מה שלומך?
"ב"ה. בסדר".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
איך נקרא לך לצורך השיחה?
"נלך על יוסי. גם שם קלאסי וגם שם שאני אוהב".
אוקיי. שלום ליוסי. מעריך את זה שאנחנו משוחחים. אתה בעצם יושב איתי כדי לספר על מקרה שקרה לך בישיבה...
"כן".
ספר לי בבקשה.
"וואו. זה לא פשוט לי. אנסה להתחיל. תעזור לי עם שאלות מנחות אם צריך. הכל התחיל בגיל הנעורים. כמו כל בחור צעיר גם אני התעניינתי בעולם בחוץ. כשאני אומר 'העולם בחוץ' אני מתכוון לכל אותם נושאים שמעניינים בחור צעיר עם הורמונים משתוללים שאין לו עם מי לדבר על זה, ובכלל, אסור לדבר על זה".
כן..
"הייתי סקרן מאוד לדעת. להבין. מה יש 'שם', אחרי החתונה. מה אני כבחור יכול לעשות ובעיקר איך להתמודד עם מה שאסור לעשות".
רגע לפני שנדבר על 'המקרה' שלשמו התכנסנו, אשאל: לא היה לך עם מי לדבר? לא היה אף אחד?
"לא. ההורים מעולם לא דיברו איתי על נושאים שהצניעות יפה להם. היה לי דוד אחד שהיה לי איתו שיח טוב על כל מיני נושאים בחיים, אבל לדבר על 'זה', זה כבר היה מבחינתי יותר מדי".
אז מאיפה מקבלים תשובות?
"אוספים. מהאינטרנט, שביב מידע מחברים שכבר מכירים, ספרים מהעולם הכללי, קצת סרטים. ככה בונים פאזל, שכיום – כשאני כבר אבא לחמישה מתוקים – אני יודע שהוא היה בנוי עקום. אבל זה מה היה".
אוקיי. אין באמת מישהו לדבר איתו, ואז מתחיל שיעור א'.
"כן. הימים חולפים. נפשי סקרנית לדעת ולחקור. זה היה בשעת לילה של יום חמישי. חבר שלי ואני יחד בחדר, כל השאר נסעו כבר הביתה, אנחנו נצא רק למחרת, לשבת חופשית. תן לי רגע".
בנחת...
"תחילה דיברנו על המשגיח ועלילותיו, השיחה התארכה, התיישבנו אחד ליד השני, נסחפנו וקרה מה שקרה".
מה אתה מרגיש אחר כך?
"חלול. ריק. קצת לא מבין מה עשיתי ולמה אבל מבין הרבה מאוד מה שעשיתי. בוא נאמר כך, הרגשתי נורא. רציתי להקיא".
איך החבר מגיב?
"לא דיברתי אתו על זה מעולם, אבל נראה לי שגם הוא היה בהלם מסוים. מנסה להבין מה קרה כאן".
הימים חולפים ומה קורה?
"אייי... מה שקורה, זה ש'זה' קורה שוב ולא פעם אחת".
איך ומתי זה הפסיק?
"יום אחד. בשיא העניין הוא אמר 'די. מפסיקים'. הוא היה נחוש וככה זה הפסיק. לצמיתות".
איך הרגשת עם זה?
"הקלה עצומה. אבן נגולה מעלי במלוא המובן של המילה".
איפה צוות הישיבה? לא רואה, לא מבין כלום?
"ידענו איך להסתתר, ובינינו, לא כל כך היה ממי. לא בדיוק היה צריך. הצוות עסוק לתפוס בחורים עם פלאפונים".
כיוון שיש בינינו היכרות מוקדמת, אני כבר יודע מה קרה הלאה אחרי החתונה, אבל ספר בבקשה לקוראים, מה ההשלכות של מעשים כאלה?
"טוב. שמתי את 'המקרה הזה' מאחורי, או כך לפחות חשבתי. התחתנתי עם בחורה טובה מבית טוב, כמו שאומרים, והתחלנו את החיים. שנה חולפת ואין ילדים. שנתיים ואין ילדים. אשתי הלכה לטיפול כדי להבין במה מדובר. מהר מאוד הרופאים אומרים לה שזה יושב על משהו רגשי. כל הזמן הזה אני יודע שה'משהו הרגשי' הזה נמצא אצלי. אני פותח בפניה את מה שעברתי בישיבה ועוד באותו ערב, זוכר את זה כמו אתמול, אני הולך לטיפול אצל איש מקצוע. נראה לי שבכיתי אצלו כמו שמעולם לא בכיתי. פרקתי הכל החוצה בבת אחת. הקאתי את זה.
"כבר הוקל לי. ולא, לא באותו רגע התחולל השינוי, אבל התהליך התחיל. זה היה מרפא, כל כך מרפא שכיום אני עם חמישה ילדים מתוקים".
איך הגיבה האישה כששמעה לראשונה את הסיפור?
"בשונה ממה שעשויים לחשוב, היא תמכה מהרגע הראשון. היא הייתה שם בשבילי בהתחלה, באמצע ובסוף. בוא נאמר כך, היא יודעת מה הסחורה שלה והיא מקבלת אותי כפי שאני מתוך מטרה משותפת של שנינו להוביל לריפוי שלנו מכל הסיפור הזה. אני מודה לה ומעריך אותה מאוד על זה".
אתה אומנם בעילום שם, יוסי היקר, אבל בכל זאת, מה גרם לך להסכים להיפתח בפניי ולספר לקוראים את הסיפור שלך?
"יש לי מסר חשוב להורים. את 'השיחה', כן, אותה שיחה של גיל ארבע עשרה, רגע לפני הכניסה לישיבה או כבר בעת הישיבה, אתם לא 'צריכים' לעשות, אתם 'מוכרחים'. חייבים ממש! אין דרך אחרת שבה הבן שלכם יבין בעניינים של צניעות וקדושה. אם אתם לא יכולים לעשות את זה – וזה מובן לגמרי – תנו למבוגר אחר שאתם סומכים עליו לנהל את השיחה הזאת.
"מה תגידו בה? את זה אני משאיר לאנשי מקצוע וזה גם משתנה מבחור לבחור בכמות המידע שהוא כבר יודע. אני רק יכול להגיד שאני הייתי שמח שתגידו מה זה גוף של בחור, כמה צריך לשמור אותו נקי ורק לעצמי. לנרמל את זה שיש 'סערה' בנפש. ההורמונים מתפתחים וזה טבעי. לתת כמה עצות מעשיות להתמודדות. לציין שתמיד אפשר לדבר איתנו – ההורים – באופן חופשי, וכמובן, בעת הצורך, להפנות לטיפול הנכון. הבחור הצעיר יודה לכם על כך לשארית חייו".
תגיד, שאלה שאני לא יכול שלא לשאול: אתה מאשים מישהו? אולי ההורים? אולי המשגיח, שלא שמרו מספיק?
"לא מאשים אף אחד. אם המשגיח היה מחפש כאן – היינו הולכים לשם. תכניס טוב לראש, בחורים יודעים להתחבא יותר טוב מחייל שמסתווה במקצוענות. אני באופן אישי לא אדם מאשים. אני כן הייתי שמח שידברו על מוגנות בצורה פתוחה יותר – בהתאמה כמובן, על מנת שכל בחור שמרגיש שיש לו התמודדות – ידע שזה נורמלי ובעיקר יקבל את התשובות הנכונות שיגרמו לו לא לעשות שטויות כמו שאני עשיתי ושילמתי על זה מחיר".
תודה רבה.
- לתגובות לכתב: ari@kikar.co.il