היום (שלישי), ו' באייר, הוא יום האזכרה ה-22 של הגאון הצדיק רבי רפאל בנימין לוין, בנו וממשיך דרכו של אבי האסירים הצדיק רבי אריה לוין זכר צדיק לברכה, נכדו ממשיך דרכו הגאון רבי אריה לוין רבה של צפון תל אביב, מספר ל'כיכר השבת' על דמותו הגדולה של סביו, אשר זכה לגדול במחיצתו ולקירבה מיוחדת מצידו.
וכך מספר הנכד, הרב לוין מךתל אביב: "ביום שני י"א כסליו ה'תרפ"ה נולד לסבי רבי אריה ולאשתו הרבנית מרת ציפורה חנה לוין ילדם השישי- הרב רפאל זצ"ל, שמחה והתרגשות רבה שררה בביתם עם לידתו, היה זה הבן הראשון שנולד לאחר העוללים בנימין בייניש ואברהם בנימין שנקטפו באיבם. עוללים אלו ששיכלו - קדושים מרחם היו מיוחדים ומפולאים. צער רב הצטערו רבי אריה והרבנית מרת ציפורה חנה בפטירתם, ועתה עם לידת בנם הנוסף, ניחמו על אסונותיהם כשפיהם מלא תפילה לבורא עולם שיזכם לגדלו ולחנכו לתורה ויראה באריכות ימים ושנים".
הנכד ממשיך לספר: "בשמחה והתרגשות מרובים התקיימה שמחת הכנסתו בבריתו של אאע"ה, כשהגאון הקדוש בעל "הלשם" זצוק"ל טורח ובא להשתתף בשמחה ולשמש כסנדק. וכשפנה לצאת מן השמחה הוסיף לברכו ופנה לאבי הבן לאמר: "המתן בסבלנות על הרך הזה, אשר עוד יבוא היום ויצא שמעו לרבים". בשנת תשל"ג לאחר פטירת חותנו הגאון רבי חיים שרגא פייבל פראנק רבה של שכונת "ימין משה" בירושלים, נתמנה רבי רפאל למלא את מקומו כחבר בית הדין שמיסודו של מרן הגאון רבי שמואל סלנט, מקום בו כיהנו פאר בעבר מרן הגר"ש סלנט, הג"ר חיים יעקב שפירא - אבי זקנו של רבי רפאל בנימין, ודודו הג"ר צבי פסח פראנק רבה של ירושלים, ויצא שמו, כאחד מבתי הדינים החשובים בעיר הקודש".
ממשיך הנכד בתיאורו: "מופלא ומופלג היה רבי רפאל בנימין ביראתו הקודמת לחכמתו, ובעבודת בוראו באמת ובתמים כשהוא דבוק בקונו בכל עת. היה מרבה להתענות בזמנים שונים במשך השנה, ומיוחד היה בהנהגותיו המופלאות בעבודת ה' כשתמיד הוא משתדל להצניע את דרכיו והנהגותיו, להקיף את המלאך שהתהלך בינינו בשורות ספורות אלו הוא דבר שלא באפשר, אך אשתדל לתת כמה עובדות עיקריות".
כבוד הזולת | הרב לוין מספר: "ברשותו של הסבא הצדיק רבי רפאל בנימין, היתה קמיע נדירה ויקרת המציאות, אשר ידועה היתה בסגולתה למקשה לילד. קמיע זו נשלחה בשעתו על ידי רבינו הנצי"ב זצוק"ל לבנו חביבו הגר"ח ברלין זצ"ל למען ישתמש בו לפונים אליו בעת צרה וצוקה, כשיסודה של הקמיע בהררי קודש. הגאון רבי חיים ברלין הוריש את הקמיע היקר לתלמידו חביבו רבי אריה לוין זצ"ל, אשר מסרו אח"כ לידי בנו יקירו ממשיך דרכו רבי רפאל בנימין, קמיע זו מפורסמת היתה בפי כל וסיפורי מופת רבים התהלכו אודותיה, כשרבים זכו לראות ישועות על ידה, רבי רפאל נוהג היה טובת עין בהמונים אשר ביקשו להשתמש בקמיע, ובחפץ לב היה מוסרה לכל דורש, אולם עם זאת בתוך אחריות מרובה על אוצר יקר זה, היה מבקש לא למוסרה לאדם אחר בלא להודיעו על כך מראש, ופעם לאחר רשלנות שנהג אדם מחוץ לעיר בשימוש בקמיע, נאלץ רבי רפאל להעמיד גדר וסייג וקבע: כי אין להוציא הקמיע מחוץ לירושלים עיר הקודש, ואכן כן שמירה מרובה היו נוהגים המבקשים בקמיע זו".
