את נעם אפשטיין אני פוגש במפקדת הבית הירוק, האכסנייה בה מתארחים לוחמי פלוגת ההגנה המרחבית במודיעין עילית. במקום, מתקיים בדיוק תדרוך וחיילים רבים התאספו, ביניהם כאלו שמחליפים ממדים לשחור לבן ומשחור לבן למדים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
נעם, מחויך כולו, עכשיו הודיעו שהוא ממונה לסמ"פ בפלוגה החרדית והחיילים נותנים לו צ'פחות על הגב עם קריאות "אאאאהההה" שמקורם בהוואי שהשאירו לוחמי חיל הים שעד לא מזמן שירתו בפלוגה בעיר.
אנו מתיישבים בחוץ, ומתחילים לשוחח.
שלום לך נעם.
"שלום וברכה".
חזרת חזרת למודיעין עילית, אתה טנקיסט. מה הסיפור?
"כרגע כן, אני כאן בתפקיד סמ"פ אבל מחכה לעידכון על המשך הפעילות בטנקים".
אוקי, אז אתה תושב מודיעין עילית. בן כמה? ספר קצת עליך...
"אני בן ארבעים פלוס. אבא לשישה ילדים בלי עין הרע. הבן הגדול בישיבה והבת בסמינר כאן בעיר. עבדתי כמדריך שחיה וגם סיימתי תואר בפסיכולוגיה וטיפול בהידרותרפיה".
צריך לומר שאתה חרדי קלאסי לכל דבר. אם מישהו רואה אותך ברחוב לא יזהה שאתה לא חרדי מלידה.
"נכון. אני בעל תשובה שקשה לזהות. חזרתי בתשובה תוך כדי הצבא, בגיל עשרים. לפני מלא שנים".
כשהמלחמה פורצת. מה אתך?
"התחלתי לטפס על הקירות. האמת זו חוויה שהרבה מספרים אותה. אתה לא יודע איפה לשים את עצמך. יש מלחמה, אז איפה אני? איך אני עוזר? מה אני עושה? איפה המקום שלי? התחושה הייתה שאם אני יכול אני מחוייב לצאת להילחם למען כלל ישראל.
בוא נחזור 20 שנה אחורה לשירות הצבאי שלך. מה עשית בצבא?
"קצין שריון, חטיבה 188".
תפקידך?
"מפקד מחלקה".
תסביר לקוראים שלנו, מה זו מחלקה?
"בזמנו זה אומר לפקד על שלושה טנקים, היום זה טיפה שונה מ''מ מפקד על שני טנקים בדרך כלל. עובדים באסטרטגיה אחרת של צוותי קרב. אנחנו לרוב לא בלחימה נגד אויב שמגיע עם טנקים. אז פועלים במתווה שמתאים יותר לשטח עירוני כצק"מ - צוות קרב משולב. עם מעטפת שלימה. חיפוי אווירי, חיל רגלים, כוחות הנדסה. כרגע שימשתי כמט"ק (מפקד טנק) בתוך מחלקה, המ''מ שלי היה צעיר ממני ב 15 שנה".
מתי ואיך סיימת בצה"ל?
"חזרתי בתשובה תוך כדי הצבא. למילואים לא קראו לי. הפסקתי את השירות בעקבות החזרה בתשובה. הייתה לי אחריות על הכתפיים. הייתי כבר קצין ומפקד והרגשתי שאני נאבד בתוך התהליך. באותו זמן הכרתי את רעייתי שתחיה, היא הלכה למדרשה בירושלים ואני עוד תקוע בצבא ואנחנו מחכים כבר להתחתן".
פשוט שחררו אותך?
"תתפלא אבל ממש בקלות. כשבאתי ואמרתי למג"ד 'אני רוצה לעזוב' זה כמובן התקבל בעין מאוד לא יפה אבל הם שיחררו אותי. בסוף קצין חרדי בקרבי שאין לו מוטיבציה לשרת אין יותר מידי מה לעשות איתו. פשוט שחררו אותי. אחר כך גם במילואים, באתי ופשוט אמרתי שאני לא מעוניין כך נפלטתי".
זה מצחיק כי בדיוק עכשיו ראיתי מודעה על זה שרוצים לגייס את החרדים בכוח...
"בהתחלה ניסו להציע לי כל מיני תפקידים, אמרתי שאני לא מעוניין, אני אברך. פשוט שחררו אותי. אני נזכר עכשיו כמה הייתי מתפלל על זה, בפועל זה לא היה כל כך מסובך. כל הדיבור הזה של לקחת חרדים, חיילים בכוח, זה לא משהו שהוא פרקטי".
