אני אפרת.
את 12 שנות הלימוד שלי, סיימתי בהצלחה. הייתי נערה שהולכת לפי הכללים, ללא בעיות מיוחדות. יודעת לכבד את המקום ממנו אני באה ולהיות חלק ממערכת.
קושי אחד היה לי בכל התקופה הזו: הצניעות שלי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
במסגרות הלימוד הלבוש היה לפי ההלכה, ולא העירו לי בנושא, אבל לאחר הלימודים הייתי צמאה להתלבש כרצוני. הייתי במלחמה גדולה על כל יציאה שלי, מלחמה עם עצמי. ידעתי שיש מושג כזה והוא חשוב, אבל לא הבנתי אותו.
אמא שלי הייתה הולכת בצניעות ועבורי היא הייתה דוגמא אישית. אמא שלי ידעה את החולשה שלי, ולמרות זאת לא הייתה מציקה לי בהערות, היא נהגה בצורה מאוד חכמה.
היא קנתה לי ספרים המדברים על עניין הצניעות, ואני הייתי קוראת אותם. היא אפילו לא הייתה עוקבת לראות מה הבנתי מהספרים ומה התגובה שלי, היא פשוט שחררה.
הרגישות של אמא שלי לצניעות ולקוד לבוש תקין נתנו לי להבין כמה זה חשוב, אבל בנפש פנימה לא יכולתי לוותר על זה, בפרט שלא הבנתי מה הבעיה באמת, ולא קיבלתי תשובות לשאלות שהיו לי בנושא.
יום אחד החלטתי שאני חייבת להבין מה קורה איתי, אני חייבת לעצמי את הדבר הזה, מה הבעיה באמת בחוסר צניעות, מה זה פוגע בי. עד כמה זה פוגע בסביבה שלי. החלטתי לחקור את זה לעומק ועשיתי דבר לא מקובל, אבל עשיתי אותו.
החלטתי לעשות מחקר. זה הגיע ממקום עמוק של סקרנות להבין מה זה העניין שכל כך מדברים עליו ושאף אחד לא יכול לתת לי תשובה עד כמה זה חשוב. למה כדאי לי להתלבש בצניעות? מה יקרה כשאני לא מתלבשת בצניעות? מה ההבדל בכלל? כל אלו היו שאלות שלא קיבלתי תשובות עליהם לפני המחקר.
יצאתי מהבית בלבוש, שלא לפי ההלכה.
עליתי לאוטובוס, ושמתי לב למשהו: כולם מסתכלים עליי. אלו היו גברים בגילאים מבוגרים, ואפילו נערים שהביטו. זה לא היה נעים בכלל. כעבור שבועות אחדים יצאתי מהבית בלבוש הולם, ראיתי את ההבדל, לא משכתי תשומת לב, הבנתי מה אני עושה לעצמי שאני צנועה, כמה אני שומרת על עצמי ולא נותנת לאף אחד סיבה להביט בי.
פתאום הרגשתי משהו בוער בתוכי - רציתי פרטיות. לא היה לי נעים. לא רציתי שידעו. זה שלי. זה הרגיש לי שאני כמו בית, והבגדים כמין ווילון, ופתחתי את הווילון לכל מי שעובר ליד הבית שלי. הם יכולים להסתכל, לחשוב על הבית שלי.
פתאום הבנתי כמה אני כל כך לא פרטית, כמה אני לא שומרת על עצמי. כמה אני מפקירה את הכבוד שלי בראש כל חוצות, כמה באמת לא אכפת לי מעצמי, לא יכולתי להרשות לעצמי את המציאות הזו.
מאז הכל השתנה, הבנתי את ההלכה כמה היא חשובה. כיום, אני לא לובשת שאלים, אבל אני עם כיסוי ראש מלא, וכשאני קונה בחנות בגדים הסנטימטרים בחצאית יגידו לי אם כן או לא לקנות - אבל לפי ההלכה – חושבת האם כשאני עולה במדרגות, רואים יותר או לא.
נכון, לקח לי זמן להבין את ההלכה, ולמען האמת הלכה לא צריך תמיד להבין, צריך לעשות. אבל לי הייתה חולשה בעניין, והייתי חייבת לעשות את המחקר הזה, להרגיש את זה, לחיות את זה.