"וכך", מספר הנכד: "גם נהג אותו אדם ה'אחרון' שהשתמש בקמיע לאחר לידת אשתו שעברה בסיעתא דשמיא בהצלחה - הכניסה לכיסו ומיהר להשיבה לביתו של רבי רפאל - הוא ידע גם שרבי רפאל כה מצפה לשמוע את הבשורה הטובה, וכפי שהיה תמיד חוזר ומבקש: "אנא, השתדלו אחר כך לבוא - לבשר בשורות טובות", כאשר היה שמח בכל אחד כאילו היה זה אחד מבני משפחתו, וכפי שראיתי – פעמים רבות מספור עד כמה שמח בזה".
"אך אבוי", ממשיך הנכד ומספר: "משהגיע לפתח הבית והחל ממשמש בכיסו גילה לחרדתו: כי הקמיע איננה! כל עוד רוחו בו רץ אותו אדם לעבר בית החולים והחל הופך את בית החולים בחיפושים קדחתניים אחר הקמיע, כשלעזרתו מתגייסים כל המי ומי, גם צוותות הרפואה בבית החולים הכירו וידעו כי לא מדובר בסתם קמיע, כשהם עדים פעמים רבות לניסים גלויים שאירעו בזכותו, ואף הם הצטרפו לחיפושים, אף ההודעה שפורסמה בעיתון בענין האבידה לא העלתה מזור, והקמיע כמו נבלעה ואיננה... דומה כי אין צורך לתאר את הרגשת הצער של רבי רפאל באובדן הקמיע, ואין כוונתי מצד ערכה הכספי או הריגשי, לדידו של רבי רפאל היתה כאן קמיע שסייעה לעם ישראל בעיתות מצוקה, אלפים נעזרו בה - ואלפים רבים יכלו אף להמשיך ולהעזר בה, אילולא נאבדה – ועתה איננה...".
הנכד מספר: "דרכם של בני אנוש בכגון זה להוציא את רוגזם על המאבד ולשפוך את קצפם עליו בטענת חוסר אחריות וכדומה, אולם הסבא רבי רפאל אינו כן, שמע על אובדן הקמיע ונותר בשלווה וברוגע מיוחדים, ומתוך גבורת נפש עילאית חתם את הסיפור במילים ספורות: "אין זאת אלא שתם זמנה של הקמיע", אמר רבי רפאל ושוב לא יסף לדבר עוד בנושא זה, ודבר זה היה כה אופייני לו. אולם לעומת זאת, מאבד הקמיע לא נתן מנוח לנפשו, מתהפך היה על משכבו בלילות כשמצפונו מייסרו על אובדן הקמיע בגינו, ואם לא די בכך הרי שגדול היה חששו מקפידתו של רבי רפאל, הוא היה בטוח שודאי רבי רפאל מקפיד וכועס עליו, ועל כן לא ההין להראות את פניו בפני רבי רפאל. אולם כעבור כמה שבועות החליט כי חייב הוא לבוא ולבקש את סליחתו של רבי רפאל על אובדן הקמיע ויהי מה, לצורך כך אף ביקש מידידו - שהיה ממקרוביו של רבי רפאל - להתלוות אליו, כשהוא סבור שידידו יוכל לסייעו בהתנצלות בפני רבי רפאל".
