כבוד ממערכת כיכר השבת. אתם מפרסמים כל הזמן על סוגית גיוס החרדים. מה שגם עכשיו בכותרות של כולם בעקבות הדיון בבג"צ. ובהזדמנות זו אני רוצה לשתף אתכם בכאב אישי. לא על להתגייס או לא להתגייס שזה סוגיה שגדולי הדור יכריעו בה. אני מדבר על מי שכן התגייס, אם באונס או ברצון, אם מתוך שמחה ושליחות או אם מתוך אילוץ וחוסר ברירה ואני בתוכם, שתבינו את האתגר וההתמודדות שיש ושיעבור כל אחד שיתגייס.
אני חייל חרדי בפלוגת ההגנה המרחבי של מודיעין עילית. אחרי חצי שנה שאני יושב בשקט, החלטתי עכשיו לכתוב. אני כותב מתוך כאב וזעקה: הבית הפרטי שלי עומד לפני חורבן ואני מאשים בכך את אחי ורעי יהודים שומרי תורה ומצוות שיושבים בשקט. מתעלמים מכל ההצקות והרדיפות שאני ויתר החיילים עוברים. אני לא רוצה חלילה למסור דיני לשמים או לקטרג על כלל ישראל אבל אחרי שתקראו מה עברתי תבינו איזה עוול נעשה. וכפי שאמר פעם יהודי פיקח: 'הרוע קיים, לא בגלל האנשים שעושים רע, אלא בגלל אלו שלא עושים דבר בעניין'.
אני לא יכול לדבר בשם כולם, אבל כל מה שאכתוב לכם מדויק ואני יכול להוכיח בצילומי מסך מתוך הקבוצה של הפלוגה שלנו. אני יכול גם לתת לך טלפונים של חיילים בפלוגה. אל תנסה אפילו לדבר עם המפקדים כאן. הם חושבים שזו חכם יותר להשאיר את הדברים בשקט ולנסות להסתדר עם ראש העיר והרבנים אבל אני אומר לכם שמדובר בדיני נפשות.
רגע לפני שאספר את המקרה שלי רק אדגיש שיש גם תושבים רבים שעוזרים, מחייכים ותומכים וגם ראש העיר עזר וסייע כמה פעמים ואפילו נתן לנו כמה פעמים מתנות אבל גם הוא כבול בתוך מציאות בה קיצונים (וזה לא מעט אנשים!!!) מכתיבים את סדר היום והחייל החרדי מתמודד לבד בלי עזרה ותמיכה של אף אחד. הוא זה שהתגייס למען הכלל והוא זה שבסוף משלם מחיר כבד. המחיר כבד מאוד. גם אותו צריך לקחת בחשבון מי שמחליט להתגייס או מי שבא באענות למי שלא התגייס. נתחיל בסיפור האישי שלי:
אני מגדיר את עצמי חרדי ממוצע. אומנם ספרדי, מרוקאי שורשי וגאה מאוד במסורת העדתית אבל גם מאוד חרדי, יותר שס משס… גדלתי במשפחה של בני תורה. אבא שלי שיחיה למד בישיבה חשובה מאוד. אני וכל אחים שלי הקמנו בתים של תורה. בפועל כמה שנים אחרי החתונה שהצטרכתי לפרנסה, בהוראה של הרב שלי הלכתי למסלול טכנולוגי צבאי שמותאם לחרדים שם גם למדתי מקצוע. אחרי כמה שנים בהם גרתי בדרום זכיתי לעבור לעיר שכולה תורה, למודיעין עילית. אני עובד עד 4 ואחר הצהרים ובערב קובע עיתים לתורה וגם קצת זוכה לחזק יהודים רחוקים.
