אדם דתי אני וממילא אני ציוני.
ציוני אין הכוונה שיש בי אהבה לציון גרידא, ואין הכוונה שברצוני לדור בציון אף אם כרוך בכך חוסר נוחות או אף אם צריך להקריב לשם כך דבר מה.
אינני אוהב את ציון כפי שאוהב אני את דירתי, אוהב אני את ציון כשם שאוהב אני את ביתי.
ביתי הוא לא רק ארבעה קירות אשר בצילם אני גר, ביתי זהו המקום בו אני יוצא מעצמי, בו אני בא לידי ביטוי כלפי חוץ מעצמי, בו אני מממש את עצמי.
זוהי אהבתי לציון, ציון אינה עיר לדור בה, ישנן ערים נוספות, ציון אינה העיר בה אני גר ולכן נסכה בי אהבה אליה, ציון זה מקום אולי מציאות בה הקב״ה מתגלה בעולם, בה היהדות באה לידי ביטוי, מתן האפשרות לתורת ישראל להתממש, להגשים את האידאות הישראליות.
אהבתי לציון אינה אהבה חומרית לרגבי אדמתה, למגדליה, דרכיה, אמור מעתה אהבתי לציון היא אהבה לרעיון, ותשוקתי לראותו מתגשם ומתממש מאיר ומנחיל לכל יושבי הארץ.
לשם כך אין לי מטרה בפיתוחה החומרי היא עוד בא תבוא, אך אינה המטרה שהרי הרעיון ישנו הוא נמצא ופועם בליבי, בציון שבתוכי.
עיסוק בקידום ובפיתוח חומרי לרעיון רוחני, דומה בעיניי לאדם העוסק בהוצאתו לאור של ״ספר החכמה״, ובדעתו להאהיב את הספר ע״י הסבר מפורט על האסתטיקה שבכתב, על הסימטריה בין השורות, ועל תפארתו של המדף עליו הספר שוכן כבוד.
החומר מטבעו בר חלוף הוא. והרוח קיימת לעד.
גם הספר לאחר שיקנה מושב בטח בלב האדם, תבוא תהילתו וכבודו הסביבתי ייצא מהמגירה וישב במדף הפנים.
כך ציון, אחר שתתיישב בלב האדם, אזי גם תתהלל ותהיה הפנים של העם.
איך בונים ספינה?
לא אוספים אנשים ואומרים להם לאסוף עצים ולכתוב תכניות לבנות ספינה.
אבל - אוספים אנשים, ונוטעים בהם את האהבה, הכמיהה, לים הגדול, העמוק, הרחב והאין סופי.