זכיתי להתפלל בערב ליל פסח בבית הכנסת היכל נעמי שבקיסריה שם התארח גם הרב הראשי הגאון רבי דוד לאו. בין מנחה לערבית ביקש הרב שישירו את הפיוט הידוע "והיא שעמדה" וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם. כשסיימו הרב שאל מה המקום לשמחה הזאת "שבל דוד ודור עומדים עלינו לכלותינו"... "באיזה התלהבות שרתם את זה – מה משמח בזה?"
הרב הסביר בדרכו המיוחדת איך דווקא העובדה הזאת שלא מניחים לנו ... זה סוד הקיום שלנו.
•
בשבת הקרובה – שבת חול המועד פסח – מנהג ישראל לקרוא מגילת "שיר השירים" שחיבר שלמה המלך. אחרי הרוממות הנשגבה שחווינו בליל הסדר, מעפילים אנו לקרוא על קשר האהבה בין החתן הנצחי – בורא עולם שנמשל לחתן, לבין כלתו האהובה – העם היהודי, קשר זה נוצר כאשר הוציא אותנו ממצרים, דרך פסגת מתן תורה, וכניסתם לארץ הקודש ובנין בית המקדש, עד הגאולה העתידה.
וכך פותח רש"י לשיר השירים: "ראה שלמה ברוח הקדש שעתידים ישראל לגלות גולה אחר גולה חורבן אחר חורבן ולהתאונן בגלות זה על כבודם הראשון ולזכור חבה ראשונה אשר היו סגולה לו מכל העמים לאמר "אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה ..." ויסד ספר הזה ברוח הקדש בלשון אישה משתוקקת אל בעלה מתרפקת על דודה מזכרת אהבת נעורים אליו ... אף דודה צר לו בצרתה ומזכיר חסדי נעוריה ונוי יופיה וכשרון פעליה בהם נקשר עמה באהבה עזה להודיעם ...כי עוד היא אשתו והוא אישה והוא עתיד לשוב אליה".
אלו עניינים גבוהים ונעלים, נתעכב על נקודה אחת, בראי האקטואליה.
המדרש מביא על הפסוק: "כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ ... הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ', הגיע זמנן של ישראל להיגאל, הגיע זמנה של ערלה שתזמר, הגיע זמן של מצרים שיזמרו, הגיע זמן עבודת כוכבים שלהן שתעקר, הגיע זמן של שירה שתאמר, הגיע זמן שתעשו זמירות להקב"ה שנאמר 'עזי וזמרת יה' - זמירות י-ה, זמירות היו לי חוקיך'.
השורש 'ז.מ.ר' משמש לשתי משמעויות מנוגדות, מצד אחד הוא מבטא זימרה, שהיא שירה עליזה. ומצד שני, זמירה, המבטא חיתוך וכריתה. המדרש מביא כאן יחד את המשמעויות השונות של אותו שורש, כלפי מצרים זמירה ועקירה, וכלפי ישראל במשמעות של שירה וזמירות!
•
שני קטבים אלו קשורים זה לזה במשמעות הפנימית שלהם, כפי שאנו רואים בעולם האגרונומיה, הכורם זומר את כרמו בכל שנה טרם זמן הצמיחה, הוא נראה אכזר בפעולת זימור הכרם, ענפי הגפן נראים כחושים ערומים וחסרי כל, ומאומה לא ניכר בה מכל תפרחת העלים שליוותה אותו בתקופת פריחתו. אך כלפי האמת יודע כל חקלאי כי כך ורק כך מכינים את הכרם ליבול השנה הבאה, כך מעוררים ומעודדים את הצמיחה המחודשת, החיתוך מעורר את תפרחת השריגים אשר תחתיהם יצמחו ענבים עסיסיים מלאי טעם, ומהם יפיקו יין לתפארת.
ב
"על מצות ומרורים" – סמל השעבוד והגאולה יחד, זה הוא סוד גאולת ישראל שמפציעה ובוקעת דווקא מתוך חשכת הגלות.
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם!