השתלטות המורדים על דמשק בשנת 2024 והחשש מהתפשטותם לעבר הגולן והגליל מעלים הד היסטורי למאבק דרמטי שהתרחש לפני כ-280 שנה. סיפור המצור על טבריה בשנת תק"ב (1742) משקף באופן מרתק את המתח המתמשך בין דמשק לערי הגליל, כפי שמתועד בספר "זמרת הארץ" לרבי יעקב בירב.
סיפור המאבק מתחיל בעלייתו לשלטון של שיח' דאהר אל עמאר בגליל בשנת 1740. דאהר, שפעל תחת חסות האימפריה העות'מאנית, ראה בפיתוח האזור יעד מרכזי. במסגרת זו הזמין את רבי חיים אבועלפיא, דמות רבנית נכבדה מאיזמיר, להתיישב בטבריה החרבה. הוא הבטיח לספק את כל צרכי ההתיישבות ואף העמיד שוטרים להגנת הדרכים מפני שודדים. המהלך הזה, עתיד היה להצית מאבק כוח אזורי משמעותי.
המשבר פרץ בכ"ב באב תק"ב, כאשר שני יועציו היהודים של סלימאן פאשא מדמשק, ר' חיים פרחי ור' יוסף לוסאטו, שלחו אזהרה דחופה לרבי חיים אבועלפיא. הם התריעו כי מושל דמשק מתכנן מתקפה מסיבית על טבריה, במטרה להפיל את חומותיה ולהדיח את דאהר משלטונו.
המצור שהתפתח נמשך 83 ימים רצופים, במהלכם הפעיל סלימאן פאשא מגוון אסטרטגיות צבאיות מתוחכמות. תחילה הביא תותחים כבדים מחיפה והפגיז את העיר ללא הרף. כשזה לא צלח, פנה לטקטיקה של לוחמה תת-קרקעית וניסה לחפור מנהרות מתחת לחומות העיר. ואולם, חיילי דאהר גילו את המנהרות, חפרו מחילות נגדיות והצליחו להכות בחופרים בתוך המנהרות עצמן.
בניסיון נוסף לשבור את העיר, ניסה סלימאן לחנוק את טבריה כלכלית באמצעות סגירת נתיבי האספקה דרך עכו. אך גם כאן נכשל - נאמני דאהר מצאו דרכים יצירתיות להעביר אספקה דרך הכינרת. שלוש פעמים ניסה דאהר להשיג שלום באמצעות משלוח סוסים יקרי ערך כדורון למושל דמשק, כששליחת אמו הזקנה כשגרירת שלום הייתה מהלך דיפלומטי מתוחכם, אך ללא הועיל.
דרישותיו של סלימאן היו נחרצות: הריסת מגדל השמירה בכניסה לעיר ומעבר חופשי של צבאו דרך העיר. הוא טען שנשבע לנתיניו בדמשק לעשות זאת, ואיים כי אם דרישותיו לא ייענו, יכנס לעיר "בחמה שפוכה" ויהרוג כל נפש חיה. דאהר, שהבין היטב את המשמעות האמיתית של דרישות אלו, עמד בסירובו.
המצור הסתיים לבסוף ביום ד' בכסלו, כשלחץ מהשלטון המרכזי בקושטא והצורך של סלימאן להגיע לחג המוסלמי במכה אילצו אותו לסגת. רק לאחר מכן התברר כי מגפת דבר השתוללה באותה עת בצפת, וכי ההתעקשות להישאר בטבריה הצילה למעשה את תושביה מגורל מר.
כיום, כשהמורדים שולטים בדמשק, ההיסטוריה כמו מהדהדת באוזנינו. המאבק של 1742 מלמד שהאיומים מדמשק אמנם משנים צורה, אך המתח הגיאופוליטי והאתגרים הביטחוניים נותרים בעינם. כמו אז, גם היום נדרשת ישראל לעמוד על המשמר אל מול השינויים המתחוללים בבירה הסורית העתיקה.
ניסי המלחמה
בעוד שהמצור על טבריה נרשם בספרי ההיסטוריה כעימות צבאי-מדיני. חתנו של רבי חיים אבועלפיא, רבי יעקב בירב, תיעד בספר 'זמרת הארץ' את הניסים שהתרחשו מאחורי חומות העיר הנצורה.
ההפגזות הכבדות על העיר, שהיו אמורות להביא לחורבנה, הפכו למופע של ניסים גלויים. "ונפלאות ה' רבו מלמנות", כותב רבי יעקב, "כי לא נהרס אפילו בית אחת ולא מת שום אדם. נזרקו על טבריה מאתיים כדורים, וניסי האל יתברך שבארבעים מהם נכבשה עיר גדולה! אבל בכאן היו רובם ככולם הולכים לים".
תושבי העיר היו עדים למחזה מופלא: "וגם כל אנשי העיר בין היהודים ובין הגוים היו הולכים ברחובות קריה וכדורי התותחים עוברות ביניהם ולא היתה נוגעת בהם". אפילו חפצים שבדרך כלל היו נשרפים בקלות נותרו ללא פגע: "גם רוב הגגות של טבריא מניחים בהם עצים ליבש ולא נגע נצוץ מהאבק שריפה בעצים".
מחבר ספר "כסף צרוף" מגלה פרט מרתק על כוחו המיוחד של רבי חיים אבועלפיא: "בעת ירו באבני בליסטר, היה ביד הרב מטה וכתוב עליו שמות הקודש, והיה מורה עליהם במטה שבידו. והיו נופלות אל תוך ים כינרת ולא הזיקו לשום אדם בטבריה".
עשרים ושבע שנים לאחר המלחמה, בשנת תקכ"ט (1769), העיד רבי משה ירושלמי: "והוא יורה יומם ולילה ואינו יכול להשחית אפילו אבן קטנה בעיר. והרב ר' חיים אבועלפייא יושב במרום סוכתו ולמד. נפל כדור לתוך סוכתו אבל לא הזיק שום נזק".
אפילו בימי חג הסוכות, בעיצומו של המצור, לא נמנעו היהודים מלחגוג: "שמחת בית השואבה עשו בלילי חוה"מ בשמחה ובשירים בתוף ובכנור אשר הגוים היו נלחמים וקול הדופקים ואבני בליסתראות היה עולה עד לשמים. וישראל בבהכ"נ באורים כבדו ה' ובקול זמרה".
רבי חיים עצמו חיזק את רוח התושבים בדרשותיו השבועיות בבית הכנסת. הוא הסביר כי "אין המשנה לוחם עם אנשי טבריא, כי אם בשכינה! שהרי ימה של טבריא רומז אל השכינה, ובים הזה הוא בארה של מרים שגם הוא רומז אל השכינה".
בסיום המצור המופלא, קבע רבי חיים את יום ד' בכסלו כיום משתה ושמחה לדורות, המכונה "פורים טבריה". ביום זה בירכו ברכת הגומל בציבור והודו לה' "על הניסים ועל הנפלאות אשר עשה האל יתברך.. ויוציאם ממות לחיים".
מסורת זו של הודיה על הצלת טבריה נמשכה לאורך הדורות, כעדות חיה לניסים הגלויים שהתרחשו בעיר העתיקה אל מול צבאו של מושל דמשק.
ישר כח לרב רפאל רפופרט העורך התורני