מאז אני לא צריכה יותר הסברים ולא מחפשת תשובות לשאלות, זוהי האמת אותה חשתי, מול האמת הזו לא יכולתי להישאר אדישה, אין תירוצים ואין התחכמויות, יש אמת אחת גדולה.
• • •
כיום, כאישה נשואה, אני מרגישה העצמה גדולה בחיי הנישואין שלי, בבחינת "בטח בה לב בעלה". יש נאמנות, יש קשר חזק ומאובטח.
עוד פרט חשוב: הביטחון העצמי שלי.
גם גבר, הלבוש נותן לו הרגשה טובה, וככל שאדם נראה טוב כך הוא מרגיש טוב בסביבתו, ומעלה לו את רמת הביטחון העצמי גם בגלל זה, ואצל אישה על אחת כמה וכמה שהלבוש חשוב לה יותר.
ודווקא בגלל זה אני מרגישה צמיחה בביטחון העצמי שלי, אני לא צריכה להרגיש טוב יותר במחיר של לתת לסביבה שלי להביט בי, ממש לא כי ההיפך הוא הנכון. אני כל כך מרגישה טוב כי אני שומרת על עצמי, אני יקרה מספיק בכדי לא ללכת בצניעות, אין הרגשה טובה מזו.
צניעות היא ביישנות, והיא אחת מג' המתנות אותן נתן הקב"ה לעם ישראל. לכל סוג יש את הביישנות שלו, ואני, אחרי מה שהרגשתי בתקופת המחקר הזו, אין לי ספק שהצניעות אצל אישה היא הביישנות הזו שמייקרת אותה.
זה קשה, זה בהתחלה נראה לא הגיוני שזה יקרה, לוותר על ה'אני' שבי, להיראות פחות טוב בעיני החברה, ולהסתיר את מה שאני כל כך רוצה להראות ולהרגיש טוב, אבל כאן מגיע השינוי ב'אני' שבי, בזה זה תלוי, על זה בדיוק זה עומד.
• • •
בגמרא יש מושג שנקרא: "היזק ראיה". מהו היזק ראיה?
היזק אשר גורם אדם לחברו על ידי הסתכלות בשטחו הפרטי, וזוהי פגיעה הנגרמת בשל כך, שאדם זר מביט על הנעשה בתוך הבית.
מסיבה זו המשנה קובעת חובת בניית מחיצה בין שותפים: ”השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר - בונין את הכותל באמצע”. בגמרא הסתפקו האם כוונת המשנה לחייב לבנות מחיצה מאחר שהיזק ראיה נחשב היזק, או שהמשנה מדברת רק במקרה ש'רצו' לבנות.
להלכה השולחן ערוך סבור שהיזק ראיה נחשב היזק, ולכן יכולים לחייב אחד את השני לבנות מחיצה על מנת למנוע את היזק הראייה: "חצר השותפין... יש לכל אחד מהם לכוף את חבירו לבנות הכותל באמצע, כדי שלא יראהו חברו בשעה שמשתמש".
הרמב"ן כותב שהצצה של אדם לרשות הזולת פוגעת בו, וברכושו באופן ישיר. את דברי הרמב"ן ניתן לבאר בכמה דרכים שנזכרו בראשונים:
עין הרע - אדם שמתבונן בחברו, או ברכוש חברו, בצורה חודרת וממוקדת, מתוך צרות עין, מביא עליו רעה וגורם לו נזק ממוני.
פגיעה בפרטיות ובצניעות חבירו - פגיעה כזו אסורה הן מן היבט ההיזק והן מן היבט האיסור.
הרמב"ם קובע שהיזק ראייה פוגע בפרטיות ובצניעות, ולכן יש חובה להימנע מהם. לעומת זאת, בהימנעות מעין הרע הוא רואה רק מידת חסידות, ללא נפקות הלכתית מחייבת, ולכן לא נוכל לחייב בגין זה.
אם על שדה, על חצר, על בית, יש את ההגבלות הללו, אז עלינו עצמנו על אחת כמה וכמה שיהיה צריך לדאוג מעבר לעניין ההלכתי, שלא להביא עלינו היזק, ולעשות מחיצה אל מול העוברים מולנו, כל אחד ואחת את המחיצה שלו / שלה.
הצניעות אינה באה להחניק את התשוקה, אלא דווקא לכונן אותה.