במפגש עם גורמים בכירים בצה"ל, שאל אחד העיתונאים החרדים את הקצין: "אתם מדברים כל הזמן על לעזור ולבוא לקראת החיילים החרדים. תגיד, אם יש חרדי שהתגייס לצה"ל ובגלל זה השווער שלו (חמיו) לקח לו את הכסף שהוא נתן לו לדירה. 350 אלף שקל. האם יש החזר מצה"ל?".
כל הנוכחים צחקו, אבל את השואל זה לא הצחיק בכלל. "אני שואל ברצינות" הוא אמר. "אתם צריכים לקחת את זה בחשבון. אני מכיר אישית לפחות 2 אנשים שלא יכולים להתגייס בגלל עניינים משפחתיים. האם אתם ערוכים לכך?".
בכנות, מעבר לצחוק, יש גם עצב. אנחנו במציאות של נתק ופערים שאף אחד לא יודע אם ואיך אפשר לפתור. אולי באמת אין דרך. אלו אמונות, הרגלים וחוסר אמון מהותי של שנים. יש כאלו שהבידול ואפילו המלחמה בצה"ל והמדינה היא חלק מהגדרה עצמית עבורם.
אז נכון שצה"ל מבטיח הבטחות. על כך שהוא כבר לא מתיימר להיות כור היתוך, שהוא לא מנסה לשנות ולחלן אותנו, שהוא יעשה כל מאמץ שנישאר חרדים, שהוא מוכן לתת לנו בסיסים ייעודיים, כשרות מהודרת, הפרדה מלאה וכל מה שנבקש.
בפועל, במעשים, המרחק רב.
אישית אני לא מפסיק לקבל פניות של חיילים שכן רוצים להתגייס ועוברים טירטורים. על ההבדל בין הבטחות למעשים ועל ההתנהלות של מנהלת החרדים כתב כבר מנדי אושר בהרחבה ב"יומנו של טוראי" וב"יומנו של מילואמניק". רק עכשיו התפרסם על המשפחה שרצתה לכתוב הי"ד והצבא לא אישר לה.
ובכל זאת ולמרות זאת אסור לנו לאטום את האוזניים. אסור לנו להמשיך בכוח האינרציה. לעשות או לא לעשות רק כי ככה עשינו אתמול ושלשום. אם צריך להתגייס - נמסור את נפשנו למען כלל ישראל, ואם אסור להתגייס - נמות ולא נתגייס. לא שזה תלוי בי או באי מי. גדולי הדור יכריעו. אבל כל שאר הדוברים והצועקים והמייצגים והמתיימרים לייצג והמסבירנים מטעם עצמם, שישבו בשקט.
בשבוע שעבר הודיע לי אחד משכני, איש הפלג הקיצוני, שהיום כולם יודעים שהם צדקו ושכל גדולי ישראל מסכימים עם הרבנים שלהם. כששאלתי אותו האם הוא ראה או שמע החלטה של גדולי ישראל בסוגיה, הוא ענה שלא יתכן שרב יגיד בעד גיוס או שילוב כל שהוא, ואם כן, סימן שלא מדובר ברב אלא חוטא ומחטיא כמו מרן הרב ***** זצ"ל.
אז זהו שלא. אמר לי אחד מבאי ביתו של אחד ממובילי הדור, שהסוגיה נשקלת בפחד פחדים. יודעים כולם שישנה גם האפשרות שאם לא ישתנה כאן משהו - אנו עלולים לעמוד לפני חורבן.
נראה לנו שמה שהיה הוא מה שיהיה, אבל אם נתבונן במאה השנים האחרונות, מדינות רבות שהיו, אינן. מדינות רבות גם עברו שינוי מדמוקרטיות לדיקטטורות. ממקומות פורחים למדינות נכשלות. כל מקום הסיפור שלו והמחיר ששילמו בעקבות מלחמות. ע"ע יוגוסלביה, תימן, ברית המועצות, פרוסיה, או הרפובליקה הערבית.
