אנחנו נמצאים כעת בתקופה לא פשוטה, אפשר לומר שעדיין לא רואים ממש את הסוף, תקופת מלחמה. מי שגר במרכז או באזור ירושלים מכיר את המלחמה והרגיש אותה על בשרו ברצפי האזעקות שהיו מנת חלקם של כל התושבים בארץ בשנה האחרונה, אך יש אשר חוו את המלחמה על בשרם יותר מכולם. אני מדבר על אלו שגרים באזורים הסמוכים לגבולות החזית, כדוגמת יישובי העוטף שהאסון שהתרחש שם לא הסתיים בשביעי באוקטובר או בירי רקטות גם בחודשים שאחרי, וכן הערים היושבות בגבול צפון כדוגמת קריית שמונה ומטולה ואף ערים רבות נוספות - המשותף לכולם שהם פונו זמן קצר אחר פרוץ המלחמה ועדיין לא שבו לביתם, למעלה משנה. שנה של נדודים הרחק מהבית, מבצרו של האדם.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מדובר, פעמים רבות, בערים גדולות ובעלות היסטוריה מפוארת. בקהילות שלמות של ציבור יקר שנמצא שם לפעמים כדור שני ושלישי, הם מחוברים למקום בנשמתם ושם הם אף רואים את עצמם גרים עוד רבות בשנים. המצב הזה שבו עריהם יושבות שממה הוא כאב לב לכולנו אך בפרט להם, תושבי הקבע, שהם אלו שנאלצים כאמור להיעקר מביתם.
השבוע לא זכיתי לערוך את השיחה פנים אל פנים, אך חשיבות הנושא עוררה אותי ליצור קשר טלפוני כדי לשמוע את הסיפור מכלי ראשון. על הנושא שוחחתי עם חיה, אם למשפחה בת שבע נפשות, חמש בנות ושני בנים, שמנהלת את בית חב"ד שבעיר, כשכמה ימים לאחר השביעי באוקטובר היא ומשפחתה נאלצו לעזוב את העיר, קריית שמונה, בה הם פעלו כמה שנים בהחזקת קהילה מקומית והיום הם נמצאים במלון כינר שבטבריה. את סיפורה אביא לפניכם השבוע כאשר הוא למעשה סיפורם של משפחות רבות שחוו וחוות עדיין את המציאות הלא פשוטה הזו. ויה"ר שישיב ה' בנים לגבולם.
"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" - סיפורה של משפחה מפונה
ראשית אשמח לשמוע קצת על התקופה שקודם למלחמה, כמה זמן אתם בעיר למעשה?
"אני במקור מקריית שמונה, שם נולדתי. בעלי מגיע מהדרום, מבאר שבע, לאחר הנישואין הוא עבר לגור גם הוא בקריית שמונה, הורי מנהלים את בית חב"ד שבעיר ולאחר החתונה החלטנו להצטרף אליהם ולהיות חלק מהשליחות בעיר. לפני שמונה שנים הצטרפנו לפרויקט שנקרא 'חב"ד בקמפוס' שבו אנחנו מארחים לסעודות שבת ושיעורים את הסטודנטים ממכללת תל-חי הסמוכה, תל חי נמצאת צמוד לקריית שמונה והמעונות נמצאים בתוך קריית שמונה, כך שבשבתות הסטודנטים היו מגיעים בקלות ומצטרפים לפעילות שערכנו.
"בקורונה שיפצנו מקום בעיר ובנינו שם בית כנסת עם אולם סמוך ששם התקיימו רוב הפעילויות עם הסטודנטים. עם הזמן הצטרפו למקום גם תושבים נוספים מהאזור וחיילים ששוהים במחנה 'גיבור' שבאזור".
ומה היה המקום של בעלך בפרויקט? ממה שאני מבין הוא משמש כרב הקהילה?
"כן, הוא ניהל את הקהילה שהתגבשה בבית הכנסת, אך הפעילות שלו לא היתה רק במסגרת המקום, הוא בנוסף פעיל גם במכללה עצמה שם הוא נמצא עם סטודנטים ומוסר שיעורים".