בדיעבד, אתה מצטער על מה שעזבת? אני לא סתם שואל, כי יצא לי לראיין כמה אמנים, ציירים, שהגישה שהם קיבלו הייתה לא להתנתק ממי וממה שהם. אתה אומר שעשרים שנה אחרי הרגשת את הקריאה לחזור לטנק, דהיינו זה חלק ממך?
"תראה אני עשיתי את מה שהיה נכון עבורי אז. אף אחד לא אמר לי לעזוב. למדתי בישיבת בנין ציון בירושלים ברמות, זו ישיבה וכולל לבעלי תשובה. ראש הישיבה, הרב עמיחי הורוביץ לא היה אומר לאף אחד להתנתק ממי שהוא אגב לא רק בעניין הצבא, גם בענייני עבודה או לימודים. אבל בוא נגיד, הוא גם לא דחף אותי להישאר. הוא ידע בדיוק מי אני ומהיכן באתי. הוא עצמו היה קצין המון שנים במודיעין, אז הוא ידע מה זה צבא. הוא לא ידחוף אותי בידיים לא ללכת לצבא ולא לעזוב את הצבא, אבל כשהתייעצתי איתו אם לחזור לטנקים הוא נתן את ברכתו החמה".
אז מה קרה?
"אני מתחתן, מגיע לגור במודיעין עילית, משם אני נוסע כל יום ללמוד בכולל בירושלים. הייתה לי את הזכות ללמוד 14 שנה".
מגיע שמחת תורה ואתה שומע על מה שקורה, ו... מה אז?
"נכנסתי לחוסר שקט. לצאת ולהילחם. הרגשתי שעכשיו ה' רוצה ממני לצאת ולהילחם עבור כלל ישראל. יש אמירה שלוחם תמיד נשאר לוחם. בעיני זה אמיתי. עברתי כל כך הרבה הכשרות וקורסים, זה משהו שהוא חלק ממך. הרגשתי שמקומי בצבא. אז אמרתי, כאילו, טוב, שריון לא ממש בא בחשבון, 20 שנה לא ראיתי טנק, זה לא ריאלי. ככה שבוע שלם חשבתי מה אני כן יכול לעשות בזמן שאחים שלי נהרגים בדרום.
"האמת, לא חשבתי גם לנסות, לא האמנתי שיש איזשהו משהו כזה שיכול להחזיר בן אדם לטנק אחרי 20 שנה. אז ביררתי, מה יש שאני כן יכול לעשות? מה קורה פה בעיר? מה, יש מישהו? ראיתי חיילים חרדים כאלו שהכרתי בפרצופים כאנשים מהעיר עומדים בעמדת הש.ג. בכניסה לעיר ולא הבנתי מאיפה הם באו.
"שאלתי, ביררתי, אז נתנו לי את הטלפון של מתי, לא ידעתי מי זה. התקשרתי. נתתי פרטים, לא חשבתי על זה יותר מידי. אחרי יום חזרו אלי אמרו שהתקבלתי ושאבוא להתחייל. קצת הופתעתי. אני להתחייל? ככה נכנסתי לפלוגת הג"מר - ההגנה המרחבית במודיעין עילית".
איך אשתך קיבלה את זה?
"קצת הופתעה אבל קיבלה את זה בסדר גמור, היא ראתה שזה בנפשי. האמת שכבר שכחנו אבל בימים ההם היה פחד ואימה ברחובות. פחד קיומי וזה לא היה שאלה שכל אחד עושה את מה שהוא יכול. מי בלימוד תורה ותפילות ומי שיודע להחזיק נשק שיצא. גם קיבלתי את ברכתו של הרב שאמר לי לצאת בלי שום שאלה".
עד כאן טוב ונחמד, אבל איך מחייל בכיתת הכוננות בקרית ספר אתה מגיע לפקד על טנק בעזה?
"אתה לחוץ על הטנק בעזה בשביל הכותרת... רק אתקן אותך שכעת אין כיתת כוננות יש פלוגת הגנה מרחבית מודיעין עילית. חלק מהלוחמים היו כל השנים גם בכיתת הכוננות ומפקד העיר הוא מתי פינקלשטיין שגם פיקד כל השנים על כיתת הכוננות, באמת עושים עבודת קודש.
"בפועל, דגדג לי. המקצוע שלי זה טנקיסט, קשה להסביר את העוצמות של הטנק אבל זה משהו ממש משמעותי. פתאום מישהו שולח לי כתבה על גדוד 'עוף החול'. שזה טנקים ישניםמבוגרים שיצאו מהשירות וחזרו. עדיין לא עיכלתי שזה קשור אלי עד ששוב שלחו לי מודעה שפלוגה חדשה צריכה אנשים, תותחנים, מטקים, ממים. אמרתי אם צריכים שריונרים אני בא אז הרמתי טלפון לכמה חברים סגני אלופים שהיו איתי במחזור ומשתתפים היום בלחימה. עשינו יחד קורס קצינים, אמרו לי אתה לא נורמלי 20 שנה לא נגעת בטנק, הם לא רצו אותי אבל עזרו לי להגיע לעוף החול".
