חשכת ליל קר בבני ברק. בישיבת פוניבז' המיתולוגית נראו קבוצות בחורים מתארגנות. שמועות על תכניות חטיפה נלחשו במסדרונות: צד אחד מתכנן להוביל במהירות את הארון לבית החיים פוניבז', בעוד הצד השני מכין קבוצת פריצה שתחטוף את המיטה ותוציא את הגופה. המתח היה מוחשי בין ה'שונאים' וה'מחבלים'.
תסריטי אימה של קבוצות מתנגשות, נפטר עטוף בתכריכים נגרר ברחובות, וביזיון המת ברבים - כל אלה ריחפו באוויר. המשטרה, שחששה ממהומות אלימות, פרסה מאות שוטרים ומחסומים בגזרה. בשטח כבר נראו שתי קבוצות חופרות קברים במקביל - בבית החיים פוניבז' ובבית העלמין ויז'ניץ.
אך בחסדי שמים, הכל נמנע. לאחר מאמצי תיווך של גדולי ישראל והבורר השופט דוד חשין, הושגה הסכמה על מקום הקבורה. בשעת לילה מאוחרת, הובל ראש הישיבה למנוחתו האחרונה בכבוד הראוי, כשאלפי מלווים צועדים בדממה אחר מיטתו.
התמונות הקשות של חטיפת ארון וביזיון המת, שריחפו כאיום מעל ההלוויה, נותרו בגדר חשש בלבד. בזכות ההסכמה שהושגה ברגע האחרון, נחסך מעם ישראל מחזה מביש של מאבק אלים על כבודו האחרון של גדול בישראל.
מתברר שמחלוקות על מקום קבורה אינן תופעה חדשה. נחזור אחורה ונספר את הסיפור הלא ייאמן כי יסופר.
שמש חורפית של שבט תשכ"ו ליטפה את פניהם של מלווי הלוויה בירושלים. המיטה הובלה בדרכה לבית העלמין סנהדריה, אלא שדמותו התקיפה של ראש ישיבת חברון הגאון רבי יחזקאל סרנא ותלמידיו הופיעה מול נושאי המיטה. בידו האחת החזיק את מקלו, ובשנייה הצביע מערבה, לכיוון הר המנוחות. "הנפטר ייטמן שם!", הכריז בקול נחרץ.
הנפטר היה הגאון רבי יחיאל יעקב וינברג זצ"ל, מחבר שו"ת 'שרידי אש', מגדולי תנועת המוסר וחניך ישיבת סלבודקא. הוא עמד בראש 'בית המדרש לרבנים בברלין', וגדולי ישראל היללו ושבחוהו על שהמשיך דרכו של הגרש"ר הירש והציל רבים.
הרב וינברג נפטר בשוויץ, וארונו הגיע לירושלים. מסע ההלוויה יצא מבית החולים שערי צדק, אליו נאספו אישי ציבור משלל המגזרים בארץ, ביניהם נשיא המדינה זלמן שזר, שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג, שר הפנים משה שפירא, שר הסעד ד"ר יוסף בורג, הרבנים הראשיים אישי ציבור נוספים, והמונים מתלמידיו מהציבור החרדי. בני ישיבת חברון שמעו על תכנון תנועת המזרחי לקבור את הרב וינברג בבית העלמין סנהדריה, והחליטו - לא תהיה!
שלב אחרי שלב: התכנון של החברונערס לחטיפת הגופה
הארון, שנישא בידי תלמידיו, היה אמור להיכנס למכונית של חברה קדישא שיעדה היה סנהדריה. אולם בני ישיבת חברון דרשו ומנעו את הכנסת הארון לרכב, בטענה שיש לנהוג כמנהג ירושלים להוביל נפטר רק ברגל. תלמידיו האחרים מתנועת המזרחי הסכימו, והיעד נותר סנהדריה.
אלא שלפני הכניסה לבית העלמין סנהדריה הגיעו רבי יחזקאל סרנא ורבנים נוספים, ומנעו בכוח את הכניסה. הם טענו כי הרב וינברג צריך להיטמן בחלקת גדולי ישראל החרדים, ליד הרב מבריסק, האדמו"ר מבעלזא וראש ישיבת מיר. כך פרצו חילוקי דעות והעניין הידרדר לאלימות מילולית.
הצד החרדי ניצח, בניגוד לדעתם של שרי הדתות והפנים מתנועת המזרחי, וההלוויה הגיעה לגבעת שאול, שם נטלו את המושכות חברה קדישא של הפרושים.
מסתבר שאילו היה הארון נכנס מראש לרכב החברה קדישא, בני ישיבת חברון לא היו יכולים למנוע את כניסתו לבית העלמין סנהדריה.
הסופר ר' דב אליאך בספרו 'בסוד שיח', מתאר את האירוע הדרמטי הזה כסיכום קולע לחייו של הגאון שצמח בישיבת סלבודקה, ובטבורו נשאר מחובר למשנתה, ומאידך עמד בראש הסמינר לרבנים בברלין.
מעניין לציין שהאדמו"ר מליובאוויטש נסמך לרבנות מאת הרב וינברג, וגדול הקנאים האדמו"ר ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש העריכו והעריצו, ונתן לו כבוד גדול בחתונת בתו היחידה.
נספח: ידענו וגם שמענו על אלימות בישיבת פוניבז' שחדשות לבקרים מתפרצת בין כתליה, אולם על בני ישיבת חברון שבכוח מנעו את קבורת הרב וינברג ליד רבני המזרחי - זה חידוש.
בנותן טעם יש להזכיר זיכרון אישי מימי הישיבה הקטנה, לפני כעשרים שנה. היה זה כאשר פרצה המחלוקת הגדולה באם הישיבות בבני ברק. אנו, נערים צעירים, קיבלנו את החדשות המסעירות מבני ברק על אלימות ועבריינים ששני הצדדים שכרו. קיבלנו הלם, ובתמימות נערותנו, דבר זה ערער במעט את אמונת "דעת תורה" שלנו כיצד הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ נחלקים האחד על השני.
המשגיח שלנו התקשה להחזירנו ללימוד, עד שלפתע דפק על הבימה בעוד כל הבחורים עסוקים בשמועות הלוהטות שהגיעו מבני ברק. הוא זעק: "גם בפוניבז', אחרי שרבו וזרקו סטנדרים אחד על השני, חזרו ללמוד ביחד באותו היכל!" - מיד חזרנו כולנו לספסל הלימודים, להוויות אביי ורבא.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com