ברור שבשביל לקיים מדינה מתוקנת צריך חוק ומשפט.
ברור שבשביל שיהיה משפט תקין, צריך שיטה משפטית סדורה ועקרונית.
אבל מה עושים כשפתאום קם העם בבוקר וגילה שהוא מדינה והתחיל ללכת...
אז מתחילים לרוץ ולהקים מדינה, בונים ואח"כ מוציאים אישור, מתחילים עם המשפט האנגלי מתקניםומשנים במעלה הדרך. אתם יודעים, קוראים לזה פרקטיקה.
לא חלילה ויתור על עקרונות, אלא סוג של הכרח לא יגונה. מה רציתם שנאמר לאו"ם, 'תנו לנו כמה שנים ונתארגן להקים מדינה?'
מה שיפה אצל בג"צ, הוא שגם אחרי שבעים שנות מדינה, הוא עדיין מחזיק את החבל בשתי קצותיו. ברצותו הוא פרקטי קשוב ומגלה אחריות לאומית, זכויות אדם ומגזר ערבי כמשל. וברצותו הוא דבק בעקרונות משפטיים חשובים כדוגמת שוויון, חוסר מעמד משפטי מוסדר, ועוד מלא מילים שהעברית היפה מאפשרת בהם שימוש ללא הגבלה.
התסכול הגדול זו האווירה הציבורית. אוירה שגורמת לחירשות בכל הצדדים.
אין אמון, ואין יכולת לנהל שיחה על פרקטיקה.
במשך שנים רבות, הצבא ומערכת הביטחון לא באמת רצו, ולא באמת נערכו לשירות של חרדים בצה"ל.
במשך שנים היתה ירידה בכלל המתגייסים לצה"ל, מכל המגזרים, והתירוץ היה, שעדיף צבא קטן וחכם.
אין לי ציפייה מבג"צ שאוירת התקופה משפיעה עליו, שיגלה אחריות ופרקטיקה.
אבל לטובתנו, לטובת ילדינו והמשך קיום הקהילות החרדיות בארץ ישראל, שומה עלינו להבין שאנחנו בעיצומו של כתיבת הסטטוס קוו החדש.
הישן, של השבעים שנים הראשונות, איננו. נעלם.
השנתיים האחרונות הבהירו באופן חד משמעי, שכל מה שהיה מקובל, מוסדר, מובן, כבר לא רלוונטי.
אנו נאבקים, מחדש, על מעמדם של הישיבות ותלמידיהם, על המוכר ועל הפטור, על הרישוי ועל התמיכה. נאלצים אנו להילחם גם על הפרקטיקה וגם על העיקרון.
יש בי הרבה ביקורת על התנהלות נציגי הציבור החרדים, על היעדר תכנון ואסטרטגיה, על סדרי עדיפויות נכונים, על גישה והגשה, אבל לא היום.
ביום הזה, כמו בכל פעם שבג"צ ייאלץ אותי לבחור בין העקרונות, בין התורה למדינה, הבחירה ברורה.
לא זכיתי ללון באוהלה של תורה, אבל רק לפני שבועיים, במתן תורה, התחייבתי שוב, להיות חלק ממחנה ישראל, אמנם, איש על דגלו, אבל מחנה אחד, של חיי עולם.
כשאין פרקטיקה, העיקרון קובע.