ומה לגבי מוסדות חינוך במקום? איפה הילדים לומדים?
"יש בעיר קצת מוסדות עבור הציבור החרדי, שני גנים לבנות ושני גנים לבנים ושם הילדים שלנו למדו. אחר כך בשנים של בית הספר בתחילה למדו הבנות שלנו בקריית שמונה וכשהגיעו לכיתה ד' היינו שולחים אותן לצפת שם יש בית ספר חב"ד".
יש מרחק נסיעה בין קריית שמונה לצפת, איך הבנות שלכם היו מגיעות?
"נכון, יש נסיעה של כ-45 דקות, אין הסעה מסודרת אז הבנות נוסעות באוטובוס שמגיע מהעיר לצפת, הן קמות מוקדם בבוקר והיינו מקפיצים אותן לתחנה מרכזית ומשם הן היו נוסעות באוטובוס".
נשמע מסע לא פשוט, יש הרבה שעושים את המסלול הזה?
"לא הרבה, קבוצה קטנה עושה את זה. לנו, שחשוב לנו החינוך מצד אחד והשליחות בעיר מצד שני הבנו שזו הדרך היחידה. אמנם לא מכיתה א' אבל כשהן מספיק גדולות אז כן".
אני מבין. עכשיו נקפוץ קדימה, מה למעשה קרה אצלכם בשביעי לאוקטובר?
"מיד לאחר שמחת תורה כשידענו שיתכן ובקרוב יקרה בצפון מה שקרה בדרום והכל ענין של זמן לכן חפשנו מיד לעבור".
מה הכוונה 'ידעתם', היה מידע מבוסס או השערות?
"לא, היו אנשי צבא שאמרו את זה בצורות כאלו ואחרות, גם מי ששמע בזמנו את נאומיו של נסראללה, בהם הוא דיבר על כיבוש הגליל ועל חיילי חיזבאללה שמוכנים לקרב, הבין שיש פה סכנה רצינית. מלבד זה שהיינו רואים אותם מתצפתים על העיר".
יכולתם ממש לראות אותם במרחק ראיה?
"כן, ממש ככה. מול הבית של אחותי שגרה במטולה אפשר היה לראות את עמדת התצפית של חיזבאללה כשהם מתצפתים מצלמים ומסתובבים עם רכבים, הכל במרחק של 200 מטר בערך, מרחק הושטת יד ממש".
ומה היתה תגובת התושבים לזה? איך הרגישו עם המצב?
"הציבור התרגל לזה, כך חייו שנים, מאז מלחמת לבנון השנייה, זה נעשה מחזה שגרתי לצערנו".
וכשהחלה המלחמה בשמחת תורה היה ירי לקריית שמונה?
"בהתחלה לא היה ירי לעיר, אבל כבר באותה השבת קראו חזרה לחיילים שהתפללו איתנו בליל שמחת תורה ובמהלך אותו היום אף אחד כמעט לא יצא מהבית, רק בשעה 10.30 התקיים מניין בבית הכנסת בשביל להוציא ספר תורה כשכולם לא יודעים מה ילד יום. את בעלי גייסו גם כן למילואים, הוא משרת במחלקת מודיעין בצפון וכבר בחג החלו לגייס חיילים בכמויות גדולות לצפון גם כן".
ומתי למעשה מתחילים להרגיש את המלחמה בצפון?
"למעשה היו שעזבו מיד במוצאי שמחת תורה, שאר העיר החלו להתפנות אף קודם להודעת הפינוי הרשמית, כך שעד לסוף אותו שבוע התפנו כ-70% אחוז מהעיר".
לאיפה התפנו אנשים? איך הכל התנהל?
"היו שהתפנו מיוזמתם לצימרים במקומות רחוקים יותר, והיה פרויקט שבו אנשים הציעו את הבית שלהם בהתנדבות למי שרצה להתפנות מהערים הסמוכות לגבול. אנחנו נשארנו עד יחסית מאוחר כשבמהלך הזמן ניסינו לדאוג לאוכל כשר לחיילים שרצו אוכל מהדרין. ובכלל באותו הזמן הצבא עוד לא היה ערוך עם מנות עבור כל החיילים שהתגייסו כך שהיה צורך לספק להם אוכל במשך הימים הראשונים, אז היינו מכינים אוכל ולוקחים להם, לפעמים סנדוויצ'ים ולפעמים אוכל מבושל".
