האברך חשב שגילו את הכישרון המטורף שלו - ואז גילה שעשו עליו סיבוב

הנוף מהמשרד של רקב מדיה (צילום: משה מנס)

בשירותים של המשרד המפואר היה מתקן שכמוהו לא ראיתי. מתקן וכוסות למי פה.

מתקן למי פה (צילום: משה מנס)

דווקא אשתי הייתה המבאסת.

"נראה לך? הם בטח רוצים למכור לך משהו. ואם זה לא מוצר אז אתה המוצר!".

אישתי לא פריירית אבל שתהיה בריאה, בתחום הכתיבה - מה היא מבינה? מה, לא הגיוני שמישהו רוצה שאני אכתוב עבורו סיפורים?

לא נולדתי היום. אני כבר יודע לזהות שקרים והונאות. יודע שלא להתעסק עם שיווק רשתי, משקאות אנרגיה ותוספי תזונה שפותרים כל בעיה. אני לא מתעסק עם מטבעות דיגיטליים שמציע לי חבר מבית הכנסת ולא במיזם הייטק מלוח המודעות של תחנת האוטובוס. אני בורח מכל השקעה בטוחה שמציעה לי מאות אחוזי רווח ללא סיכון ולא רוצה לעבוד שעתיים ביום בעבודה מהבית. אני מספיק מנוסה שלא לקנות קורס מנעולן מוסמך של איגוד המנעולנים המוסמכים שבמוסמכים וגם לא לומד שרברבות בהתכתבות אפילו שחסר מאות אלפי שרברבים וכל עם ישראל רק מחכה לשפוך עלי כסף.

אבל למכור את התוכן שלי?! זה אמיתי לגמרי. התוכן הוא המלך. "אשתי היקרה, עזבי אותי בשקט. אל תהיי רעילה, וכדאי שתתחילי להאמין בבעלך".

מתארגן לפגישה.

טוב, חולצה לבנה זה מאסט. אני בא על תקן ה'חרדי החמדמד'. אבל גם מכנסי כותנה ונעליים חומות שלא יחשבו שאני מהמסוכנים. אני המלך החדש. ואני שלא כמוהו, רק קידוש השם עושה. לא שאני מייצג את המגזר אבל אני אראה את פרצופו היפה. קידוש השם כמו מרצה בהידברות למרות שלא חזרתי בתשובה ואין לי מאות אלפי צפיות כמו הרב ההוא בטיקטוק. מה לעשות אני לא מדבר גסויות.

מכניס לווייז את הכתובת.

דרך יעקב שמרל 911 Midtown DeWork קומה 43 תל אביב. מסתובב 3 שעות בשביל למצוא חניה בתשלום מופקע אבל מה זה 50 שקלים תמורת תהילת עולם.

מגיע למקום.

שתי נשימות עמוקות, "יא-חייבי איזה לובי, כזה משרד אני צריך. אחרי היום בטח כבר אוכל להרשות לעצמי, אישית אני מעדיף קצת יותר קרוב לים אבל גם זה טוב".

אני עולה במעלית השרד. מסדר את המכנס. בתל אביב לא אומרים מכנסיים, אומרים מכנס כיאה וכיאות לתל אביבים נאורים. באסה לי שהגעתי עם רכב, אני חייב ביד בטרייה של אופניים חשמליות.

נכנס למשרד. וואוו איזה משרד. (לימים למדתי שזה חלל עבודה משותף שמושכר לפי שעות). או-אה, קפה חינם ומים עם לימון ועלים. הוליווד זה כמעט כאן!

"שלום, אתה בוודאי משה", ניגשת אליי דניה.

"ודאי ודאי, לא קשה להבחין".

"אכן אכן", היא מתלוצצת חזרה, "אתה כותב ממש מיוחד".

"תודה רבה", – אני עונה.

מי היה מאמין!

"מיד אורן יקבל אותך". אז אני מחכה.

אחרי המתנה אינטליגנטית של כמה דקות, בהן אני מעיין במגזין תורני עסקי-מדעי כיאה לאדם עסוק וחשוב שכמותי, אני נקרא אל הקודש.