הנכד ממשיך לגולל את הסיפור המופלא: "בפיק ברכיים נכנסו הם לרבי רפאל והחלו להתנצל ברעדה על אובדן הקמיע, אולם מה מאד גברה הפתעתם עת נוכחו לראות כי רבי רפאל כה שליו ורגוע, הכעס והקפידא ממנו והלאה, ובמקום שאותו אדם ירגיע את רבי רפאל, היה זה הסבא רבי רפאל שהחל להרגיעו ולחזק את ליבו, כשהוא חוזר ואומר: "תם זמנה של הקמיע, כך גזרו בשמים, וסבבו זאת באופן זה". אולם אתה - פנה למאבד – תנוח דעתך והרגע, וכך הוסיף דברי חיזוק מתוך אמונה פשוטה, עד שנחה דעתו של המאבד כשהוא יוצא מעם רבי רפאל שליו ורגוע. במעשה זה בא לידי ביטוי עבודתו הגדולה משך עשרות שנים לשרש את מידת הכעס ולהשריש כנגדה את המידה המופלאה מידת הסובלנות, והיא שעמדה לו לעמוד בנסיון הגדול שעמד בפניו. הרי לנו גודל עוצמת הכח שהיתה לו לסבא לשלוט במידותיו, ואף לעזור ולנחם בזה את הזולת".
לא לפגוע באיש | הנכד מספר: "מכבד היה רבי רפאל כל אדם באשר הוא קטן כגדול, חשובים היו בעיניו לכבדם, וזהירות מופלגת היה נזהר מבלי לפגוע חלילה באף אדם. פעם צעדתי עימו בדרך והנה בא לקראתינו אדם שלא הכרתיו, רבי רפאל כדרכו הקדימו בשלום במאור פנים מופלא, והלה החל משוחח עימו, רבי רפאל החל שואלו: מה שלומך? מה שלום המשפחה? איך מרגישים כולם? באופן שהבנתי שהיכרות עמוקה לו לאדם זה עם רבי רפאל, אולם מה מאד הופתעתי כששאלתיו אחר כך: מי הוא אותו אדם, ורבי רפאל משיבני: "האמן לי שאין לי כל מושג מיהו אותו האדם, אולם הוא החל לדבר איתי כאילו הוא מכירני משכבר הימים, ובודאי בטוח הוא כי גם אני מכירו, ואם אשאלו לזהותו הן ודאי יפגע בכך, על כן המשכתי לשוחח עימו כאילו אכן היכרות עמוקה לי עימו".
שירגישו בנוח בסביבתו | הנכד מספר: "היה זה כשסבא התאשפז בבית החולים, ובשהות ליד מיטתו בזמן זה - הגיע לבקרו אחד ממכריו והחל לדבר איתו שיחה ארוכה וידידותית על דא ועל הא, וניכר היה על פניו של המבקר גודל שמחתו על שראה כי שימח את רבי רפאל בביקורו, אלא שלגודל התדהמה הגדולה כשיצא המבקר מהחדר שאלני רבי רפאל: מי היה אותו מבקר... והסביר, שבחולשתו ומכבודת ראייתו לא הצליח לזהותו, אולם בכדי שלא לפגוע בו המשיך לשוחח ולדבר עימו כאילו יודע ומכירו היטב הוא במי מדובר, למען ירגיש המבקר בנוח".
וממשיך הנכד רבי אריה לוין לשתף בקווים לדמות הסבא הגדול רבי רפאל בנימין לוין: "בתלמוד (כתובות קי"א ע"ב) מופיע: גדול המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב. כמה מופלא היה רבי רפאל במידה זו, ובאמתחתו תמיד היו מילות הארכה וכבוד, מילות עידוד וחיזוק בהם היה משתמש להלבין שינים, כשלכל אדם באשר הוא ידע למצוא את המילים הנכונות שיצליחו לשמחו, ואת האופן הנצרך עבורו לחזקו. כשהיה יושב בבית הכנסת קודם התפילה, היה משתדל לקום קיעמא לכבודו של כל אחד ואחד מהמתפללים שהיה נכנס לבית הכנסת, אולם היו אנשים שרצה לשמחם במיוחד - והיה קם מלוא קומתו לכבדם ולהוקירם, ונהג כן גם כשכבדו רגליו והיה עולה לו הדבר בקושי, ופעם דקות ספורות לאחר שנכנס לבית הכנסת כשעוד לא הספיק להתיישב, הבחין לפתע שפלוני שהיה רגיל לכבדו עומד להיכנס מהכניסה השניה, פנה רבי רפאל מיד לבן לויתו ואמר לו: הבה נתיישב מהר, לבל ישים הלה ליבו לכך, וכשיכנס נוכל לכבדו ולקום לכבודו".
