רוחנית בקרב רבים מעם ישראל, וההלניזם [יוון] ששלט אז בכיפה סחף עמו רבים מאד מקרב יהודי הגולה, בעיקר יהודי מצרים – ויהודי העיר אלכסנדריה בפרט. הם הזניחו את קיום המצוות והמעשיות והאמינו באדיקות בכל דברי הפילוסופים היווניים, ושאפו רק להתאים את כל הנהגותיהם לתורת הנאורות מבית מדרשה של יוון ההלניסטית.
כדי להתיישר עם התורות היווניות עיקמו היהודים ההלניסטיים את תורת ה', ואמרו שאין ממש בפשוטי המקראות, וראוי להתייחס רק לתובנות שמאחורי המקרא, אותן פירשו כרצונם בהתאם להקפותיהם ההלניסטיות. רבים מסיפורי וייעודי התורה שלא התאימו להשקפותיהם פירשו כמשלים בלבד (עי' כתבי פילון, א', עמ' 75), ולבסוף טענו כי כל התורה כולה אינה אלא משל וסמל לרעיונות כלשהם (לדוגמה המשיח הוא משל לטהרת העולם, וכדו'). סופם של מתייוונים אלו היה ידוע מראש, הם בגדו בעמם ובאלקיהם ויצאו מכלל ישראל.
בין הפילוסופים היהודים האלכסנדרונים המוקדמים ביותר, ששמו להם למטרה ליישב ולזהות את התפישות הפילוסופיות היווניות עם הדת היהודית היה יהודי בשם אריסטובולוס מאלכסנדריה. חיבורו נקרא "פרשנויות על כתבי משה". סביר להניח שהוא היה נאמן לתורה ולמצוות, אך אט אט דרכים אלו התפשטו באזורים יהודיים שרצו 'לשלב' בין משה רבינו לאפלטון [עפ"ל] עד שרבים מהם לקחו צעדים נוספים ונדחו לגמרי מהיהדות הנאמנה. חשוב להדגיש כי דרך פרשנות זו הגיעה גם היא מחכמי יוון מאסכולה הנקראת 'אסכולת הסטואה', הסטואיקנים לא האמינו במיטוסים היווניים, אך עדיין רחשו כבוד למסורות העתיקות, ולכן על ידי פרשנות האלגוריה יכלו לחיות בשלום עם המסורות האליליים שלהם בד בבד עם הפילוסופיות המקובלות עליהם.
פילון האלכסנדרוני, אשר היה סופר יהודי מסוף תקופת בית שני וחי באלכסנדריה שבמצרים, ואשר נשארו ממנו כתבים רבים עם פירושים לתנ"ך, גם נטה לאלגוריה. אך עם זאת, נלחם באותם אלה שעקרו את הפשט לגמרי. וכלל גדול היה לו: יחס הפשט אל הרעיון הסמלי כיחס הגוף אל הרוח ['על הגירת אברהם']. ביחוד לחלק המצוות של התורה. וכוונתו היתה שמי שמערער את היסוד הגופני כביכול של התורה, כלומר את הפשט, הריהו עוקר את שרשי הדת, כי הדת אינה יכולה להתקיים בלי המעשים החיצוניים. ואכן, בין יהודי אלכסנדריה היו הרבה שהזניחו את המצוות המעשיות של התורה. הם טענו, כי אין ערך לפעולות חיצוניות, והכירו רק ברעיון האלגורי שהם עצמם הכניסוהו לתוך התורה. אלה היו הספיריטואליסטים הקיצוניים. [עיין עוד בספר 'פילון האלכסנדרוני: הסופר וספריו, ומשנתו הפילוסופית', מנחם שטיין]
גם כתבי פילון עצמו לא נתקבלו בין חכמינו בבית המדרש, קרוב לשער שפרשנותו האלגורית היתה אחת הסיבות, בד בבד עם העובדה שכלל לא ברור אם היה תלמיד חכם בהלכה. אבל נדמה שאחת הסיבות החשובות שנשכחו כתביו מהיהדות המסורתית במשך מאות שנים, היא בגלל השימוש שהנוצרים עשו בכתביו, עד שאימצו לגמרי את האלגוריה על מנת להיפטר ממצוות התורה.
