שעות דמדומי חמה של ט' בתשרי. סעודת המפסקת הסתיימה לפני זמן קצר, המניין המרכזי לתפילה המרגשת הפותחת את תפילות יום הכיפורים, "כל נדרי", יחל בעוד דקות אחדות. בינתיים בבית המדרש הקטן, כארבעים מטרים רבועים, בקומת הכניסה לבניין האדום בשדרת איסטרן פארקווי ברובע ברוקלין בניו יורק, הומה אדם. יותר מדויק - הומה בחורים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הדוחק רב, עצום. אי אפשר לזוז. לא רק בית הכנסת הקטן עצמו דחוס עד אפס מקום. גם המסדרון בחוץ, והרחבה הגדולה של החצר, החולקת חלונות עם בית הכנסת, מלאה בהמון אדם. אף החדר הצמוד לבית הכנסת, ובו חלון גדול לחדר המרכזי, דחוס בהמוני צעירים.
ואז, באותם רגעי זיכוך מרגשים, רגעי חשבון נפש ונכונות לקבל עול מלכות שמים, רגעים שבהם נהוג, והדבר הובא להלכה, שהאבות מברכים את ילדיהם - זה קרה.
עטוף בטלית על ראשו, לבוש בקיטל צחור, סידורו השחור בידיו, נראה הרבי בפתח בית הכנסת. דממה שררה באותם רגעים. הרבי התקדם לעבר בימה קטנה שהוכנה במיוחד, לא הרחק מהדלת, וניגש אל הסטנדר.
בשלב הזה ההמשך היה קבוע. הרבי היה מכסה את פניו בשולי טליתו - וישר פותח בנוסח של ברכת כהנים. ובהמשך לכך נושא שיחה קצרה במשך מספר דקות, שיחה שרצופה בברכות ובתביעות מהנוכחים, ערב היום הקדוש.
ראשיתו של מעמד
זה היה מעמד קבוע ב-770, חצרו של הרבי מליובאוויטש זי"ע, ביום הכיפורים. נכחו בו רק תלמידי ישיבה. בחדר שבו נכח הרבי, האולם המרכזי (שגם לא היה גדול מידי), נכחו הבחורים המבוגרים, ובחדר השני הבחורים הצעירים יותר הלומדים בישיבה במקום. יתר הבחורים בגילים השונים, והאורחים הבחורים שהגיעו לחגי תשרי לחצרו של הרבי, נאלצו להסתפק במקום במסדרון או בחצר. וגם זה עלה במאמצים (מרביתם פיזיים) רבים. ללא מעט מהנוכחים עלה המקום שהשיגו לאותן דקות בארוחה משביעה מספיק לפני הצום.
המנהג הזה התחיל בשנת תשי"ב. יום הכיפורים הראשון של הרבי, אחרי שקיבל על עצמו את נשיאות החסידות. לפני כניסת הצום קרא הרבי לתלמידי הישיבה שבחצרו, שלא היו רבים כל כך, לחדרו הפרטי, ואמר להם: אתם לומדים בישיבה של הרבי, אז אתם בניו של הרבי. ואז בירך אותם בברכת כהנים.
מאז הדבר הפך לנוהל קבוע. ככל שנקפו השנים ומספר הבחורים גבר, כך השתנה המיקום שבו נערך המעמד. אחרי מספר שנים שבהם המעמד קרה בחדרו של הרבי, עבר המעמד למסדרון הכניסה, ומשם לבית הכנסת. התפילות עצמן בהשתתפות הרבי, אם תהיתם, נערכו בבית הכנסת הגדול יותר בקומה התחתונה. שם המתין הקהל הרב בעת שבירך הרבי את בחורי הישיבה. כשסיים את הברכה, ירד למטה לתפילת כל נדרי.
מארש של ניצחון
"ברכת התמימים", כך כונה המעמד בחב"ד, היה אחד מתוך רצף של אירועים בולטים ונשגבים בחצרו של הרבי. לקראת היום הקדוש אנו מביאים כאן הצצה לשניים מהמנהיגים המיוחדים של האדמו"ר מחב"ד ביום הכיפורים.
המנהג הנוסף הוא דווקא מסיומו של הצום, מהרגעים המרוממים של סוף תפילת נעילה, הרגעים שבהם שערי שמים פתוחים, שעות השיא, עם סיומו של יום.
בסיומה של התפילה, באמצע הקדיש האחרון, אחרי אבינו מלכנו, ממש לפני תקיעת השופר והכרזת "לשנה הבאה בירושלים", נהוג בחב"ד לנגן ניגון בשם "מארש נופליאון".
זהו ניגון שמקורו מהקיסר הצרפתי נפוליאון, ובחב"ד הוא מכונה "מארש של ניצחון". זהו שיר קיצבי ושמח שיש בו תרועות ניצחון. רגע לפני שיוצא יום כיפור, מנגנים ניגון של ניצחון. בטוחים שניצחנו בדין ונחתמנו לשנה טובה ומתוקה.
אצל הרבי מליובאוויטש זי"ע, לאורך שנות הנהגתו, הייתה שירת המארש אירוע בפני עצמו. החסידים הרבים המתינו לרגעים הללו כל השנה. הרבי, שבמהלך התפילה עמד במזרח בית הכנסת ופניו אל הקיר, היה מסתובב אל הציבור ומעודד את המארש בתנועות עידוד קצביות - שסחפו עמן את כל המתפללים בבית הכנסת בשירה רמה.
בתחילה היה מעודד את השירה על הבימה, ובחלוף השנים החל לעמוד על כיסא גבוה ולעודד ממנו את השירה, כשהטלית עדיין על פניו. בשנים מאוחרות יותר, עד "התשרי האחרון", היה מטפש על גרם מדריגות שנבנה במיוחד על בימת התפילה וממנה מעודד את השירה במרץ.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
דקות ארוכות נמשכה השירה, והקהל לא רצה לפסיק. שירה של ניצחון, של שמחה על השנה שבפתח, על "זמן שמחתנו" חג הסוכות שמגיעים אליו. שנזכה גם השנה לחתימה טובה.
זכותו תגן עלינו.