החמור הלבן וגבול הצפון | מיינרצהגן והרעיון לכלול את דרום לבנון בישראל

בימים אלה, כאשר עתיד דרום לבנון נתון לשינויים אפשריים בנוגע לשליטה ישראלית, ראוי להעלות מן האוב את יומנו הצבאי של איש אמונו של הגנרל אלנבי, הכובש הבריטי המהולל.

הנוצריה שהעלתה יהודים לארץ ישראל ע"ג חמור לבן...

סיפור משפחתי יוצא דופן קשר את מיינרצהגן לארץ ישראל עוד מילדותו. סבתו הגדולה, מארי סדון, ניסתה להוביל קבוצת יהודים לארץ הקודש על גבי חמור לבן מיד לאחר מלחמות נפוליאון. המסע הנועז הסתיים בקאלה שבצרפת, אך זרע את זרעי התמיכה בציונות בלבו של הנכד הצעיר.

קריירה צבאית סוערת הובילה את מיינרצהגן מהודו לאפריקה, שם היה מעורב באירוע שנוי במחלוקת – חיסול מנהיג מרד הנאנדי בקניה. אולם דווקא ביקור באודסה בשנת תרס"ה (1905), בו חזה בפוגרום אכזרי, שינה את חייו. "מעולם לא האמנתי שהתנהגות בני אדם יכולה להיות גרועה יותר מזו של החיות הפראיות ביותר", כתב ביומנו, והתחייב לסייע ליהודים ככל יכולתו.

איש הקשר הבריטי של מחתרת ניל"י

במלחמת העולם הראשונה, כקצין מודיעין בחזית ארץ ישראל, פגש מיינרצהגן את אנשי רשת הריגול היהודית ניל"י. הוא התרשם עמוקות מנחישותם ומחזונם לעתיד ארץ ישראל. "יש להם אמונה כבירה בעצמם", כתב, "וכוח התמדה ללא מצרים, המפתיעים לאחר תקופה ארוכה של גלות ורדיפות".

מיינרצהגן היה מוח מרכזי מאחורי "תרמית התיק" המפורסמת, שהטעתה את הצבא העות'מאני לפני הקרב על באר שבע בשנת ה'תרע"ח (1917). הצלחה זו ביססה את מעמדו כאסטרטג מבריק.

מדינת היהודית הכוללת את חצי האי סיני, נהר הליטאני ועקבה

בעמוד הראשון של יומנו המתורגם לעברית, נכתב: "הקולונל מיינרצהאגן, הקצין המדיני הבריטי הראשי בארץ ישראל ובסוריה והיועץ למחלקת המזרח התיכון של משרד המושבות בלונדון, מדגיש וחוזר ומדגיש שחצי האי סיני מעולם לא היה ואינו שייך למצרים. לנוכח תוכנית ממשלת בריטניה לבצע חלוקה של הבית הלאומי היהודי על ידי קטיעת עבר הירדן ממנו, עיבד מיינרצהאגן תוכנית, לפיה תורחב המדינה היהודית עד לנהר ליטאני ותכלול את הגולן, הגלעד וכל אזור ים המלח ועקבה".

בניגוד לתמיכתו בציונות, מיינרצהגן התנגד להצעת הרצל להקמת מדינה יהודית באוגנדה (שזכתה לאישור רבני "המזרחי" כידוע). הוא האמין בזכותם של היהודים לשוב לארץ ישראל, בטענה כי "הערבים אינם עושים בה מאומה".

נהר הליטאני בתוך גבולות מדינת ישראל

בי"ז בחשוון תר"פ (17 בנובמבר 1919), כתב מיינרצהגן מכתב חשוב על חשיבות המים לעתיד ארץ ישראל: "סוף התפתחותה של ארץ ישראל ממערב לירדן תלוי בראש ובראשונה בחקלאות, בזכות אדמתה, אקלימה, וקירבתה לחוף הים. את בריאותה הכלכלית של ארץ ישראל אפשר להבטיח רק על ידי השקיה בקנה מידה גדול, ובהבאת מים שמחוץ למי גשמים. מים אלה אפשר להשיגם רק בצפונה של ארץ ישראל, ממקורות הירדן ומנהר הליטאני... למען יושבו התנאים הכלכליים האלה צריך הגבול הצפוני לעבור מן הים, סמוך מצפון לנהר הליטאני ולאורך הגדה הימנית".

מיינרצהגן היה עד מפתח במאורעות תר"פ (1920), והעיד בפני ועדת החקירה של פלין. הוא האשים את הפקידות הבריטית בנטייה לצד הערבים במהלך הפרעות, ואף האשים את בולס וקצינים אחרים בגרימת הפרעות. בנוסף, מיינרצהגן סייע בשחרורו של זאב ז'בוטינסקי מהכלא בירושלים בעקבות מאורעות אלו.

"זה בן זכר" הפטיר העסקן הבריטי ליהודים המודאגים

אנקדוטה משעשעת מתקופה זו מספרת כי כאשר דן הקבינט הבריטי בהצהרת בלפור בשנת ה'תרע"ח (1917), יצא מארק סייקס לרגע מהישיבה ומצא קהל יהודי מודאג מחכה להחלטה. "רבותי," אמר, "זה בן זכר"...

לחם במלחמת העצמאות

במלחמת העולם השנייה, בגיל 60, גויס מיינרצהגן שוב לצבא הבריטי בתפקידי מנהלה ודוברות. על פי יומנו, במהלך מלחמת העצמאות של ישראל בשנת ה'תש"ח (1948), בהיותו כבן 70, הגיע לחיפה ולקח חלק בלחימה לצד כוחות ה"הגנה". אף שאין לכך אישור ממקורות אחרים, הסיפור משקף את תמיכתו העמוקה בציונות ובמדינת ישראל.

בערוב ימיו, מיינרצהגן המשיך לתמוך בישראל. בשנת ה'תשי"ג (1953) ביקר במדינה והתקבל בכבוד רב. כיכר בירושלים, בה הוצב הפסל "אמונה", נקראה על שמו בצומת שדרות בר-לב ושדרות לוי אשכול.

בשנת ה'תשי"ט (1959) פרסם מיינרצהגן את ספרו "יומן מזרח תיכוני". הספר תורגם לעברית ופורסם בשנת ה'תשל"ג (1973) בהוצאת שקמונה. המו"ל ציין בהקדמה כי יורשי הקולונל הרשו לפרסם את היומן בעברית ללא תמלוגים, "שכן הם בטוחים למדי שהקולונל המנוח לא היה רוצה לקבל תמלוגים בעד הוצאה כזו".

מיינרצהגן זכה לראות חלק מהצעתו המדינית מתגשמת, וימים ספורים לאחר ניצחון מלחמת ששת הימים הוא נפטר לבית עולמו (בתאריך ח' בסיוון ה'תשכ"ז - 17 ביוני 1967). אין ספק כי דמותו הססגונית ותמיכתו הבלתי מתפשרת בציונות השפיעו רבות על עיצוב המזרח התיכון המודרני ועל הקמת מדינת ישראל.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

• לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com