גדולי ישראל חששו ממדרון חלקלק זה. למשל הרס"ג ב'אמונות ודעות' יוצא חריף נגד פרשנות הליניסטית זו [מאמר שביעי פ"ב], ומראה כי בדרך אליגורית ומשלית "לא הייתה נשארת לנו מצווה שמעית כלל, כי כולן סובלים באור אחר". לאחר למעלה מ1500 שנה, הראשון שגילה בו עניין והחזיר אותו להכרה מסוימת בין הסופרים היהודים, היה רבי עזריה מן האדומים אשר כינה את פילון בשם 'ידידיה האלכסנדרוני'.
מאמץ הנוצרים לפרש את המצוות בצורה דרשנית ואלגורית
מחוגים הליניסטיים יצא גם ה'אנטינומיזם' הנוצרי, דהיינו ההשקפה הנוצרית לפיה האמונה הדתית הנכונה פוטרת את המחזיק בה מקיום המצוות המעשיות וכו' עפ"ל. זה אחד מדגליה הבולטים של הנצרות. הנצרות שיכללה מאד את דרשנות המקרא ואמנות השימוש האינסטרומנטלי ברעיונות שמאחוריו לצורך תורותיה המשובשות, וכבר מהמאה ה-4 והלאה טענו התיאולוגים הנוצרים שוב ושוב כי כל המצוות אינן אלא משלים וסמלים ולכן אין צורך לקיימן כפשוטן אלא לקיים רק את הרעיונות שמאחוריהן. להוכחת דעתם טענו שע"פ פשט אין שום טעם הגיוני למצוות, ומשום כך לעגו ליהודים המבינים אותן כפשוטן ולא כמשלים, ולגלגו עליהם שפירושם 'שטחי' והפשטנות מונעת מהם להבין את הכוונה האמיתית שבעומק דברי התורה (למשל, לדעתם מצוות המילה היא סמל להסרת ערלת הלב, איסור חזיר כוונתו שעל האדם להימנע מתכונותיו המגונות של החזיר, וכדו'). בדרך זו ביטלו הנוצרים כמעט את כל המצוות, למעט כמה מצוות שטעמן המוסרי התקבל על דעתם, ופקרו לא רק בה' אלא גם בתורתו.
שתי מפלצות אלו, ההלניזם הנאור מחד והדורסנות הנוצרית מאידך ליוו מאז את כל ההיסטוריה היהודית. פעמים שהרימה ההשכלה את ראשה וניסתה להשתלב בעמ"י, ופעמים ניסו הנוצרים לשכנע את עַמם ועַמנו שהצדק עמם וכי אין לנו חלק בתורתנו ובחכמיה.
הפולמוס מול הנוצרים בימי הראשונים
כפי שרמזנו בקצרה בפרק הקודם, אחת מהתקופות הקשות יותר מבחינה זו אירעה בגולת אירופה בימיהם של רש"י ובעלי התוס'. הנוצרים באותה תקופה ניסו בכל כוחם להוכיח את עיקריהם: אי-תקפותן של המצוות המעשיות, דגש על רוחניות ואמונה ולא על מעשים, ומציאת 'ראיות' מן התנ"ך למשיחיות אותו האיש, לאמונת השילוש הטמא ושאר בדותותיהם. הדרשנות ושימוש במטפורות ואלגוריות שימשו הן להוכחת הרעיונות והאמונות שמאחורי המצוות, שרק בהם יש לדבוק ולא בקיום המצוות עצמם, והן לדרישת פסוקים וסירוסם כך שיצביעו על ריבוי הא-ל או על אותו האיש ועל שאר סטיותיהם.
אחת מאבני המחלוקת השרשיות ביותר בין היהודים לנוצרים הייתה בנידון זה: כדי לטשטש את הסתירה הפנימית שבתורתם, המקבלת את התורה אולם אינה מחוייבת למצוות המפורשות בה, הוכרז כיסוד בנצרות כי היהודים אינם לומדים כראוי את התורה, עפ"ל. כבר בעוון גליון נאמר כי פשט התורה הוא 'שטחי' ואינו אלא משל, והתעקשות היהודים ללמדו כפשוטו היא החוצצת בינם לבין המשמעות הפנימית והרוחנית של דברי התורה (אותה פירשו הנוצרים כדרכם המסולפת), שהיא המשמעות היחידה שאינה מותירה מקום לפשט.
