1958 ירושלים - בירתנו הנצחית עדיין קטנה ומחולקת אבל תוססת ומושכת אש, כיאה לבירות גדולות שמכבדות את עצמן. והפעם, הפגנות סוערות לרגל פתיחתה של ברכת שחיה מעורבת. "הזדעזעי ארץ", "שוד ושבר" והגֵּעוָואלְד - עד לב השמים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הכל התחיל כאשר מר חיים שיף, איש עסקים מוכר בעיר ומשקיעים נוספים, ביקשו לבנות בריכה גדולה לשימוש הציבור הרחב. טקס הנחת אבן הפינה לפרויקט נערך (ב-21 בינואר 1958) וקבוצה של נטורי קרתא ביקשה להפגין נגד בניית הבריכה אך נעצרה על ידי המשטרה. אנשי הנטורי קרתא ביקשו למחות נגד בניית הבריכה בה רוחצים במעורב גברים ונשים. בתאריך 13 בפברואר 1958 נערכה במאה שערים הפגנה גדולה נגד הקמת הבריכה בה השתתפו כ-2,000 איש, ובשל כך זכתה בעיתונות לכינוי "בריכת המריבה".
נרות שחורים והשבעת מלאכים
כשכלו כל הקיצין, שלפה העדה החרדית את נישקה האחרון. הרב מנחם מנדל גרליץ - עד ראיה סיפר: קהל רב הגיע, על פי הזמנה מראש לרחבת בית הכנסת שבבתי ורשא. איש לא הורשה להכנס פנימה, רק העשרה ההכרחיים. נרות שחורים משעווה לא מזוקקת דלקו ושיוו למקום אוירה קודרת ספונת רצינות ופחד. הרבנים היו שרויים בתענית. חלוצי נעליים עמדו מול ספר התורה הפתוח ועסקו בכוונת השמות הקדושים.
"פולסא דנורא"
קהל האלפים שהמתין בחוץ, עמד בסדר מופתי. המתח ניכר על פני ההמון. הכל המתינו ליציאת הרבנים. "פולסא דנורא", הרהרו ורטט חלף בגופם. ואז נדרכה האוירה: בפתח נראו הרבנים, חמורי סבר. הם נגשו אל הרמקולים והכריזו: קראנו את נוסח ה"כל בו" במעמד עשרה, בהדלקת נרות שחורים, בחליצת מנעלים ובספר תורה פתוח... מאותו רגע היו חייו של ראש העיריה - גרשון אגרון, בסכנה.
אותם דיינים שערכו את הטקס המאיים לא היו קטלי קניא, ההיפך, אלו היו רבנים משמנה וסלתה של העיר ירושלים ביניהם הדיינים החרדים רבי פנחס אפשטיין, רבי דוד יונגרייז ורבי ישראל יצחק רייזמן שערכו את טקס הפולסא דנורא נגד ראש עיריית ירושלים, גרשון אגרון, שאפשר את הקמת הבריכה המעורבת, וכפי שיודעים זקני ירושלים לספר מר אגרון נפטר כשבועיים לאחר מכן. רבים מתושבי ירושלים ראו בכך תוצאה ישירה של הטקס, והמסתפקים דאגו לציין כי ראש העיר סבל עוד קודם לכן ממחלה קשה.
פולסא דנורא מקורות
צמד המילים "פולסא דנורא" מופיע לראשונה בחז"ל בכמה מסכתות בש"ס כמו בתיאור במסכת חגיגה (טו) על ארבעה שנכנסו לפרדס שם נאמר שאפקוהו למיטטרון ומחיהו שיתין פולסי דנורא (היכוהו בשישים מכות אש) וכן במסכת יומא מובא (עז) באותה שעה הוציאו לגבריאל מאחורי הפרגוד, ומחיוהו שיתן פולסי דנורא.
המעיין בגמרות שהבאנו ובמקומות נוספים בחז"ל יראה שלא מדובר בקללה של אדם על אדם אלא בעונש שמיימי, שניתן לדמויות שמיימיות אך לא באקט נקמתי באדם החפץ ברעה של חברו.
להוציא את המובא במסכת בבא מציעא (מז) שם במהלך וויכוח הילכתי סוער מובא כך: "אמר לו רבא: אי הוה לוי הכא הוה מפיק לאפך פלוסי דנורא". ופרש"י - לשון שמתא קאמר ליה.
בכל מקרה גם כאן מדובר בלשון מושאל להדגיש את ההקפדה שהיה האמורא לוי מביע לו היה שם.
פולסא דנורא - שמתא
כפי שראינו פולסא דנורא במשמעותו הארצית הוא קרוב לשמתא כפי שפירש רש"י אולי מכאן מושג הפולסא דנורא לבש את צורתו המאיימת.
הנה כידוע ישנם כמה סוגים של חרמות ואלו הן – נידוי, חרם, שמתא, ארר. לא נאריך כאן ונפרט את משמעותו של כל סוג מן החרמות הללו, אך החשוב לנושא שלנו הוא 'השמתא', עליה אנו מוצאים בגמרא במועד קטן 'שמתא' - אמר רב שם מיתה.