אני כבר השתחררתי מהצבא והכניסו אותי לתוך מאגר לשעת חרום. בפועל כשהתחילה המלחמה לא קראו לי והבנתי מחבר שצריך חיילים בעיר אז הצעתי את עצמי. אודה שזה לא היה נטו לשם שמים, כי בפועל עם תחילת העבודה שלי התחום שאני עובד בו הפסיק לתפקד אז ניסיתי להצטרף לצבא כך גם אוכל לשמור על העיר וגם להתפרנס. למרות שאני לא כזה לוחם דגול, קיבלו אותי. עברנו המון המון הכשרות כמו מטווחים ואימוני לוחמה והתחלתי לעשות משמרות. הצטרפתי לפלוגה בברכת הרב שאמר שבמקום שאין איש ואם צריך ודאי שזה זכות להיות שומר בבית של תורה עם חיילים שרובם ברוך השם יראי שמים (לא כל הזמן כולם היו מהעיר ולא כל החיילים הם יראי שמים) אבל בגדול מאוד מקפידים על דיבור נקי ולמשל שלא יכתבו בקבוצות בדיחות קטנוניות שלא מתאימות. זה מאוד חשוב למפקד שלנו שכל הזמן חוזר על הפסוק 'כי יראה בך ערוות דבר ושווא מאחוריך' אני מאוד מעריך את זה.
בחודש הראשון היה בסדר גמור. אחרי זה התחילו הצרות. לי אישית הדביקו על תיבת הדואר מדבקות ושמו פשקוולים נגד גיוס. יש 3 שכנים בבניין שהפסיקו לדבר איתי. יש שכן שהבת שלי והבת שלו יחד בגן. הם היו משחקות כל צהרים יחד. פתאום הם אמרו לה כמה פעמים שאי אפשר והפסיקו לבוא.
צעקות קיבלתי לפחות 10 פעמים. בשלב מסויים התחלתי להשתדל שלא להסתובב עם מדים כי זה פשוט מושך אש. אבל יש דבר אחד שעכשיו שבר אותי וגרם לי לכתוב לך. בעל הדירה שלי הודיע לי שאני לא יכול להמשיך. שאלתי אותו למה, 5 שנים אני גר כאן ואף פעם לא הייתה שום בעיה. אחרי שלחצתי אותו הוא אמר שזה לחץ מהשכנים כי אנחנו השפעה לא טובה.
השפעה לא טובה????? אפילו מחשב אין לי בבית?! אומנם יש לי סמרטפון אבל יש לו סינון של הדרן. אישתי הולכת עם כיסוי ראש מלא (עד הסוף, שלא תגיד 3 אצבעות…) מה ההשפעה הרעה שאני חייל??? וזה אחרי שאני בקושי בקושי מסתובב עם מדים כי אני יודע שיש כאלו שזה מעצבן אותם.
כותב לך באמת מכאב, ברור לי שהדרך הכי קדושה ונכונה לחיות בעולם זה להיות חרדי דהיינו חרד לדבר השם. אישית לא הייתי רוצה שהילדים שלי ילכו לצבא, זה באמת יכול לקלקל ולחלן ואני מסכים עם הרבה טענות של המתנגדים. אבל אני שכן הלכתי, באיזו הצדקה ההצקות??
מה ששובר אותי עוד יותר. ששאר השכנים זה לא מעניין אותם. הם חיים את החיים שלהם. הם לוקחים בבוקר את הילדים לגן ואחר כך הולכים לכולל בשמחה ואני שלא זכיתי לשבת וללמוד - כי אף אחד לא נתן לי דירה או עוזר לי ואני צריך לעבוד - או ללכת לצבא. צריך ללכת מהדירה. להתחיל לחפש. לא יכול להסביר לך כמה זה קשה.
לא התייאשתי כל כך מהר. הלכתי לרב של השכונה. רב די נחשב. סיפרתי לו שבעל הדירה רוצה להוציא אותי מהדירה כי אני חייל. אז הוא אמר לי שאין לי מה לעשות ובעל הבית זכותו שלא להשכיר למי שהוא לא רוצה. הוא היה כל כך אטום לכאב שלי. יצאתי ממנו בוכה. הגמרא בבא מציעא מלמדת שלא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין. ואם בחורבן עסקינן כל ילד מכיר את המעשה של בר קמצא והטענה על חכמי ישראל ששתקו ולא אמרו כלום. אולי אם היו שואלים אותם היו אומרים שלפי ההלכה בעל הסעודה לא היה חייב להזמין אותו... כך גם אני מסתובב עם לב שרוף. נאלץ לעזוב את הבית וכנראה גם אעזוב את העיר. אולי לומדים תורה כל היום, אבל זו לא תורת חיים.