בשל "עוורון רוחני" זה כביכול לעג אחד מקדֵשיהם ליהודים על לימודם בדרך פשט (אוגוסטינוס), ואחר כתב כי כל 'טעותם' של "העם ההוא" [-היהודים] הוא בכך שהם מפרשים את התורה "לפי הבשר" ו"אינם מפרשים באופן רוחני את הנקרא בתורה" [אוריגנס, בתוך GCS, origenes Vol. 7. 40, 15-19, Leipzig 1921].
תגובת רבותינו נגד טענות הנוצרים שזלזלו בפשוטי המקראות
בתגובה, היהודים חידדו את האמת הפשוטה כי לא ניתן להתעלם מרובד הפשט ולגלגו על העמדה השטחית של הנוצרים. למשל, ב"ספר נצחון ישן" המגן על היהדות בפני טענות הנוצרים מצוטט, "אומרים המינים: שלח את אמה של תורה, כלומר אין לך להבין את התורה ככתבה אלא כפתרון רמזים" (ספר נצחון ישן עמ' 35). וכן מובא בפי' הספורנו לתהלים (קי"ט ס"ט): "טפלו עלי שקר זדים. באמרם שהמצוות הם משל וחידה בלבד". וכבר רש"י מתכוון אליהם ומפרש (ברכות יב:): "מינות. אותם ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל". ורבי אברהם אבן עזרא כתב עליהם (בהקדמת פירושו עה"ת, שיטה אחרת): "דרך חכמי הערלים, האומרים כי כל התורה חידות ומשלים, [...] וכל אלה דברי תהו, הבל נדף ואין כמוהו. והאמת לפרש כל מצוה ודבר ומילה כאשר הם כתובים, אם המה אל הדעת קרובים. גם נכון הוא להיות לדברים סודות, והם בעצמם אמת גם חידות, כדבר גן עדן ועץ הדעת, ותהיה חכמת לב עם חכמת מפי אב נשמעת. והעד הנאמן בכל פירושנו, הוא שכל הלב שנטע בקרבנו קדושנו, והמכחיש הדעת כמכחש הרגשותינו, כי לאנשי לבב נתנה תורת אבותינו".
הנוצרים התאמצו מאד להחדיר את תורותיהם לבין היהודים, ומוכרות לנו משנים אלו כמה תופעות של המרת דת מאונס ומרצון. ייתכן שרעיונותיהם החלו להישמע גם בקרב היהודים, ובתקופה זו כתב מהר"י קרא בחריפות רבה נגד בעלי הדרש מבין היהודים שאינם עוסקים בפשוטו של מקרא (מהר"י קרא ש"א א' י"ז):
"כל מי שאינו יודע פשוטו של מקרא ונוטה לו אחר מדרשו של דבר, דומה לזה ששטפתהו שבולת הנהר ומעמקי מים מציפין, ואוחז כל אשר יעלה בידו להינצל. ואלו שם לבו אל דבר ה' היה חוקר אחר פשר דבר ופשוטו ומוצא, לקיים מה שנאמר 'אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא'."
הכלי היעיל ביותר של היהודים להתמודדות עם התקפות הנוצרים היה פרשנות הפשט. באמצעות ההיצמדות לפשט יכלו היהודים לדחות את פירושיהם המעוותים והמגוחכים של הנוצרים למקראות, ולתת דגש על קיום דברי התורה כפי שהן בלא סטייה לתוכן ולאידיאה שמאחוריהם.
ואכן, בתקופה זו של התגברות הדת הנוצרית, אירעה פריחה כבירה בפרשנות הפשט העברית למקרא: נכתבו אז פירושיהם של גדולי רבותינו בעלי הפשט, כרש"י ורשב"ם, ר"י קרא ור"י בכור שור, ר"א מבלגנצי ור"מ בר חלבו, כל בני משפחת קמחי, ועוד. כל אלו נתנו מענה עז ובהיר לבלבולי הנוצרים, קיימו "דע מה שתשיב" בהראותם חכמתנו ובינתנו לעיני העמים, ומנעו מהם כל אפשרות להשחיל את הבליהם והזיותיהם לתורתנו הקדושה.