בספרות השו"ת בתקופות מאוחרות עולה תחושת האימה מן החרם, כמו בתשובת הגאונים בה כתב הרי"ף (סי' תצח) "לפי שזה החרם הוא קריאה כי ינקום השם מהנוטל שאינו שלו".
חוקרים טעונים שמחרם זה צמח והתפתח בימנו אותו טקס 'פולסא דנורא' שעניינה הטלת קללה לקיפוד ראשים.
כל הסודות הכמוסים
כאמור, מקורות של ממש טרם נמצאו אבל היו שראו לנכון לציין בספריהם את הטקס וגם השקיעו מאמץ עילאי לתאר אותו בצבעים עזים (או כמו שאומרים אנ"ש - 'להרבות את הטראסק') רק חבל שלא השקיעו מעט יותר במקורות והערות שוליים לדבריהם, מה שהיה מעניק אמון ואמינות לנכתב.
אחד מאותם ספרים המתאר את טקסט הפולסא דנורא הוא פרי עיטו של הסופר-המקובל יגאל אריכא שידו רב לו בכתיבת ספרים על קבלה מעשית ומיסטיקה (פחות מעשית).
ובספרו קבלה מעשית - כל הסודות הכמוסים. הוא כותב כך"
"החמורה מביניהן היא הקללה המכונה בארמית פולסא דנורא ("עונש או מכה בלהבת האש"). הטלת הקללה מתבצעת בטקס מאגי, בו פונים בבקשה למליאכי־החבלה השמימיים לקפח את נפשו של המקולל, ולמלאך המופקד על הגנתו להתיר את דמו. טקס זה נערך בדרך־כלל בבית כנסת ומשתתף בו מניין של מקובלים המתכנסים בחצות הלילה לאחר צום של שלשה ימים. במהלך הטקס, לאורם של נרות שחורים, תוקעים המקובלים בשופרות ומטילים את הקללה הנוראה לפני ארון הקודש הפתוח וקוראים פסוקים מתוך פרשת "ראה" שבספר דברים (י"א), בה, בסוף נאומו האחרון של משה, נותן הוא לפני העם את הבחירה בין ברכתו של הא־ל לבין קללתו. בתיאור החרם הגדול מוסיף ומציין בעל אוצר ישראל לאמור: "וככלות הקללות כבו הנרות לאות כי כבה אור שמים ונר א־לקים לא יהל עוד על המוחרם".
פולסא דנורא – מופנית לתקשורת
"ועל ההוא יצחק בן רוזה, המכונה רבין, יש לנו רשות ממלאכי החבלה... להמית אותו על כך שהוא מסית את העם הקדוש ומוסר את ארץ ישראל לאויבינו...".
זהו הנוסח המתורגם מארמית של קללת ה"פולסא דנורא" שנאמרה (ב-2 באוקטובר 1995) מול ביתו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין בירושלים
כחודש לאחר מכן, נרצח רבין על ידי יגאל עמיר. בדיון הציבורי והמשפטי שהתעורר אחרי הרצח, מילא טקס הפולסא דנורא תפקיד מרכזי.
בעקבות רצח רבין והאירועים שקדמו לו, תהו רבים על מקורותיה של הפולסא דנורא. במחקר שערך הד"ר ציון זוהר, ראש המחלקה ליהדות המזרח באוניברסיטת פלורידה, הוא מצא שהטקס בצורתו הנוכחית נוצר בשנים הראשונות למדינת ישראל, בעקבות סכסוכים בעדה החרדית. לדבריו, "את הטקס, כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקשורת, אין למצוא במקורות היהודיים".
לדברי זוהר, יותר משקללת הפולסא דנורא המודרנית פונה לכוחות העליונים, היא פונה לתקשורת המקומית והכללית ומיועדת ליצור אפקט ציבורי. "האנשים שהשתמשו בפולסא דנורא לא נראים כמקובלים במשמעות המסורתית", הוא אומר, "הם עשו את זה בעיקר מתוך ידיעה שיש גוף שנקרא מדיה, והוא יכול להפיץ את 'הבשורה'".
תקללו חופשי
החוק בישראל אינו אוסר במפורש על קיום של תפילה מכל סוג, ובמסגרת חופש הפולחן לרבות קללת הפולסא דנורא. בשנת 2005 החליט היועץ המשפטי לממשלה דאז מני מזוז, שלא להעמיד לדין 20 פעילים, שערכו טקס פולסא דנורא כנגד ראש הממשלה אריאל שרון.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הנימוק של מזוז היה שהם פנו לאל ולא לבני אדם, ותפילה שכזו למותו של אדם, אף שאיננה ראויה להיות חלק מהשיח הציבורי, איננה בגדר של הסתה לרצח ונכללת במסגרת חופש הביטוי.
לנו רק נותר לקוות שהחוק הנ"ל יישאר על כנו גם במסגרת הרפורמה המשפטית.