חשוב לי לכתוב את הדברים לא חלילה כקיטרוג או כנקמה, אלה כקריאה וזעקה. זה לא מקרה יחיד שלי, כל מי שיפתח את העיניים יראה ויכיר את המציאות. אני חייב להדגיש, רוב התושבים ממש לא נגד החיילים, אבל הם פשוט בשלהם, ממשיכים בשגרה. מקסימום יצקצקו בלשון ויגידו "נו נו, זה קיצוני זה לא חרדי" ובפועל יתעלמו.
אם הייתי אני מקרה יחיד, אז אולי אני הבעיה. אולי בגלל שאני ספרדי. אולי כי יש לי דוד דתי לאומי או שאישתי לא לובשת פאה ואני לומד שו"תים של מרן... נו נו. אבל תשאל כל חייל או אפילו תושב מהעיר על המציאות והוא יסכים איתי שאין שום התייחסות או רצון להתמודד עם הקיצונים ועם המציאות הכואבת מחוץ לשכונה שלנו שאחינו בני ישראל קוברים את הילדים שלהם. ניתוק מוחלט. אגב אם בתחילת המלחמה היו עוד אומרים תהילים, עכשיו גם את זה כבר לא.
אני באמת חושב שזה לא מתוך רוע זה בעיקר ניתוק ופחד. היה לנו בתקופה האחרונה גם חייל מאורנים וגם ממודיעין הסמוכה וכשהעליתי את הנושא אולי ללכת להלוויה לכבד את החייל שמסר את נפשו למען כלל ישראל, קיבלתי תגובות של 'זה לא מתאים' 'וזה לא בשבילנו' 'ויש שם חוסר צניעות' אם אני פותח את הנושא תמיד יהיה מי שיגיד (בכולל שלי) שהספרדים יש להם עיוות בהשקפה ולכן הם מעריכים מידי את החיילים והנה הראייה גם שרוב החיילים בפלוגה או כאלו שמתגייסים הם ספרדים. כמוני.
זה הסיפור שלי. ואולי כי אני כאוב אני מציג הכל בצורה כה חריפה. אבל זה לא רק אני ויש עוד שסובלים אתן לך עוד כמה דוגמאות רק מהחודשיים האחרונים:
1. ראש העיר בעבר נתן לטובת הפלוגה מתחם בו נשארו החיילים מכח הלל שהגיעו מחוץ לעיר. המקום היה נקרא הבית הירוק. אחרי שהחיילים מחיל הים עזבו (וגם הם מאוד כאבו את זה שרדפו וצעקו עליהם) העירייה נתנה לנו מבנה אחר ברחוב נתיבות המשפט עם כניסה פרטית במקום שלא אמור להפריע לאף אחד. צבענו ושיפצנו את המקום בידיים שלנו. סחבנו ריהוט. בפועל יש אחד שגר בבניין ליד ובכל פעם שהגענו הוא צועק בקולי קולות 'חרדקים החוצה' 'נמות ולא יתגייס' וכל הסיסמאות המוכרות. אנחנו התעלמנו. פתאום לפני שבועים כנראה בעקבות לחץ על העירייה אמרו לנו להפסיק להגיע ושהמקום לא שלנו, כי זה מציק לשכנים.
מאז גם אין לנו שום מקום אחר לשהות בו. נוסעים מפה לשם ומשם לפה כמו כלבים ברכב. לבית כנסת לא יכנס עם מדים כי למה לעשות בלגן. יש אדם צדיק אחד בסדום שיש לו מסעדה בשרית שנותן לכל החיילים אוכל חינם. יבורך הוא ותבורך משפחתו עד עולם.
2. שבת קודש. כל הנושא של משמרות בשבת הוא אתגר. אישית, הלוואי והייתי יכול שלא לעשות משמרות בשבת. בשביל מה אני צריך את זה? תן לי להיות עם האישה והילדים. לשבת ללמוד, לנוח. אבל כמוני רוב החיילים, שהיו מעדיפים שלו.