הצידקות והחסידות שלו | הנכד ממשיך לספר: "שמע יראתו וחסידותו של רבי רפאל נודע למרחוק, ואלפים רבים מכל קצוות הארץ ומחוצה לה, היו נוהרים לפתחו, ליהנות ממנו עצה ותושיה, ולזכות ולהתברך מפיו הטהור, בתפילותיו וברכותיו הטהורות פעל ישועות רבות, כשסיפורי מופת רבים התהלכו אודותיו".
הברכות שהתקיימו | הנכד מספר: "רבי רפאל מצא בברכות שמתקיימות, כר נרחב להרחיב את פעולות החסד וההטבה עם הבריות, כשהוא משקיע את כל כוחותיו הגופניים והנפשיים לעודד ולחזק איש איש במצוקתו, איש איש בצרתו, ולנסוך בקרבם תקוה, בטחון ואמונה. בענוותנותו הרבה היה אומר: "אנשים באים אלי ומבקשים ברכה, וכי יש ערך לברכותי? אולם די לי בכך שלאחר ברכותי יוצאים אנשים בחיוך מעל פני".
היום האחרון לחייו | הנכד מספר: "ביום ו' ניסן תשס"ב השכים רבי רפאל כהרגלו בשעה מוקדמת והחל בעבודת בוראו כמימים ימימה, הוא חש חולשה בגופו, אולם התגבר על כך וניסה להמשיך בעבודתו – עבודת בוראו כרגיל. לאחר שהתעטף בטלית והתעטר בתפילין עוד זכה לברך ברכות השחר, ואז תקפתו חולשה נוראה, ובלית ברירה שב לביתו, לשם הוזעק רופא אשר קבע כי יש לשולחו באופן מיידי לבית החולים. רבי רפאל נלקח לבית החולים, ואז בפתע פתאום החלה מערכת גופו לקרוס, ותוך שעות ספורות השיב את נשמתו בטהרה ליוצרה והוא בן ע"ז שנים במותו. רבי רפאל נלקח בחטף, כשבאותה עת עושים רבים את דרכם לישיבת "בית אריה" לזכות להיכנס אל הקודש פנימה, כמידי יום ביומו, אולם שם נאמר להם כי הרב איננו...".
מתי הוא יהיה? | הנכד מתאר: "כולם שאלו מתי הוא יהיה, ועוד בטרם הספיקו לקבל תשובה, נשמע קולו המצמרר של הרמקול כי "נשבה ארון האלוקים". וכבוד עשו לו במותו, כשאלפים רבים בראשות גדולי ומאורי הדור צועדים בכאב אחר מיטתו, מתקשים להיפרד ממנו, "יתומים היינו ואין אב" זעקו האלפים אשר חשו כיתומים "מי יורנו דעה מי יביננו שמועה". עם דמדומי חמה נטמנה גופתו הטהורה בקברו אשר כרה לו בחייו ליד מקום אביו הגדול הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצוק"ל, ולא בכדי התבטא א' מגדולי ישראל בזמן פטירתו כי "עתה חשנו שרבי אריה לוין נסתלק בשנית".
ומסיים הנכד רבי אריה לוין: זכורני, שבעבר בימים טרופים, קשים, ומאתגרים, היה הסבא רבי רפאל בנימין עמל ויגע להמציא את המחבר ולא את המפריד, ושגור היה על לשונו תמיד: "עם ישראל כחו באחדותו, ורק באחדותו". ומה נאים הדברים לתקופתינו – תקופה טרופה זו, ימים בהם השסע והפירוד מצויים לרוב לצערינו הרב, ודאי וודאי שיועיל רבות לקחת את הדמות הגדולה של הסבא הגדול כדמות שתטווה לנו הדרך, הדרך בה נכבד איש את רעהו, שהרי כידוע תיבת 'יחד' הינה ראשי תיבות 'יש חילוקי דעות', אך עלינו לדעת שלמרות זאת עלינו להיות 'יחד', למרות שאיננו 'אחידים' עם כל זאת עלינו להיות מאוחדים, יהי רצון ונזכה לראות כל אחד במעלת חברו ולא בחסרונו חלילה, ואף אני תמיד לוקח לנגד עיני את דמות הסבא, את החיוך הממיס של הסבא, וחושב מה היה רצונו, מה הוא היה עושה לו היה חי בתקופתינו אנו, יתן ה' וזכות הסבא תגן עלינו להמשיך בדרכו, אמן ואמן.