גם אם נתבונן בהיסטוריה של העם היהודי נראה כי פעם אחרי פעם עברנו חורבנות. השואה, מסעות הצלב והאינקוויזיציה. אם נפתח נביאים נלמד על ארבעים אלף גברים שנהרגו משבט בנימין ועשרות אלפים שנהרגו לאורך עשרות השנים שלאחר התפרקות ממלכת ישראל המאוחדת לממלכת ישראל וממלכת יהודה.
הלימוד העיקרי הוא כמובן מחורבן הבית. החורבן לא קרה ברגע אחד, לקח כמעט ארבע שנים כשבסופו של דבר מלמדים אותנו חז"ל שהבית נחרב למרות שעם ישראל שמר וקיים את התורה. זה היה דור שחזה בניסים הגלויים והיום יומיים שאירעו בבית המקדש, דור שראה במו עיניו את ההשגחה הגלויה, את השפע הרוחני והאור הגדול שנבעו מבית המקדש, אך רק בשל הפילוגים והמחלוקות בתוך עם ישראל - נגזרה הגזירה נחרב בית קודשינו ועם ישראל הוגלה בכל העולם.
אנחנו נמצאים עכשיו בפני סכנה קיומית!
אלו לא רק מחשבות שלי. אלו דברים שרואה כל אדם שרק מתבונן ואלו דברים שאומר כל איש צבא בעל ראיה רחבה. והנה ארבעת הגורמים שהביאו לכך שאנו כעת בסכנה קיומית:
1.
אנו עדים לאחדות מסוכנת של אויבינו, שיעים וסונים, חמאס וחיזבאללה, החות'ים ואירן. תוסיפו לכך את האויב שגר אתנו ביהודה ושומרון, וגם את מצרים וירדן שמשמיעים קולות מחאה יחד עם עוד מדינות ערביות המביטות מהצד.
2.
אם בעבר זלזלנו בחמאס או בחות'ים, שהיו קבוצות טרור או כאלו רחוקים בלי יכולת להגיע אלינו, כיום ברור לכולם שמדובר באיום אמיתי ולא זניח. רקטות, טילים, כטב"מים, רחפנים וגם כוחות חודרים. אם 3,000 מחבלי חמאס נכנסו ושיתקו את ישראל - מה יקרה ביום שגם מחבלי חיזבאללה או שכנינו ביו"ש חלילה יעשו זאת. וזה עוד לפני האיום הגרעיני האירני.
3.
חשבנו שאפשר לסמוך על ידידתנו הגדולה ארה"ב. אבל כולנו ראינו את "הידידות" החונקת. יש גבול כמה אפשר לסמוך עליהם, ובפועל ארה"ב הולכת ונחלשת בתוך המציאות הפוליטית והמגמות ההזויות המחביאות בתוכם שנאת ישראל. בנוסף, העוצמה הכלכלית והצבאית של ארה"ב הולכת ונעלמת והעולם - בדגש על העולם הערבי, רואה שאין מה לפחד כ"כ מ"השטן הגדול".
4.
ומה שהכי קריטי: הלכידות שלנו. אחד השיקולים של חמאס לפתוח במתקפה היה מלחמת האחים, הפיצול וההפגנות שהוא ראה כאן. איראן והחיזבאללה עדיין מסתכלים מהצד, הם לא נכנסו עד הסוף למלחמה כוללת. יש להם סבלנות. הם לא טיפשים כמו שאנחנו רוצים לחשוב. הם מסתכלים על ההיסטוריה היהודית ואומרים את זה בקול: יומכם יבוא. שעון החול הולך ואוזל. נאסרללה כבר אמר יותר מפעם אחת שבעיניו ישראל היא לא יותר מקורי עכביש. "יש לנו סבלנות", הוא אמר, "אנחנו סופרים את הימים, סופכם קרוב".
הם עדיין חוששים, מעט מורתעים. אבל הם רואים אותנו הולכים ומתפוררים. גם המצרים והירדנים מתבוננים מהצד, יש להם כוח צבאי משמעותי. עד כה ישבו בשקט רק בשל ההרתעה מאתנו אך גם הם מתחילים לחשוב שאולי שווה להם להצטרף לחגיגה. כפי שהרחיב אלי דן במאמרו על איום קיומי בעשור השמיני להקמתה של מדינת ישראל.