לאיפה אתם התפנתם בהתחלה?
"בהתחלה הגענו למושבה מגדל שרחוקה כ-50 דק' נסיעה מקריית שמונה ונמצאת סמוך לטבריה ושכרנו שם צימר, שם היינו כשלושה ימים. לאחר מכן עברנו לבית של אישה יקרה ממושב הושעיה, מושב הנמצא בין טבריה לקריית אתא, אותה אישה פרסמה שהיא מוכנה לארח משפחות מהצפון בביתה ולשם עברנו לכמה ימים נוספים כשאנחנו חושבים שהפינוי לא ימשך זמן רב, לאחר כמה ימים שראינו שאין שינוי במצב חזרנו שוב למושב מגדל.
"בכל התקופה, כמו שאמרתי, לא חשבנו לרגע שהדבר ימשך מעבר לכמה ימים עד שבועות, כשיצאנו לקחנו איתנו רק שלושה סטים של בגדים לכל ילד ואת הכל השארנו בבית".
ובמשך הזמן הזה כבר היה ירי מלבנון אל העיר?
"כן, כבר בימים הראשונים שלאחר השביעי באוקטובר החל הירי לעיר, בהתחלה לא בצורה חזקה אלא במטרה להפריע את חיי התושבים, להתיש אותם ולשבש את סדרי היום. אבל בהמשך היו תקופות יותר קשות שבהן היו יורים לעברנו טילים 'בכינון ישיר' (טילים שנורים מטווח קצר כשהמשגר רואה את המטרה דרך כוונת, בשונה מירי 'בכינון עקיף' שנקרא ירי תלול מסלול שבו הטיל נורה כלפי מעלה ויורד מטה לאחר שעבר מרחק רב יותר. א"ל) אז לא הייתה מופעלת אזעקה ולא ניתן היה ליירט אותה, זאת הייתה סכנה של ממש ומפחיד היה להיות בעיר באותם הימים".
אז אתם בעצם נמצאים במגדל, ומה אתם עושים שם ביום יום?
"אני משמשת כיועצת חינוכית במוסד שתחת רשת בני יוסף בקריית שמונה וכבר בתקופה הראשונה שיבצו אותי כיועצת חינוכית לילדים המפונים במלון כינר, לשם הגיעו מפונים גם מהדרום אבל בעיקר מקריית שמונה".
הפינוי למלון באותה השעה היה פינוי שהתושבים עשו על דעת עצמם או כבר מטעם המדינה?
"הסדר היה ששבוע לאחר פרוץ המלחמה פינו את מטולה ושבוע לאחר מכן כבר פינו את קריית שמונה, כך שדי מהר היה פינוי רשמי ועלה הצורך להעניק מענה חינוכי לילדי המפונים".
ומה עשה בעלך באותה התקופה?
"בהתחלה הוא היה כחודש בשירות מילואים, לאחר מכן החלו לשחרר לאט, באותה התקופה הוא היה נמצא בבסיס וחוזר בערבים".
באותו הזמן הילדים כבר שולבו במסגרות מקומיות? איך הייתה ההשתלבות?
"כן, הילדים הקטנים שובצו במסגרות לימוד בטבריה והבת הגדולה המשיכה להגיע לצפת למוסד הרגיל שלה. ההשתלבות במסגרות החדשות לא היתה פשוטה, לאף אחד מהילדים, לא שלי ולא של הילדים שליוויתי במסגרת העבודה.
"בהתחלה לא הכנו אותם לתקופה ממושכת, חשבנו שהכל זמני ולכן לא ראינו צורך לדבר איתם על זה, הכל התרחש במהירות, אנחנו שיבצנו אותם מאוד מהר, בשבועיים הראשונים מהפינוי גם כך לא היו לימודים סדירים ברחבי הארץ, וכשהחלו הלימודים כבר שיבצנו אותם.