מסר על הקיר. צולם ברחוב תל אביבי (צילום: משה מנס)

אני נכנס לעוד חלל עבודה, שם אני פוסע לאיטי אל עבר חדרו של הבוס הגדול, שיושב ומשקיף על פני כל החלל. עובר ליד אנשים חשובים שעובדים על מחשבי על, מי היא מאמין שככה נראים מחשבי על.

הוא כבר משקיף עלי מלמעלה, מהחדר שצופה על פני כל חלל העבודה. אדם בעל מבנה בינוני, ועם מראה של בוס גדול. נוקב. ככה זה בתעשייה.

אני נכנס, לוחץ יד. לא חזק מידיי, אני לא שתלטן אלים.

לא חלש מידי, אני כן אמביציוזי, בעל מעוף, אדם נחוש.

"שב בבקשה".

מתיישב.

הוא נותן לדקה של שקט לעבור, מביט במחשב העל שלו. המשרד שלו משקיף על הים, על תל אביב.

ואז פונה אליי: "משה, מה אתה יודע עליי?".

"אממממ, שאתם חברה שמייצגת אמנים, אתם מפיקים דברים לטלוויזיה, אתם לקחתם תסריטים של אנשים ומכרתם אותם לנטפליקס, אתם לוקחים תוכן ומוכרים אותו למפיקי טלוויזיה...".

הוא עוצר אותי.

"משה, זה יפה מאוד, אבל קראת את הכתבות שדניה שלחה לך?".

אני – "כן, מלמעלה".

הוא חושב.

לעצמי אני חושב: "חושב הרבה זמן השמויגר הזה – וואי וואי הלך עליי".

הוא מתבונן בי בעיניים של מפיק העל שלו, ואז מעלה את הטון: "תגיד, אתה חושב שזה מכובד מה שקורה כאן? אהה? אני פיניתי זמן, הקדשתי לך פגישה, קראתי את הדברים שלך, את קורות החיים שלך. כן כן, קראתי את הסיפור על החב"דניק. אני כיבדתי אותך. ומה אתה?".

דממה בחדר.

טוב, נו לא באמת חשבתי – שהשמויגר – יבחן אותי על דברים אישיים שהוא עשה, על ההצגה שהוא כתב, על תאונה שהוא ראה, על השידוך שהוא ביטל, ועל זה שהוא לא אוהב חריף עם הגפילטע פיש שהוא מכין לבד.

"תשמע, תראה" אני מאלתר. "יש אפשרות שאני יוצא לכמה דקות ועובר על הדברים וחוזר לפגישה שוב?".

הוא חושב שוב. חוכך בדעתו אם אפשר לתת לאוויל כמוני הזדמנות שניה להצליח בחיים ובסוף עונה באנחה: "נו נו בסדר. זה לא מקובל, אבל בסדר".

יוצא.

שמח ומאושר שהצלחתי להציל ברגע האחרון את הקריירה שלי.

מתמקם באחת הפינות של חלל העבודה ולומד על האיש בבקיאות ובעיון עם כל המפרשים. עכשיו אני יודע הכל על ה'תוגה' הזה, על החיים האישיים והציבוריים. מדובר ב'עז בלי זקן', 'מדוזה חסרת חוליות', 'הרינג כבוש בלי קרקרים', איש רע, שחצן, 'אנתרופופהאגוס' אוכל אדם.

הוא באמת עשה כמה דברים, אז אני מסכם ואפילו כותב ראשי תיבות על היד. יאללה למבחן!

חוזר פנימה ומחכה עוד שעה עד שירום כבודו מוכן לקבל אותי.

ואז הוא מתחיל לדבר באינגליזית. "יס משה, וואט דו יו נואו אבאאט מי?".

אני יודע קצת אינגליזצינית ועונה לו "יו וריי גוד מאן. יו דיד דיס אנד דאט". שוטף אותו במידע מרתק אש.

אחרי שני משפטים הוא עוצר אותי ואומר לי: "הבנתי, עכשיו אחרי שאתה יודע הכל עלי ועל החברה. הנה המסלולים שלנו".

עצירה קצרה של כחכוח בגרון של המפיק ולגימה מכוס קפה אספרסו קצר קטן חזק בלי סוכר, שהמזכירה הייצוגית הכניסה.