אז יאמר האומר וישאל השואל: 'אם רק היינו מראים להם מה זה ומפציצים את כל עזה ואת כל לבנון, הרי שהם היו לומדים לקח'.
זהו, שכנראה זה לא ממש אפשרי, ידינו כבולות. מה לעשות ואנו תלויים בכספם ויחסם של אומות העולם. נרצה או לא, התלות של ישראל בארה"ב היא מוחלטת: רכישות ופיתוח נשק מתקדם ונטרול הפעילות האנטי־ישראלית בארגונים בינלאומיים, אף אחד לא רוצה שנהיה כמו צפון קוריאה. אין יותר מידי מה לחגוג עצמאות בתוך הגלות בה אנחנו נמצאים.
גם ככה אנחנו נמצאים במצוקה כלכלית שאת ההשלכות שלה עוד נרגיש כולנו וזה עוד לפני שהבנו את בריחת המוחות של כל מי שפחות אכפת לו מהארץ. בנוסף, אחרי השביעי לעשירי, האם יש עוד מישהו שעדיין מאמין בכוחי ועוצם ידי?
קחו רגע להירגע
היהודים הם הרי מעל הטבע. מעטים מול רבים היה לא רק בנס חנוכה. לאורך כל הדורות, כולל במלחמת ששת הימים, ניצחנו אויבים גדולים וחזקים מאתנו - רק עם הרוח, רק עם האחדות והאמונה בצדקת הדרך וככה יקרה גם הפעם. אבל בדרך לשם צריך לעצור ולעשות בדק בבית. ולצערי אם נבדוק, הרי שאנחנו בבעיה.
אם בהתחלת המלחמה הייתה אחדות גדולה, שותפות גורל. עכשיו, אחרי חצי שנה של מלחמה, נשמעים גם קולות אחרים. חזרנו להתפצל ולהילחם אחד בשני, כשכל אחד משוכנע במאה אחוז שרק הוא צודק וכל האמת אתו: חילונים, דתיים לאומיים וחילונים, ימין ושמאל. ויכוחים בהם אין שום עמק שווה.
הוויכוח הגדול מגיע כאשר אנו מדברים על נושא הגיוס. יהיו כאלו שמיד יענו ויגידו, 'שלא צריך את החרדים' ו'שמדובר בהתנגחות פוליטית', אבל אי אפשר להתעלם מהמציאות שעליה צועקים שוב ושוב בכירי הצבא ומהכאב של אחינו בני ישראל שאיבדו את היקרים להם במלחמה וכועסים שלא כולם לוקחים חלק.
צה"ל טוענים שהם זקוקים לפי 3 חיילים מאשר לפני המלחמה. גם לביטחון השוטף, גם לגזרת עזה וגם כהכנה למלחמה מול לבנון. ממוצע ימי המילואים ששירת בשנה האחרונות כל חייל מילואים הוא 100 יום. המשמעות לכל אחד מהחיילים האלו היא משפחתית וכלכלית. ואם לא די בזה, הרי שמבקשים להאריך את ימי גיוס החובה ואת גיל חובת המילואים מ-40 ל-45.
צה"ל מנסה שלא להשתמש במילואים עליהם הוא צריך לשלם, גם כספית וגם לוגיסטית ומבצעית. הוא צריך חיילי חובה. כל פלוגת סדיר אפקטיבית יותר מ-10 פלוגות מילואים.
בפועל ואני כותב זאת בידיעה, יש חסר גדול. אי אפשר להחזיק חיילים בכוח ואחרי חודשים ארוכים די נמאס להם. אמר לי אחד החיילים: "בתחילת המלחמה, היינו עם 120 אחוז גיוס. אבל זה החזיק מעמד לכמה חודשים. עכשיו, מי שעצמאי נפגע, מי ששכיר הבוסים שלו רוצים אותו בחזרה, שלא לדבר על המשפחות שלנו. אז מי שעושה יומיות בקריה בעבודה משרדית זה כמו עבודה בשבילו, אבל כל מי שמשרת בעזה או בלבנון והולך כל פעם לשבועיים מהבית, נמאס. אולי מי שאין לו עבודה ממשיך או מי שעדיין יש לו רעל בעיניים, אבל זה הולך ופוחת כשהתסכול הגדול הוא שאנחנו מרגישים פראיירים".