"במוסד עצמו היחס של הילדים המקומיים היה כן מקבל, ניסו לשלב את הילדים המפונים אבל זה לא היה אותו דבר כמו המוסדות שבבית. היו כאלה שהמעבר הטיב איתם והם התחילו 'דף חדש' במוסדות אליהם עברו, אבל הרבה ילדים התקשו להשתלב, למשל תלמידה שלי בת 12 שהיתה במעמד מאוד מוביל בכיתה בקריית שמונה מצאה את עצמה בכיתה החדשה במעמד נמוך כאשר הכיתה אליה הצטרפה כבר בנויה היטב מבחינה חברתית. ותוסיף על הכל את חוסר הוודאות שלא יודעים מתי חוזרים ולכן לא מתחברים למקום כי אולי גם כך עומד מעט נחזור".
כמה זמן שהייתם במושב מגדל? ואיך היה הקשר שלכם עם הבית בקריית שמונה?
"במגדל היינו ארבעה חודשים כשכל הזמן הזה חיינו בצימר ששכרנו. כשהיינו צריכים משהו מהבית בקריית שמונה היינו נוסעים לשעתיים בערך ומארגנים מזוודה עם מה שאנחנו צריכים וחוזרים מהר, כשכל הזמן יש ירי ארטילרי רועש ומפחיד סביבנו, גם בעלי ששירת ליד הבית היה לפעמים הולך בסוף יום להביא דברים נחוצים מהבית ואחר כך חוזר למגדל".
היו נפילות באזור שלכם? הבית שלכם נפגע?
"היו כמה טילים שנפלו ליד הבית שלנו, בפרט בתקופה האחרונה, הבית שלנו לא נפגע באופן ישיר אבל בקירות החיצוניים יש פגיעה של רסיסים שניכרת מבחוץ".
ואיך הקשר עם השכנים? אתם רואים אותם מידי פעם, נפגשים?
"לא יצא, בפועל כל העיר התפזרה ממש, חלק הלכו להרצליה, חלק לנתניה, חלק לחדרה, כל אחד למקום אחר. לילדים היה קצת קשר טלפוני עם חברים מבית הספר אבל לא יותר".
ולאחר מכן להיכן עברתם?
"אחרי התקופה במגדל עברנו למלון כינר, היכן שהיו מפונים נוספים מהעיר. הסיבה העיקרית למעבר הייתה בגלל שעבדתי שם והייתה שם קהילה גדולה של תושבי העיר עם מענה לילדים הקטנים כדוגמת מעון במלון, כך שהיה הרבה יותר נוח לעבור לשם".
ולמעשה איך אתם מתקיימים שם? המלון מספק את כל הצרכים?
"המלון בעצם דואג לכל הצרכים, יש ארוחות במלון ושירות חדרים כל הזמן. אבל עדיין המצב הזה מורכב, קשה למצוא את המשפחתיות בתוך המצב הזה, אני תיארתי את זה כמו שבת חתן ארוכה שלא נגמרת, זה נחמד אבל אחרי תקופה זה כבר ממצה את עצמו, אתה רוצה זמן לעצמך וקשה לקבל אותו במלון בו הכל נעשה עם אנשים אחרים, גם האוכל וגם הזמן של המשחק עם הילדים".
איך התמודדתם עם המצב הזה? היו לכם דרכים לייצר אווירה של בית בכל זאת?
"בבקרים כל אחד היה הולך בשעה אחרת למסגרת שלו כך שלא היה לנו זמן משותף, אבל הקפדנו בערב לשבת יחד כל המשפחה לאכול, ולמרות שיש אנשים נוספים סביבך אתה מתרגל אליהם והתחושה היא של משפחה גדולה כך שזה לא הפריע הרבה ליצור מצב משפחתי ברמה מסוימת".
והילדים? הם מבינים את המצב? איך הם מגיבים?
"תראה, הבנות הגדולות מבינות כמובן, אצל הילדות הקטנות זה יותר קשה אבל גם לה מסבירים, היא אומרת הרבה פעמים 'מתי נחזור לבית? אני מתגעגעת לבית שלי', אנחנו מסבירים לה שיש אזעקות ומסוכן לחזור לבית והיא מבינה אבל עדין קשה לה, עד עכשיו".