בפועל, גם בשבת האחרונה כמו בכל שבת, אנחנו מקבלים צעקות ושאגות 'מחלליה מות יומת' 'שאבעס' ובכל פעם אני נצבט בלב. וכי אני רוצה בכך?? הרי כל מה שאני עושה זה ע"פ הנחיות הרב ורק בגלל שאין לנו ברירה אחרת.
כרגע הכוח הצבאי היחיד שקיים בכל הגזרה אלו אנחנו. קבוצה מצומצמת של חיילי הגמר. אנחנו חייבים להיות זמינים למקרה של חדירת מחבלים חלילה ולהיות על הגדר בנסיעה כדי לתת הרתעה. יש לפלוגה רב שנותן הנחיות מה ואיך מותר. אשמח אם יבוא זה שצועק עלינו בשבת ויקח אחריות לכך שאנחנו לא נפטרל ונאייש את העמדות בשבת. מזכיר לכם שהטבח הגדול בדרום היה בשבת קודש. וכן נהרגו בו גם יהודים שומרי תורה ומצוות בהם באירוע נוראי בנתיבות בו נרצחו סבא, בן ונכד. התורה שמצווה אותנו לשמור שבת מצווה עלינו להישמר לנפשנו גם מפני האויב הערבי וזו החובה שלי.
חשוב לי להדגיש שבכל מקרה שלא חייבים לחלל שבת, או שאפשר ע"י נוכרי - זה מה שעושים. ואם יש חייל שצריך לעלות או לרדת ממשמרת יש את הנהג הגוי של הביטחון שאוסף אותו.
ולמרות שזה גוי, הם עדיין מטרידים. יש חייל אחד שעשו לו הפגנות מתחת הבית בגלל זה ויש חייל אחר שאפילו שלא היה עם מדים, רק היה לו נשק אך בפועל כשירד מהרכב של הסייר הגוי בשבת צעק עליו קיצוני 'מחלליה מות יומת' 'מחלל שבת' וגם 'רוצח' ושכל האסונות שקורים זה בגלל שהוא נוסע בשבת.
3. לאחד החיילים יש משרד קטן בשכונות המזרחיות. הוא עוסק בעריכות וודיאו. בחודש האחרון בחורים מישיבה סמוכה שהיא ישיבה של עצניקים צעקו עליו, קיללו אותו וזרקו עליו ביצים. רק בשבוע שעבר הוא הצליח לצלם בחור אחד מקלל אותו קללות מכוערות ומאיים עליו שהם ישרפו לו את הרכב. אחרי שהוא פרסם את זה התארגנו כמה חיילים והלכו להתפלל שם ערבית. (הבחורים לא היו) כמה ימים לאחר מכן הבחורים שוב זרקו ביצים. חיילים הגיעו וכשהשפריצו עליהם מים וזרקו עליהם ביצים, היה בלגן. רק ההבנה של מנהלי הישיבה שזה עלול להיגמר רע מאוד גרם להם להסתדר. אבל אתה חושב שמישהו מכל האזור תמך בו? אמר לו מילה טובה? לא ולא. אמרו לו שכדאי שהוא יעזוב כי בעצם קיומו הוא גורם לבלגן.
4. יש לי חבר טוב מהפלוגה. שלא כמוני הוא ליטאי במאה אחוז. איש רב פעלים, באמת פתח כמה גמחים, אדם מוכר ובעל חסד. הוא היה גבאי באיזה בית כנסת וכשהתחילה המלחמה גייסו אותו. הוא במקור לא בפלוגה שלנו ולקחו אותו נראה לי ליסע"ר. היה במציאות הנוראית של תחילת המלחמה, בשורה וכל הגופות שלא נדע. סיפר לי שבכל החודשיים הראשונים חוף מאדם אחד בבית כנסת שלו, אף אחד לא התקשר. לא הרב, לא הבעל קורא, לא המתפללים שיושבים אתו על הספסל. עכשיו, הוא חברמן, זה לא מישהו שסתם כך נעלם בלי שיסימו לב. בפועל כלום. זה פשוט לא עניין אותם. אז אולי זה לא הצקות אבל זה לא פחות גרוע. ממה שהוא סיפר לי, הוא לא חזר יותר לבית הכנסת שלו.
