ארבעת החטופים שוחררו מהשבי, מונו לראשי ישיבות והפיצו את התורה

ארבעת השבויים רבי חושיאל, רבי משה בן חנוך, רבי שמריה ורבי נתן הבבלי, יצאו להפלגה בים התיכון מהעיר בארי בדרום איטליה. הים היה נוח למסע, אלא שבלב ים תקפה אותם ספינת שודדים מוסלמית, והארבעה ובני משפחותיהם נכבלו לשלשלות ברזל ועולמם חרב.

תוך תקופה קצרה ארבעת השבויים שהוכרו כתלמידי חכמים התמנו לראשי ישיבות מקומיות, והתורה פרחה בעוז וברמות שלא היו קודם לכן בקהילות אלו.

מי שמתאר את מעשה זה של ארבעת השבויים ב'ספר הקבלה' שלו הוא הראב"ד הראשון, שכותב שהיה זה בשנת 990 לספירה[2].

ארבעת השבויים תרמו תרומה ניכרת לעליית קרן לימוד התורה בספרד וצפון אפריקה.

הגאון החוקר ההיסטוריון רבי יצחק אייזיק הלוי בעל 'דורות ראשונים' סבר  כי נפלה טעות בדברי הראב"ד, ובמקום שנת ד'תש"נ, יש להגיה לשנת ד'תש"כ (960) עקב דברי הראב"ד שכתב שאירוע השבי התרחש בשנת 990 לספירה בתקופת מלכותו של עבד אל רחמן השלישי, אלא שהאחרון סיים את הקריירה בשנת 961 (תשכ"א).

• • •

בשל בואם של ארבעת השבויים לארצות אפריקה, התרחשו מעט שינויי מנהגים בהשפעתם.  

בארי באיטליה ממנה יצאו החכמים הייתה מוכרת כעיר נמל השניה בגודלה אחת מהעתיקות באיטליה נוסדה בשנת 181 לפני הספירה לאחר נאפולי. יעדם של ארבעת השבויים היה לפעול למען הכנסת כלה.

באופן כללי איטליה נודעה בגדולי התורה שבה יותר מקהילות צפון אפריקה. כמאתיים שנים קודם לכן לקח קארל הגדול את רבנו קלונימוס מהעיר לוקא באיטליה והביא אותו לאשכנז בגרמניה. קהילות איטליה נודעו בישוב היהודי הרציף מאז חורבן הבית השני ושם היה מסורת של לימוד תורה וצמחו משם תלמידי חכמים מובהקים.  

תרומתם העיקרית של ארבעת שבויים אלו הייתה שהם למדו את בני ספרד לפסוק הלכות מתוך פלפולה של תורה, כפי שהראב"ד רומז "שלא היו בני ספרד בקיאין בדברי רבותינו". חכמי איטליה, המקום ממנו הגיעו השבויים ידעו לפסוק הלכה ע"י פלפול תורה, ולפשוט את ספיקותיהם בעצמם, כפי שמעיד הרמב"ם בפירוש המשניות לגיטין בפרק הניזקין, לעומת חכמי ספרד שהיו רגילים להוראתם המדויקת של גאוני בבל, ולא לפסוק הלכה בכוחות עצמם.

בתקופת תנועת 'חכמת ישראל' במאה ה-'19 חכמים וחוקרים רבים עסקו בפולמוס זה, כגרץ, אייזיק הירש וויס, שי"ר ורבי יצחק הלוי. 

חלקם קבעו שהנטען בספר 'סדר הקבלה' להראב"ד אינו מדויק, וכ"ק הרבי מלובביץ התייחס לחלק מטענות אלו במכתב שכתב למר גרשון דוד כהן (חי ופעל בין השנים 1924 - 1991 והיה רבאיי חוקר תלמוד קונסרבטיבי אמריקאי פרופ' באוניברסיטת קולומביה ובבית המדרש לרבנים באמריקה), וביאר וההסביר שאין הראב"ד המציא ושיקר כדברי החוקרים, וכך דברי הרבי:

"שלום וברכה... הביאור שמציע במאמרו שהראב"ד בעל ס' הקבלה הוא המציא הסברה שהיו שבויים, ר' חנוך וכו', ושנשבו והגיעו בעונה אחת למקום פלוני ופלוני וכו'... הרי אין סברא זו מתקבלת בשכל כלל, והטעם פשוט: הרי אין כל ספק שהראב"ד הי' שומר תורה ומצוה וידע הציווי מדבר שקר תרחק, וגם חי בתקופה ובמקום שלא הי' במרחק מופלג בזמן ומקום מתקופת הד' שבויים. ולכן אין הדעת סובלת שהראב"ד המציא הענין של ארבעה השבויים בכדי לחזק סברותיו ושיטתו, ולא עוד אלא שרוב המכריע של בני דורו קבלו חידושו בלי כל פקפוק!" (אגרות קודש, מכתב ח'תי = 8410)

[1] לא ברור היכן נפדה רבי נתן (שע"פ גרץ שמו ר' נתן).

[2] ספר הקבלה הוא חלק אחד מספרו המכונה 'דורות עולם'. שלושת החלקים האחרים בספר דורות עולם עוסקים ב'תולדות מלכי ישראל', תולדות מלכות רומי, ו'מדרש זכריה'. מאמר זה הובא בחלקו בקולמוס 36 'ארבעת השבויים כמפיצי התורה'.

• לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com