ומה עם משחקים לילדים? היה לכם מה לתת להם?
"אם היה משהו שלמדנו בתקופה הזו זה הסתפקות במועט. אתה לא יכול כמובן להביא איתך את כל המשחקים שלך מהבית אז לומדים להסתדר, מביאים ארבע בובות וחבילת מגנטים אחת וקצת טושים, לומדים להתרגל לזה, אלה הניסיונות הקטנים".
ואיך היה הקשר איתכם מבחינת המדינה? יצרו איתכם קשר? היה ליווי?
"בהתחלה היה הרבה כאוס, אבל עצם זה שאמרו לנו דרך נציגי העיר שניתן להתפנות למלון ושם הצרכים הבסיסים שלכם יענו ולא תצטרכו לדאוג להם, זה כבר עוזר.
"לילדים היה מערך הסעות מטעם המדינה ומענה של מסגרות חינוך כדוגמת מעונות וגנים בתוך המלון וגם מערך טיפולי שעמד לשרותינו, זה אמנם לא מושלם אבל בתוך כל החוסר וודאות זה מאוד מנחם".
והיום, כבר יותר משנה מאז הפינוי - מה קורה אצלכם?
"היום כבר יש אנשים שעברו למקומות אחרים, הלכו ושכרו בית לעצמם, קשה להם לחיות במסגרת ללא פרטיות כל כך הרבה זמן.
"ויש גם כאלה שחזרו לבית, למרות המצב המורכב, פשוט קשה היה להם להיות שלא בתוך הבית שלהם, בפרט אנשים מבוגרים ששינויים מהדבר אליו הורגלו במשך שנים מאוד קשה להם".
היה אצלכם אירוע חריג במהלך התקופה?
"כן, כשעזבנו את הבית הייתי בהריון של הבן השביעי שלנו, כך שאת הלידה עברתי מחוץ לבית, היה בזה משהו נוח בלהיות לאחר הלידה במלון שבו דואגים לך לצרכים השוטפים. את הברית עשינו במלון כינר, המשפחה הגיעה מרחבי הארץ בשביל להשתתף בשמחה".
איך היה לערוך אירוע במצב כזה? זה היה נוח?
"לאחר תקופה ממושכת במלון כבר נוצר קשר טוב עם כל אורחי המלון והשמחה הייתה ממש משותפת. אפילו עובדי המלון כבר היו לנו לידידים והרגשנו איך שכולם שמחים בשמחתנו.
"היו כמה שמחות במלון, הייתה ברית נוספת ובר מצווה ואפילו שבע ברכות שנחגג פה, ולצערנו היו גם אסונות, כמו יולדת שהלידה הסתבכה והיא נפטרה ל"ע, את השבעה הם עשו במלון".
איך מצב העיר כיום? ההרס ניכר?
"לצערנו כן, ההרס בא לידי ביטוי דבר ראשון בגלל ההזנחה, העיר לא תוחזקה כבר למעלה משנה, יש צמחייה שגדלה פרא ופגעה בתשתיות כדוגמת שיח שצומח באמצע הרחוב ופוגע במדרכה, יש גם חלודה ועובש במקומות רבים, הכל כתוצאה מכך שהעיר עמדה שוממה זמן רב".
היו אנשים שנותרו בעיר כל הזמן הזה?
"היו מעטים שנותרו, בעיקר מבוגרים שלא רצו לעזוב וכן אנשים שמצבם הנפשי רעוע ונשארו במקום אליו הם רגילים. היו שעות בודדות ביום שבהן נפתחו מכולות בעיר בשביל לספק את הצרכים הבסיסיים למי שנשאר".
מה בעלך עשה לאחר השחרור שלו מהמילואים?
"להורים שלי יש בית תמחוי בעיר, היא היה עובד שם עד ללידה, הפעילו את המקום במיוחד לאותם אנשים שלא יכול ללכת בשעות שבהן המכולת פתוחה בגלל בעיה בהתניידות או פחד לצאת באזעקות. הוא עבד שם והם היו מכינים כ-500 מנות ביום".
