כעשרה ימים לאחר פרוץ המלחמה, החליט שר הביטחון על הטלת סגר על שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, אשר במסגרתו עד להודעה חדשה לא יכנסו עובדים פלסטינים לעבודה בישראל. למעט בתחומי בריאות; מוסדות סיעוד; אזור התעשייה עטרות; תעשיה ושירותים – רק במפעלים / עסקים / גופים שהוכרו כחיוניים ומלונאות (רק בבתי מלון המארחים את המפונים).
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מי שבעיקר נפגע מההחלטה הם הקבלנים וחברות הבנייה. לשם ההשוואה - אם לפני המלחמה עבדו בישראל כ-120 אלף פועלים בענף על פי חלוקה של כ-80 אלף פלסטינים, כ-25 אלף זרים וכ-15 אלף ערבים ישראלים, כיום, בהיעדרם של הפלסטינים, הענף עומד רק על כ-40 אלף עובדים בלבד, שליש מכוח האדם הדרוש לענף.
בנוסף, הפלסטינים שירדו ממצבת כוח האדם התמחו בעיקר בעבודות "הרטובות" (עבודות הקשורות בשלד המבנה כמו טפסנות, ברזלנות, רצפות, טייחות והכנת תשתית) הדורשות הרבה ידיים עובדות, כך ששני שליש מעבודות השלד - השלבים הראשונים של הבנייה - לא ניתנים לביצוע, ומטבע הדברים יותר קשה להתחיל בפרויקטים חדשים.
החרדים מרימים את הכפפה
אלא שבחודשים הראשונים שלאחר תחילת המלחמה חלה תפנית בענף. יותר ויותר עובדים יהודים נכנסו בתהליך מואץ אל התעשייה. כאשר על פי הערכות לא רשמיות מדובר בכמה אלפי עובדים, ומתוכם כמה מאות מבני הציבור החרדי. כך תופעה שבעבר הייתה נפוצה בעיקר ביישובים ביהודה ושומרון, שהעסיקו אך ורק פועלים יהודים מתוך אידאולוגיה של יישוב ארץ ישראל וחוסר רצון להעסקת פלסטינים - התקבלה כאסטרטגיה בערים החרדיות ברחבי הארץ.
כאשר מי שמרוויחים מהמהלך הם שני הצדדים, הקבלנים והלקוחות מחד והעובדים מאידך. הקבלנים מרוויחים עובדים אמינים ומקצועיים עם מוסר עבודה גבוה ועבודה איכותית בשטח, ובלי חשש של איחורים בעבודה או של גניבת ציוד. והעובדים מצידם מקבלים עבודה בסביבה חרדית טהורה, עם הפסקות לתפילות, אין עבודות בשבתות וחגים, ובתחום גברי לחלוטין. כשמעל הכל יום העבודה אינו ארוך ומאידך השכר גבוה, כשבחלק מהעבודות יגיע ל-800-900 שקלים ליום עבודה.
עם זאת, העובדים החרדים עדיין לא נכנסו לכל התחומים בענף. ועד כה מי שמבצע את העבודות ה"רטובות" והקשות בשטח הם עובדים זרים – גם אצל קבלנים חרדים. ואילו העובדים החרדים נותנים את כל המעטפת: חשמלאות; טייחות; צבעות; נגרות; גימורים; עבודות גבס; עבודות אבן ועוד. בנוסף, העובדים החרדים נכנסו גם בעבודות המעגל השני של הבנייה, כגון: קבלנים, מנהלי עבודה, מפקחי עבודה, מהנדסי בטיחות ועוד.
לימודים מותאמים
בהתאם לשיח בציבור ולביקוש שנוצר, נפתחו כמה קורסים וסדנאות להכשרת סטודנטים מהציבור החרדי לעבודות בנייה, ע"י עמותות ומכללות שונות. כך למשל בחודש אדר האחרון נפתח קורס של מנהלי עבודה בבניין כשעל פי משרד העבודה הפרויקט הכשיר עד כה כ-106 גברים חרדים לענף הבניין, כשהם ללא רקע בענף, והביא לאחוזי הצלחה מדהימים, כשעד כה נרשמה השמה של 100% מהבוגרים. היעד הסופי הוא הכשרתם של כמה מאות מהציבור החרדי.
שר העבודה יואב בן צור ציין כי "בעקבות המלחמה הארוכה וההגבלות על כניסת עובדים פלסטינאים לישראל, נקלע ענף הבנייה למשבר חסר תקדים. החזון שלנו הוא לשלב כמה שיותר ידיים ישראליות בתחום הבנייה, שיש בו שכר גבוה ומתגמל. התרגשתי לראות את עשרות הסטודנטים החרדים לומדים בימים אלו בתוכנית הכשרה ייחודית לתפקיד מנהלי עבודה. משרד העבודה ימשיך לתת מעטפת איכותית ומקצועית עד להשמתם בעבודה בפועל. שילובם של בני החברה החרדית כמנהלי עבודה באתרי בנייה, יסייע במצוקת כוח האדם ממנה סובל הענף מאז פתיחת מלחמת חרבות ברזל".
השינוי הסוציולוגי במעמד עבודות כפיים
נקודה מעניינת שיש להתבונן היא בשינוי יחס החברה למעמד עבודות הכפיים. בשנותיה הראשונות של המדינה, רוב מוחלט מאזרחיה עסקו בעבודות כפיים. בניית בתים, סלילת כבישים וכיוצא בזה, ובנו את המדינה בעשר אצבעותיהם.
עם השנים עבודות אלו הפכו מוקצה מחמת מיאוס, הן מחמת השכר – ביחס להייטק וכדומה, והן מחמת תדמית מבזה ומשפילה של "פאלח". מה שגרם שכלל העבודות כפיים שישנם - נעשות כיום בידי עובדים מהמגזר הערבי או ע"י חברות זרות. אך בתקופה האחרונה נראה שחזר הכבוד - ולו במעט - לעבודה, ובהתאם אף השכר והביקוש.
המבט לעתיד
לדברי מומחים בתחום, שחזו בעיניהם את הגידול העצום בעובדים - מלפני המלחמה ועד להיום, - אכן בחודשים הראשונים שלאחר פרוץ המלחמה הביקוש היה בשיאו, ורבים רבים רצו להצטרף, אך כרגע הדרישה פחתה ופחות מצטרפים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בנוסף, לטווח הרחוק – אם מספר העובדים החרדים יגדל ויתרחב לתחומים נוספים בענף, מדובר בהחלט כפתרון לענף. אך כרגע המספרים עדיין נמוכים משמעותית ואינם משפיעים כמעט על המחסור בענף. לצד זאת, תמיד יישאר ביקוש לעובדים מהמגזר הערבי משום שהם מועסקים בשליש עד חצי ממחירו של העובד היהודי.