אשתי לא מרשה לי להסתובב עם מדים. היא אומרת שזה סתם יעצבן את השכנים ושזה לא יוסיף לסיכויים של הבת שלי להתקבל לסמינר נורמלי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אני לעומתה טוען שלא צריך להתייחס לקיצונים ושבבעיית הסמינר נטפל כשהיא תגיע. לעניות דעתי לא צריך להימנע מלעשות דברים נכונים רק בשל החשש שאולי בעוד שנתיים הבת לא תתקבל לסמינר. אז הלכנו לרב. לשאול, להתייעץ, להתברך.
רגע לפני שאגיד את תגובתו של הרב, אתן קצת רקע. צבא עשיתי בגיל 37, הלכתי לטירונות שלב ב' שארכה 10 ימים. זה היה כמה חודשים לפני המלחמה, רגע לפני ששלב ב' הפך לטרנד. על אותה תקופה כתבתי את יומנו של טוראי. בהמשך, עם תחילת מלחמת חרבות ברזל גויסתי בצו 8 כנהג אמבולנס בפיקוד העורף ושירתתי כחודש וחצי מחוץ לבית.
כשהשתחררתי מתפקידי כחובש וחזרתי לעיר, שאלו אותי האם אני רוצה להתגייס להגנה על העיר. מאוד רציתי אבל זה היה כרוך בלבישת מדים ומבחינת אשתי זה לא בא בחשבון. אז הלכנו לרב.
התיישבנו אצלו בסלון. זה היה יום שישי בבוקר. אמרתי לרב שאני מרגיש שזה הדבר הנכון לעשות. "אני לא חושב שהמדים קודש וגם לא חושב שצריך להצדיע לצה"ל או להאדיר את ה'כוחי ועוצם ידי'. אני אפילו לא הולך מתוך הטירוף של כל החרדים שמרגישים צורך להיות חלק וסיסמאות ה'ביחד ננצח'. אבל תכלס חייבים חיילים כאן בעיר, אין לנו מספיק. מי שיושב ולומד אני מצדיע לו ומעריך אותו. אני אישית שלא יושב ולומד מרגיש שזו החובה שלי מבחינת השתדלות והצבא דורש מדים".
"ומה את חושבת?", שאל הרב את אשתי.
היא אמרה שהיא לא חונכה לכך. שכמו שרוב תושבי העיר לא התגייסו כך אין סיבה שאני אהיה החריג, השונה. אף אחד מכל הבעלים של האחיות או הגיסים שלנו לא חייל. היא גם לא מכירה אף חייל חרדי נורמלי מכל השכונה, מי שחייל זה חוזרים בתשובה או שבבניקים מצעירותם, אז מה פתאום בעלה צריך להיות ה'צדיק' הזה. חוץ מזה, כל נושא המדים זה מתכון לצרות. "אני יודעת כמה צועקים ויורקים. יש לנו 3 שכנים עצניקים וכבר השחיתו כאן בשכונה אמבולנס בגלל שהיה עליו דגל ישראל אז למה שאני אחפש צרות?".
"אני חרדית רגילה, מבית רגיל", המשיכה אשתי להסביר את עמדתה, "למדתי בסמינר איפה שלמדה אמא שלך, יש לנו בת ממש טובה ומוצלחת. כל החברות שלה הולכות לכמה סמינרים אבל בגלל שאתה מתעקש ללכת עם המדים אתה פוגע במשפחה שלך!".
אמרתי לה שזה שאחרים לא עושים, הוא חסר משמעות כי אני מרגיש שזו החובה שלי וזה לא שאני מזלזל באחרים. אבל על טענת הסמינר לא היה לי מה לענות.
הרב שמע. חשב. ובסוף אמר ששנינו צודקים. "הרי גם אם הייתי אומר לך שאני אחראי שהבת שלך תתקבל לסמינר שאת רוצה", אמר לאשתי, "גם אז לא ממש היית רוצה בכך. זה רק סימפטום. המדים לא מייצגים רק את השמירה על העיר, הם מסמלים את כל מה שצה"ל. את כל מה שהמדינה. ועם זה את לא יכולה להסכים".
"אז מה תכלס?", שאלתי.
הרב הציע שאסתובב עם כיסוי על כל הראש כמו ביחידות מיוחדות שלא יזהו אותי… אבל הסברתי לו שזה לא ממש אופציונלי.
בפועל, הוסכם שאנסה להתקבל לתפקיד שלא דורש מדים כל הזמן, מלבד באירועים מבצעיים או בתרגולים מחוץ לעיר. "אם יהיה מקרה שיכנסו כאן מחבלים ויתחילו להרוג אנשים ברחובות", אמר הרב, "ואז תצטרך מדים בשביל זיהוי, זה בסדר שתלבש, אז זה לא יהיה אכפת לאף אחד, ההיפך, אפילו העצניקים ישמחו לראות אותו", פסק הרב.
כך גוייסתי ל'פלוגת הגמ"ר' (הגנה מרחבית) וכך כבר מעל ל-120 יום אני חייל בתפקיד בו קיבלתי פטור מדים. היו מספר מקרים שלבשתי מדים בפעילות מבצעית ספציפית, אבל בגדול מבחינת השכנים אני מתנדב ב'שומרים' ותו לא. אפילו הסברתי לשכן העצניק שהרובה הארוך שקיבלתי זה בשביל שהערבים יראו שיש לנו רובה וכמה שיותר ארוך יותר רואים. הוא קיבל את התשובה בהבנה.
פורים הגיע. גם בפורים עצמו יש משמרות. כמו שלטרור אין חופש, גם לנו אין. ספציפית להשתכר לא ממש יכולתי. אישית היה לי משמרות במוצאי שבת מ-8 בערב עד 2 בלילה ומ-11 בליל ראשון עד 4 לפנות בוקר. היה לי פורים מוזר.