אני נמצא בקבוצות וואטסאפ בה נשלחים כל יום עשרות בקשות וחיפושי כוח אדם לצרכים שונים בצה"ל. מטעמי ביטחון מידע לא ארחיב, אבל מדובר במציאות מבצעית בעייתית מאוד.
תוסיפו לכך את הכאב הנורא והכואב מאובדן החיים של אחינו. אי אפשר להתעלם מהכאב והפחד שנמשך יום אחרי יום. סיפר לי חבר תושב חשמונאים אותו אני מכיר ממד"א, שבטקס הסיום של הטירונות הקרבית של בנו, טקס שאמור להיות מרגש ומאושר, הוא ואשתו לא הפסיקו לבכות. הם ידעו שהמשמעות של הטקס היא שבנו יכול לחזור מעזה בתוך ארון.
"בשבת בבוקר", אמר, "עברה שמועה שהיה אירוע חריג בעזה. כל השבת אשתי בכתה, היה לה הרגשה שהבן שלנו נהרג. רק כשהודיעו שכל המשפחות של הלוחמים שנפלו קיבלו הודעה, נשמנו לרווחה. כמוני עוד מאות אלפי משפחות שנופל להם הלב בכל פעם שדופקים להם בדלת או רואים 2 קצינים הולכים ברחוב שלהם. כמה שלי זה קשה, אבל לי יש את היכולת להתמודד. אני יהודי מאמין, יודע שזה מה שאני צריך לעשות ולהקריב למען כלל ישראל. הולכים בשליחות ובאמונה, אבל תחשוב על מי שלא זכה באמונה. אנשים מתפרקים".
היה לו חשוב להוסיף עוד נקודה: "יוצא לי לדבר עם חרדים. אני מעריך מאוד ותומך בכל ליבי בחובתם וזכותם של בחורי הישיבות לשבת וללמוד. מה שחורה לי הוא שבכל שיחה שיש לי, אנשים מתחילים להגיד לי ולטעון על צה"ל והפיקוד והתנהלות המלחמה ושאלו קורבנות לשווא. אתה יודע מה, אני מתחיל לחשוב שהם צודקים. אז אני את הבנים שלי יוציא מהצבא, אני את שלי הצלתי. אבל אם אני לא אלך בגלל השמאל והפגנות קפלן, והשמאל לא ילך בגלל בן גביר ונתניהו, והחרדים לא ילכו בגלל הדת. אפשר לסגור את המדינה".
עכשיו, תנו לי להבהיר. מיד יקפצו כולם וישלחו סירטונים ע"כ שהצבא לא באמת רוצה או צריך, יתנו דוגמאות לכך שהצבא לא מתאים ולא יכול. או כפי שאמר לי מישהו "הם רק רוצים שאנחנו נמות".
ובכן, אנחנו כיהודים מאמינים, לא חוששים ממוות. האמונה שיש עולם הבא היא מה שנותנת לנו כוח בעולם הזה. הסיבה שחרדים לא הולכים לצבא היא לא כי אנחנו לא רוצים למות, או מתוך אינטרסים שטחיים ותועלות אישיות. אולי זה נשמע מגוחך, אבל אני מכיר הרבה בחורי ישיבות שהיו רוצים להתגייס והסיבה שהם לא עושים את זה, בגלל הוראת רבותיהם והחשש להיפגע מבחינה רוחנית.
אז אל לנו להיות נחרצים לכאן או לכאן, להודיע הודעות ולתת הצהרות. יתכן ובעוד תקופה נצטער על דברים שעשינו או אמרנו, דברים שהוסיפו למחלוקת והפילוג והביאו עלינו אסון, אך אז זה יהיה מאוחר מידי.
וכפי שכתבתי בתחילת דברי. אם צריך להתגייס, נמסור את נפשנו למען כלל ישראל ונעשה ככל יכולתנו לשנות כל מציאות רקובה ולא תקינה הקיימת כעת, ואם אסור להתגייס, נמות ולא נתגייס.
השאלה ניצבת בפני גדולי ישראל שההליכה על פיהם תיתן לנו בע"ה את הכוח ואת היכולת לנצח!