אף לנגד עיניו של הרמב"ן עמדה מטרה זו, ובפירושו – הכולל תגובות מפורטות רבות ויסודיות, מפורשות או מובלעות, לטענות הנוצרים – בולטת החתירה לפרש את כל התורה, ואפילו את כל ייעודי הנביאים, בצורה שתהיה כמה שיותר קרובה לפשט, ועי"ז ניתן מענה להבלי הנוצרים (כפי שהראה הרב משה יהודה רוזנווסר במאמרו "פירוש הרמב"ן על התורה לאור העימות עם הנצרות", המעין, טבת תשס"ז).
את ההבדל השורשי שבין צורת לימוד המקרא הנוצרית לבין זו המסורה לנו סיכם אחד מגדולי רבותינו בעלי התוס' ומחשובי בעלי הפשט, רבינו יוסף בכור שור, בפירושו עה"ת. וז"ל (במדבר י"ב ח'):
"פה אל פה אדבר בו, [ומראה ולא בחידות]. במראה, אני מראה לו הדבר ממש כמו שהוא, ולא על ידי חידה ומשל. ... ובכאן נשברו זרועם של אומות העולם שאומרים על מה שאמר משה רבינו אלגורי"א הם, כלומר: חידה ומשל, ואינו מה שהוא אומר, ומהפכין הנבואה לדבר אחר ומוציאין הדבר ממשמעותו לגמרי; ועליהם אמר דוד: 'מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום'; שאעפ"י שהעתיקו את התורה מלשון הקודש ללשונם, לא נתן להם הקב"ה לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע, אלא מהפכין הדברים למה שאינם, כי אין [ה'] רוצה וחפץ בהם שידבקו בתורתו".
מתבאר בדברי ר"י בכור שור שגם כשאומות העולם (-הנוצרים) לומדים את התורה, הם משיגים רק את הרעיון והתוכן שמאחורי הדברים כפי השגותיהם המשובשות, אבל אין להם שום אחיזה והבנה בפשט הכתובים, שבכך נתייחד עמ"י, ועל כך אומר דוד המלך: "מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום".
הפולמוס נגד הפילוסופיה בימי הרשב"א
לאחר מכן שב ההלניזם להתפשט והשפיע על יהודים רבים בספרד ובצרפת. רבים הושפעו מהפילוסופיה וניסו לפרש את המקראות ודברי חז"ל בהתאם להשקפתם, תוך הוצאתם מפשוטם. הם פירשו את אגדות חז"ל בצורה רעיונית המתאימה להשקפתם, ואף ניסו לעצב מחדש את הבנת המקראות, כשהפכו אותם לסמלים ורעיונות בלבד. מי שעמד כנגד מגמה זו היה גדול הדור, רבינו הרשב"א, שנלחם בתוקף בתופעה מתוך קנאת ה' ותמיכה באמיתות המסורת. הרשב"א כתב על פולמוס זה מילים חריפות מאד בצורה יוצאת דופן (ראה בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תי"ד).
רבי ידעיה הפניני, שלח מכתב התנצלות לרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"א סי' תי"ח) וניסה לשכנעו שבני סיעתו לא חטאו ולא פשעו, אלא שהיה מי שדרש על דבר-מה שנועד לסמל רעיון זה או אחר, והשומעים פקרו וחשבו שרק הסמל היה במציאות ולא הדבר עצמו.
העולה מכל זה הוא שראשית ההידרדרות לכפירה הנוראה שדיבר עליה הרשב"א הייתה בכך שלמדו את המקראות שלא כפשוטם אלא רק כדי למצוא בהם רעיונות ותכנים ומסרים שונים, כל דרשן כפי דרכו, ומתוך כך היו שפקרו לגמרי בפשט המקרא והפכו את כולו למשל, ה"י, והכחישו כל עיקרי הדת היהודית.