אני יכול להמשיך הלאה והלאה. אך אני מזמין אתכם לדבר עם חיילים אחרים שמשרתים או ששירתו בעיר. תשמעו מהם. מה קורה. ושוב תודה ורק בשורות טובות.
אז פנינו.
דיברנו עם 3 חיילים, אחד מהם שמשרת כעת ושניים ששירתו בעבר. היחיד שהסכים לדבר תחת שמו הבדוי הוא מנדי אושר שאת כתבותיו בנושא כולנו קראנו. הוא לא ממש רצה להרחיב, לדבריו הוא התחייב שלא לכתוב על השרות במודיעין עילית. "אני יכול להסכים שיש ניתוק, הציבור לא מרגיש אחריות ולא באמת מרגיש חלק. יש כמובן גם את הקיצונים. אני אישית חטפתי צעקות אבל בפועל אם תסתכל בעיר מסביב כמה אנשים תלו שלטים של נמות ולא נתגייס מדובר במספר זניח רק שהם אנשים שזה המהות וכל זכות הקיום שלהם כך שכל קיצוני עושה רעש כמו 10 ליטאים רגילים שמעדיפים לא להתעסק אתם.
חשוב לי להגיד לך שעל כל מקרה שמישהו צעק או העיר היה לי גם מקרה שאנשים באו ואמרו מילה טובה, הכרת הטוב. יש גם בחורים מישיבה קטנה אחת שנמצאת ליד החמ"ל הצבאי שבכל פעם שהם עוברים כאן הם אומרים תודה רבה. אני מתרגש מאוד ובכל פעם אני דואג להגיד להם שכל ההצלחה שלנו זה בזכות לימוד התורה שלהם. זה עניין של חינוך וכנראה שהילדים האלו חונכו להעריך ולגדל את הערך של לימוד התורה שלהם ולא זקוקים לנסות ולהוריד אותי ולהילחם בי בשביל ההכרה".
בדומה לו גם אלי טוען שיש ויש. הוא חושב שאותו אחד שכתב את המכתב כנראה פגוע באופן אישי "יש מציקים, אני בחודש שראשון של המלחמה חטפתי צעקות במקווה. אבל צריך לדעת להתעלם וכן, יש גם מחיר. הבנות שלי בסמינרים אז מזה אני לא חושש אבל אני מודע לכך שאני כבר לא כמו כולם. זה בעצם נכון הסלוגן שלהם או חרדי או צבא וזה סוג של נבואה שמגשימה את עצמה.
חייל נוסף בשם נתנאל טען שהוא באופן אישי מעולם לא קיבל צעקות או השפלות. "במשך חצי שנה אולי פעמיים קרה שצעקו עלי ובכל פעם הוצאתי את הטלפון והם ברחו. מנגד בשיעור של הדף היומי שאני נמצא בו יש הערכה גדולה. אולי זה כי אני באמת רואה בזה כצורך ולא איזה גאווה. דהיינו עושים את מה שצריך לא צריך יותר מידי רעש וצלצולים. אני למשל לא הולך לשחרית עם מדים אא"כ אני במשמרת שאז אני גם ישתדל לא להיכנס לשטיבלך המרכזי בבהיכל יצחק... הקדוש ברוך הוא יבין למה הנחתי תפילין בחמ"ל ונכנסתי רק לשמו"ע בבית כנסת".
אבל יש לו טענה אחרת "אתה יודע שהודיעו לנו בהתרגשות גדולה שכל מי שבמילואים מקבל 5 אחוז הנחה בארנונה וזה כל כך מגוחך אי אני יכול להצהיר שאני אברך ואז אקבל 90 אחוז. תאמין לי שאני מעדיף להיות אברך. זה עדיף גם רוחנית וגם גשמית".
נותנים לכם גיבוי? מתעלמים מרדיפות?
