בואו נודה על האמת. ה'בינהזמנים' הזה היה קשוח לכולנו. החל מה'אם תלמידי הישיבות צריכים לצאת לחופשה'? המשך בזה שאין צפון ומסלולי גולן וקאייקים כי הכל מופגז, הנקמה החיזבללית והאירנית, הלחימה בעזה וביטולי הטיסות.
להמשיך?
אודה ולא אבוש כי חיכיתי לרגע הזה בא יחזרו הבחורים לישיבה, המקום הבטוח והמוגן, המקום בו לתורה יש כבוד ומעמד וזמנים.
אתמול, בגיחה אקראית לאחת הערים החרדיות כבר ראיתי סנוניות של נערי חמד על כובעם ,חליפתם ומזוודתם, ומבט רענן בעיניים של התחלה חדשה.
וזה מילא לי את הלב והנשמה
מול כל האיומים והפילוג והשנאה וזרעי ההרס בשם הפרזיטיות והאי שוויון זה היה רגע מנחם, רגע מתוק של חזרה ליחידה המובחרת, המובטחת, המוגנת.
רגע שאי אפשר להסביר במילים.
רק בשירים, וכתבתי שיר - אִלּוּלֵי
וּבַבֹּקֶר הַזֶּה
הָעוֹלָם מִתְרַחֵץ
מְנַקֶּה אֶת עַצְמוֹ
מְחוֹל.
טַל שֶׁל אֱלוּל
נוֹחֵת עַל
כִּפַּת קְטִיפָה מַבְהִיקָה
וְטַלִּית קָטָן שֶׁל קֹדֶשׁ וְחֹל.
הִתְרַגְּשׁוּת שֶׁל הַתְחָלַת מַסֶּכֶת
רֵיחַ שֶׁל גְּמָרָא מְאֻבֶּקֶת
נְשִׁיקוֹת שֶׁל פְּרֵדָה
עַיִן מְצֹעֶפֶת דִּמְעָה
רַעַשׁ שֶׁל גַּלְגַּל מִזְוָדָה
וְנִיחוֹחַ שֶׁל אֲפִיָּה טְרִיָּה.
וְאִמָּא
אַחַת
שֶׁעוֹמֶדֶת
בַּפֶּתַח
אֲפוּפָה
בַּדִּין
כָּחֹל
דּוֹאֶגֶת
מִתְפַּלֶּלֶת
וּבְלִבָּהּ מָחוֹל עָדִין.
שֶׁלֹּא יִקְרְעוּ מִכְנָסָיו
שֶׁיִּתְרַגֵּשׁ מִמַּשְׁגִּיחָיו
שֶׁלֹּא תִּכְבַּד עָלָיו הָאֲוִירָה
שֶׁהַדֶּרֶךְ תִּהְיֶה עֲבִירָה
שֶׁהַwifi לֶאֱלֹקִים יַעֲבֹד כָּל הַזְּמַן.
כָּל הַזְּמַן.