הקלקולים שבדורנו
בדורנו שוב מתמודדים אנו עם כתות כאלו ואחרות, רפורמים קונסרבטיביים וגרועים מהם, אשר מכריזים שאין לקבל את התורה כפשוטה מסיבות שונות. עיקר מאבקם הוא בפשט המקרא ובגופי המצוות, וכפי שאמר אחד ממנהיגיהם כי "האגדה (במובן של ערכי מוסר) צריכה לשלוט בהלכה, ולא להפך", מהסיבה הנושנה והמוכרת היטב שאת 'האגדה', ערכי המוסר או הרעיונות שמאחורי המקרא והאגדה, ניתן לעצב וללוש בקלות כך שתתאים לערכיהם ותורותיהם הנקבעים ע"פ נורמות מערביות שונות, משא"כ פשטי המקראות וגופי המצוות שאינם מתאימים לתורותיהם החדשות.
מרן החזו"א הקפיד בזה מאוד, ועל נטייה 'כלשהי' לכיוון של הפשטה [- הפך הפשט], אף לצורך מוסרי ותורני מובהק ואף מפי אחד מענקי התורה והמוסר שבדורנו, כתב בחריפות רבה [גנזים ושו"ת חזו"א ח"ה, ירושלים תשע"ז, עמ' קנ"ב-קנ"ד]:
"אם באנו לעקם כתובים מפורשים כאלה נכרתה אמונה, כי להגות הגיון אין קץ... המקראות המפורשות שופטים ב' פס' י' י"א י"ב י"ג י"ז י"ט אומרים גלויות שעבדו ע"ז ממש, ואם הדברים המפורשים האלה אינן מספיקות על הוראה מוחלטת שעבדו ע"ז – כבר אבד האדם שפתו בבאו לספר על עובדא קימת של ע"ז, כי כל מה שהפה יכול לדבר לא יספיק, ונטולה סגולת הסיפור מלָשון מדברת ומֵעֵט סופר... ונקל לקבוע פלפולים בעניני אגדה, וכבר כתב הרשב"א שאין מתישבין בדברי אגדה, ואין לנו אלא מה שבפי המון ישראל החכמים והפשוטים יחדו שנקבעו בלבות ישראל משפע קדש של פשטות המקראות ומלהבות אש היוצאות מדברי חז"ל ופועלות לקבוע אהבתו ויראתו ית' ללהב אש, דוקא בפשטותם, והמהגים להכניס מחשבותינו אנו בדבריהם גורמים עמום בגחלתם הלוחשת ומפסידים סגולתם השמימית".
החזו"א מדגיש כי דרושים כאלו ואחרים ניתנים להתהפך כחומר ביד היוצר, "כי להגות הגיון אין קץ", וניתן להוציא מהם מסקנות המנוגדות לחלוטין לדברי התורה ומסורתה; ועל כן צריך להיזהר בהם מאד, ובוודאי שאין בכוחם לשנות מאום מפשט הכתובים ח"ו, וראוי לכל בן ישראל לדבוק ב'שפע קדש של פשטות המקראות ודברי חז"ל'.
כמדי פעם נשמעים גם כיום קולות חירוף האוסרים את לימוד הפשט בתביעה לעסוק אך ורק ברובד הרוחני של התורה, ולועגים לפשט התורה ולדברי רבותינו הראשונים כמלאכים כביכול 'שטחי' הוא ואין לעסוק בו – קולות שנשמעו תמיד מפי צוררים וכמרים או מפי פוקרים ופורקי עול מקרב בני עמנו, וכמאז כן עתה יש לעמוד נגדם בעוז ולא לסטות מן התורה המסורה לנו על כל רבדיה ולו כמלוא נימה, שהרי בלא הפשט הופך המדרש למדרס המשמש להטותנו מן התורה לכל רוחות שבעולם.
תודתי לרב טוביה אפרתי שליט"א אשר האיר את עיניי במאמרו שפורסם בקובץ 'פשטות המתחדשים' [17 כסליו תשפ"ג] המאמר נקרא בשם "הַפְשָׁטוֹת המתחדשים בכל יום: סכנת הַפְשָׁטָתוֹ של מקרא". חלק מהחומרים בכתבה הועתקו מהמאמר, ואחרים מבוססים על פי המקורות שאסף המחבר הרב אפרתי.
בפרק הבא: על היסטורית הדפסת חומשים עם פירוש ע"פ הפשט בגוף החומש. על חששו של מרן הרב שך שביטא במכתבו, וחשיפת הסכמת החזו"א שנתגלתה ביומן ת"ח אחד, ועוד, כמו גם הפרכת כמה שקרים שהופצו על ידי סיקריקים בשנים האחרונות.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com