בשושן פורים התכוננו לצאת לירושלים לבקר את ההורים ובפתע פתאום דווקא אשתי הציעה שכתחפושת פורימית מחוץ לעיר אולי שאלבש מדים. "הנה יש לך הזדמנות". ועד שאשתי היקרה מציעה, אני לא מתווכח, כזה אני, בעל צייתן. חייל שלה!
אחרי נסיעה ארוכה עם פקקים אין קץ הגענו לשכונת הר נוף הירושלמית שם חנינו הרחק מהבית. איך שיצאנו מהרכב ניגש אלי אברך צעיר. ניגש אלי בשמחה גדולה: "אפשר לבקש ממך ברכה?", שאג צעק בקול של מבוסם. "אתה מוסר נפש עבורנו, תברך אותי בפורים!". הוא לא היה היחיד. הוא היה בתוך קבוצה של בחורים, נראים ליטאים קלאסיים. כשאמרתי להם שאני לא איש של ברכות, התעקשו על חיבוקים.
המשכנו לטייל בשכונת הר נוף. שם גם נפגשתי ביחס הפוך לחלוטין. ניגש אלי אדם נורמטיבי ולחש לי באוזן בשקט: "אני שונא את הצבא, לא את החיילים. מברך אותך שתזכה לחזור בתשובה".
הערכתי את זה שהוא דיבר בצורה מכובדת. לעומתו בשני מקרים שונים ברחוב אגסי, בחורים צעקו עלי בקולי קולות: "מסריח, חרדק, רשע, שייגעץ", ועוד כהנה וכהנה. אחד מהם הגדיל לעשות וגם ירק עלי. היה לו מזל שהגעתי מראש עם המחשבה שיום פורים הוא יום שזכות להיות בו בנעלבים ואינם עולבים וכך הוא לא זכה בפשיטת יד של ממש לאביונים.
בהמשך עברנו אצל שכנים של הורי, משפחה שכנה שאנו יודעים שיש להם מספר ילדים שמשתייכים לפלג בהם גם אחד שמשתייך לפלג המכונה הרצ"פניקים על שם רבם הרב צבי פרידמן. כשראה אותי הבן אמר שגם בפורים זה לא מתאים להתחפש לכזו תחפושת נוראית. כשאמרתי לו שזו לא תחפושת, הזדעזע כולו. "גדול המחטיאו יותר מההורגו. הייתי מעדיף שהבן שלי ימות מאשר שיהיה חייל", אמר בהחזיקו את בנו הקטן.
אלו הם מקרי הקיצון. היו כמובן רבים שהתעלמו, אבל היו רבים וטובים ששאלו האם זו תחפושת. לבחורי הישיבות עניתי חזרה בשאלה האם הם מחופשים לבחורי ישיבה או שמא הם באמת בחורי ישיבה.
אבל יש עוד דבר אחד שנורא בלט לי. רוב מוחלט של האנשים אתם נפגשתי ודיברתי דאגו לומר לי בצורה כזו או אחרת: "שתדע לך שאתה לא שומר עלינו, אנחנו שומרים עליך". ובכל פעם שעניתי ואמרתי להם - שברור לי שבזכות לימוד התורה והתפילות שלהם יש לנו סייעתא דשמיא ושאם השם לא ישמור עיר שווא שקד שומר - הגיבו בחוסר אמון שככה באמת אני חושב.
אחרי שראו שאני לא מתווכח, היו גם כמה מבחורי הישיבות שאמרו שבעיקרון היו מתגייסים רק שיש בעיות של צניעות, שהצבא לא מתאים לחרדים ושבכלל לא צריך חרדים ועוד אמירות ותירוצים מקובלים - למרות שאני בכלל לא ניסיתי לשכנע או להגיד שאני חושב שצריך להתגייס.
הרגשתי שיש כל הזמן צורך במגננה. שכל בחור ישיבה שני מרגיש צורך להסביר ולהתנצל על כך שהוא לא חייל.
כשאני חושב על זה ומנסה להיזכר בימים שלי כבחור ישיבה, אצלי זה היה תלוי בתקופות. היו זמנים שלמדתי טוב והייתה לי עליה ברוחניות, אז לא הייתה לי כלל מחשבה לצאת מהיכל התורה, אך בימים של רפיון ודיכדוך או בתקופות שקצת פחות הייתי מחובר - היה לי את הרצון הטבעי לצאת ולהתגייס, לאקשן ולעשייה.
דווקא הבן שלי בן ה-14 הגדיר לי את זה בצורה הכי מדויקת. כששאלתי אותו למה זה לא ברור לו שבגיל 18 הוא מתגייס לצבא, הוא ענה בלי להתבלבל שהוא בטח רוצה ללכת לצבא אבל זה הרבה יותר קשה לשבת וללמוד וזו המשימה המוטלת עליו. קצת מזכיר לי את הספרא (ויקרא כ' כ"ו) שכותב כי "ר' אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם 'אי אפשי ללבוש שעטנז. אי אפשי לאכול בשר חזיר'. אבל 'אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך!". כאן הקושי הוא כפול, גם להעריך את עצמי וגם להעריך את השני.
לפעמים התגובות הקיצוניות והמלחמה נובעות מאותם שלא מעריכים מספיק את עצמם, את לימוד התורה וזקוקים לאויב ולמלחמה בשביל לקבל ערך עצמי. אני יכול רק להציע ולקרוא את דבריו של ראש הישיבה הגר"י אייכנשטיין שעושה סדר ושכל בהתייחסות נכונה לסוגיית הגיוס.
מי יתן ונזכה כולנו לעבוד את השם ולהתפלל למציאות כפי שתאר הנביא: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".