היו אנשים מהעיר שהכרתם שנפגעו במהלך המלחמה?
"ברוך ה' היו ניסים גדולים מאוד בעיר, אחד הניסים היה שבאחד הימים הילד שלנו לא הרגיש בטוב וביקשתי מבעלי שיחזור מוקדם יותר כדי לעזור לי לטפל בו, בעלי הודיע על כך בבית התמחוי והם סגרו שם מוקדם, באותו היום הייתה פגיעה בבית התמחוי שהותירה הרס רב, בנס בגלל שסגרו מוקדם לא קרה כלום לאף אחד, כבר לאחר זמן קצר הם חזרו למקום והמשיכו את הפעילות שלהם".
סיפרת שאת יכולת להמשיך לעבוד גם לאחר הפינוי, ממה התפרנסו אנשים שמקום העבודה שלהם בקרית שמונה?
"זה באמת לא פשוט, אפשר לומר שזאת אבן הנגף הגדולה ביותר שיש למי שפונה מהבית. אז אומנם יש את הקצבה שהמדינה מעניקה למפונים עבור תשלום שכירות וצרכים בסיסיים, אבל הרבה פעמים זה לא מספיק, השכירות והמשכנתא שיש על בתים בקריית שמונה ממשיכות לרדת גם עכשיו ולאנשים קשה להתמודד".
ומה איתכם היום? יש צפי לחזרה לבית?
"עכשיו כמו שאמרתי לאט לאט אנשים עוזבים, נותרו משפחות בודדות, המסגרות החינוכיות במלון נסגרות. אבל עדיין אנשים לא יכולים לחזור לעיר, יש תשתיות רבות שצריך לתקן והמדינה הודיעה שלמרות הפסקת האש אין צפי לחזרה לעיר קודם לחודש אדר (מרץ)".
לסיום, יש תובנות שעלו לכם בעקבות התקופה הלא פשוטה הזאת?
"אפשר לומר שהתחדד אצלנו הרבה המקום של השגחה פרטית, של זה שלפעמים אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה נכון בשבילנו אבל הקב"ה מביא אותנו למקומות שמלמדים אותנו שלא תמיד זה נכון ויש לו תוכניות אחרות עבורנו.
"גם הילדים שלנו ב"ה מבינים את זה, הם תמיד המראה של ההורים ואיך שאנחנו מתייחסים למצב כך גם הם. אנחנו מזכירים את הניסים הגדולים שקרו לנו ושגילינו עם הזמן, הרי יכול היה לקרות חלילה אסון גדול גם אצלנו ובחסדי ה' הוא נמנע.
"בנוסף, אמרתי לכמה אנשים שפגשתי לאחרונה, למרות שמבחינה גשמית הקב"ה דאג לנו לצרכים שלנו אבל ישנו תמיד הקושי הרגשי, מה לעשות, איפה לחנך את הילדים ואיך להתמודד עם תחושת הלא נודע. בזה אני חושבת שהרבה יכולים לעזור לנו, אם אתם פוגשים אדם שפונה מביתו תתנו לו מילה טובה, חיוך, זה יכול לתת לו תחושה שהוא לא לבד ולחזק אותו".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
סיימתי את השיחה עם חיה בתחושת בושה מסוימת, איך לפעמים אני מוצא את עצמי מתלונן על זוטות כאשר ישנם אנשים שכבר תקופה ארוכה לא ביקרו אף לא לימים בודדים בבית אליו הם כה רגילים. לחשוב על ההורים שעסוקים כל היום בחינוך הילדים במקום השונה אליו גלו או במחשבות על איך להסביר את המצב לילדה בת ארבע שרק רוצה לחזור לחברות שלה ולחדר עם הצעצועים האהובים. אז אין תמיד הרבה מה לעשות בפועל, אבל אולי נוכל לפחות להודות על מנת חלקנו ולהיות אנשים יותר שמחים, זה יועיל לנו כמובן, ואפילו יכול להקרין אור גם על הסביבה.