"משה או מוישה?", הוא שואל שאלה רטורית, וממשיך בניתוח של היכולות המוגבלות שלי.

"יש לך בסיס טוב, רק יש עוד המון עבודה. אנחנו נלמד אותך איך להפוך את הטקסט לתסריט, אנחנו נשפר את האנגלית שלך ואנחנו נכין אותך לפגישה עם שועי עולם ובכירי התעשייה. הכי זול ובגלל שאני מאמין בך זה עשרת אלפים דולר. לא כולל הטיסות, כמובן שיש חבילות שונות".

אני בהלם, אבל לא מראה שאני בהלם.

אומנם, עשרת אלפים דולר זה קצת מעבר סכום היתרה שלי ברב קו. אבל לא חשבתי שאני צריך לשלם.

אני מנסה לגשש: "יש אולי מלגה לחרדים? גמ"ח? פרוטקציות? קשרים? משהו? אולי אתה תיקח את התוכן ותבדוק עם המפיקים אם יש על מה לדבר?".

הוא נותן לי מבט כאילו נפלתי מהירח, לא ממש עונה. "תראה, אנחנו מוציאים משלחת בעוד שלושה שבועות, אם אתה רוצה להצטרף אתה צריך להחליט מהר. אני בטוח שאתה תצליח בגדול".

"תודה לך משה", הוא אומר ומורה לי לצאת כי יש לי עוד דברים לעשות.

יוצא. הלום.

לא בטוח אם עליי לבכות או לצחוק על עצמי, "למה חשבתי שזה חינם?", ולמה חשבתי שמכאן תבוא הישועה?

נכנס לשירותים.

פוגש את מתקן המי פה עם הכוסיות, מרים 3 שוטים של גרגורים ובכול יריקה צועק בתוך הלב: 'טפו עליך אורן בוצדם עוכר ישראל אנטישמי, יום אחד אני אכתוב עליך פוסט שיהפוך לסדרה בהוליווד".

קשה (צילום: משה מנס (צולם בתל אביב))

נקודה חשובה לסיום: האירוע הזה אירע ונכתב לפני שנים רבות בעודי עובד כמלמד בת"ת וחולם להתפרנס מתחום הכתיבה. (החלום הצליח בדרך אחרת וכיום אני עובד ב'כיכר השבת'...).

החלטתי לפרסם אותו שוב מאחר והשבוע הגיע אלי אברך צעיר שסיפר שהציעו לו לשלם סכום עתק תמורת הגשמת החלום שלו להיות אמן. אין לי ספק שיש אמרגנים / מיצגי אומנים שזה העבודה שלהם והם בהחלט לוקחים שכר הוגן - אך מדובר בתעשיה בה יש גם הרבה ניצול. בדיוק כפי שממני דרשו סכום גדול בשביל מה שכלל לא היה רלוונטי לי באותה תקופה. והכל במניפולציות של לחץ ומכירת חלומות.

גם מקרב אלו המשווקים "יעוץ וליווי עסקי" ומבטיחים שאם רק תשלמו להם *עכשיו* סכומי עתק, תראו הצלחה מטורפת, יש אחוז מסוים של רמאים נצלנים ולא מזמן נעשה תחקיר על מנטור עסקי שלקח 160 אלף שקל תמורת ליווי עסקים. האם העסקים שהוא ליווה הצליחו? אני מכיר אישית עורך וודיאו ששילם מעל 100,000 שקל ועדיין מכניס 6,000 בחודש. הוא גם מאשים את עצמו בכך שלא קיים את כל הוראות המנטור הדגול ולכן לא מצליח.

אז לפני שאתם מחליטים על צעד שעולה לכם כסף. קחו את הזמן. אם מישהו מלחיץ אתכם לקבל החלטה מידית, תברחו. אל תרגישו לא נעים להגיד לא, הרבה פחות נעים זה להסתובב בחובות לבנק. תתייעצו. תקשיבו לאדם שעוסק בתחום או לאישה שלכם שברוב המקרים האינסטינקט שלה והבינה יתירה, יהיו הדבר הנכון עבורכם לעשות.