"לא זה ולא זה. מה זה גיבוי? רב העיר הוציא מכתב רק על נושא חילולי השבת שלנו. מכתב שלא ברור מה הוא רוצה בו. מכתבים על הסכנה בשימוש בשיומי ועל הסכנה במצלמה עם מחשבון, הרבנים יודעים להוציא ולעורר כנסים, אבל על ההשתדלות בביטון, נאדה. הוא בריסקר ומעדיף שלא להתעסק בנושא החיילים. וראש העיר, כן הגיע לאירועים שלנו. לטקס פרידה מחיל הים ולפני פסח היה אירוע שהביאו לנו יין. אבל אני כן יכול לאמר לך שהיה תקופה שהיו חיילים שחוו הצקות ממש ואז עשו ערב גיבוי ואיך קראו לו? סיום. עשו את זה לסיום ותכלס לא פרסמו מהכנס שום דבר. אם זה גיבוי זה רק בשקט ובלי שאף אחד ידע... מצחיק לקרוא לזה גיבוי".
אז בגדול אין רדיפות ואין גיבוי. לא נשמע נורא. סוג של שכל אחד יעשה מה שמתאים לו.
"בגדול אתה צודק, אבל המשמעות היא גם שהרבה אנשים איכותיים שיכלו לתרום גם בצורה מקצועית לביטחון כאן וגם מבחינה שהם אנשים בוגרים ואיכותיים מבחינה תורנית, לא רוצים לקחת חלק. זה לא שאין. יש לנו את ***** מברכפלד שהוא יהודי בעל צורה וכל משמרת אתו זה לדבר חיזוק וללמוד. יש עוד כמה, אבל יש הרבה שהגיעו ועזבו ויש הרבה שלא רוצים כי בשביל מה להם. רק צרות זה גורם להם. אז שהעיר תשבור את הראש. רק אני אומר לך ואתה יכול לברר את זה יש כרגע בעיר שלנו אולי 30 אוחזי נשק ארוך וזה כולל את כל כיתת הכוננות ופלוגת הגמ"ר".
30 נשקים ארוכים? זה לא מעט.
"לא מעט? אתה רציני אתי? אנחנו בעיר של מעל למאה אלף תושבים. מוקפת כפרים עויינים. בישוב חשמונאים שלידנו יש 30 נשקים, אצלנו צריך 30 בכל שכונה, לא בכל העיר שגם ככה עם מעט מחזיקי נשק קצר. הנס שלנו שהערבים מסביב יושבים בשקט. אבל חלילה וחס יקומו 3 מחבלים ויכנסו לעיר. ברגע האמת יהיו מעט מאוד לוחמים וכיתת כוננות שיתנו מענה מידי".
אני דווקא דיברתי עם חיילים שאמרו שמאוד רציניים בביטחון
רציניים כן. אבל אם יהיה אירוע משמעותי, אני כותב לך כאן ואתה מוזמן לפרסם את זה. עכשיו ואם חלילה יקרה אירוע. יקח זמן למענה שלא בטוח שיספיק. יספרו לך כל מיני תירוצים אבל בעיני הסיבה שיש מעט מאוד חיילים בכיתת הכוננות ובפלוגה מה שכולל את אלו שיכולים להחזיק נשק, כי אנשים פשוט לא רוצים שום השתייכות לצבא ולביטחון. לא מספיק. בקושי לשכונה קטנה. אולי זה זה לא כבוד להיות חייל אבל זה גם לא בושה לעשות את מה שחייבים וצריך ועל הבושה הזו חלילה שלא נשלם בדם. אולי אם תפרסם את זה מישהו יתעורר".
אוקי תודה
"רגע, אבל שלא ישתמע שכולם קיצונים. אני יספר לך משהו אתה נופל. אתה יודע שהמפקד שלנו מוסר שיעור דף היומי. אני יודע שהיו כמה פעמים שהוא עשה את זה עם מדים. לא יודע אם תמיד ככה, אבל ידוע לי שלפחות בתחילת המלחמה ככה זה היה. והוא מתפלל בבית כנסת ליטאי רגיל. אז יש גם אנשים נורמליים בעיר".