זאת אומרת שהיה סיכוי שהיה לנו סגן אלוף במודיעין עילית!
"סביר להניח שאם הייתי סגן אלוף לא הייתי במודיעין עילית", הוא משיב בחיוך, "האמת שעזבתי אולי אפילו בזמנו ניתן לומר שוויתרתי על קריירה צבאית בשביל לחזור בתשובה, אבל זה היה הדבר הנכון לעשות".
אני שוב סוטה מהסיפור. אבל זו שאלה שחייבת להישאל. אתה חושב שזו סתירה קריירה צבאית לחזרה בתשובה? לא יכול להיות שומרי תורה ומצוות בצבא?
"שומרי תורה ומצוות בצבא זה דבר אחד, קריירה צבאית זה דבר אחר. אין תשובה נכונה לשאלה, ישאל כל אחד את רבותיו מה נכון עבורו. בדיעבד אני כן מצטער שלא שירתתי במילואים כי זה קצת התנערות מאחריות בעיניי. אבל אני שהייתי בתהליך של חזרה בתשובה, לא הצלחתי לשלב בין השניים. בדיעבד, אני אומר, הלוואי שהיה לי את הכוחות ואת הגדלות. לא כל אחד מסוגל, לפחות ניתנה לי הזדמנות שנייה".
תכף נמשיך עם מה אתה עושה שם בעזה, אבל חשוב לדבר על הנושא הזה, כי זה נושא שמרתק ומדובר כל הזמן. צבא וחרדים - אפשרי או לא?
"קודם כל אני אציין, שאני לא דובר של הציבור החרדי אני גם לא מייצג את הציבור החרדי. אני לא החרדי הקלאסי, כחוזר בתשובה הסיפור שלי קצת שונה.
"ולגופה של שאלה. אם אתה שואל אותי, יש רבים וטובים בציבור החרדי שיכולים וצריכים לשרת. אני לא רואה סיבה מספיק טובה, מספיק הגיונית, שלא ניקח חלק גם בהגנה המעשית על עם ישראל, בפרט אחרי שאנחנו מבינים היום יותר איפה אנחנו חיים, אנחנו במלחמה קיומית ויש לנו המון איכות בציבור, פוגשים אותה בכל מקום היום וצריך לתת אותה גם בתחום הזה. מצד שני יש הרבה בעיות שצריך לפתור וצריך נכונות משני הצדדים למצוא פיתרונות "
חתיכת אמירה. ואם כן נשאלת השאלה, למה את הבן שלך לא שלחת לצבא? הבן שלך לומד בישיבה מאוד חשובה ולא נראה לי שהוא מתכנן ללכת לצבא...
"כל אחד מה שנכון לו ומתי שנכון לו. אני חושב שיש מי שנכון לו להתגייס בגיל שמונה עשרה, כי הוא כרגע לא מוצא את עצמו בעולם הישיבות ואין שום סיבה שהוא לא ישרת, כתף אל כתף, עם האחים שלו. זה משהו שהיום אנחנו רואים אותו עין בעין. בעיני זה שהבן שלי עכשיו יושב ולומד זה השירות שלו למען כלל ישראל!
אם כל אחד יעשה את השירות שמתאים ונראה לו, אפשר לסגור את הצבא והמדינה...
"אין זכות קיום לעם היהודי אם לא לימוד התורה. זה בהחלט צריך להיות מוסדר. שיהיו כל מיני סוגי מתווים, שמאפשרים לכל מיני סוגי בחורים. לעשות שירות כזה או אחר. באופן שיאפשר לציבור החרדי להמשיך לשמור על היהדות, וזה אינטרס לאומי שזה יהיה כך".
ומה אתה עונה כמפקד טנק לחייל שהבן שלו שלו נמצא בעזה. הוא שואל אותך איפה הילדים שלך משרתים, מה אתה עונה לו?
"אחד, אני בעצמי בעזה. שתיים, אני עונה לו שכרגע הבן שלי לומד, וגם הוא שומר על כלל ישראל כולל זכויות בהגנה על הבן שלך".
איך הוא מקבל את זה?
"זה משתנה. יש כאלה שיכולים להבין את זה, רק הם אומרים, זה לא יכול להיות שכל הבנים של כל הציבור החרדי לומדים ברצינות. אבל בגדול גם בתוך מי שאנחנו אוהבים לכנות כ'חילונים' יש הרבה מאוד שמבינים שצריך את בחורי הישיבות".
ובטנק שלך?
"בטנק שלי יש גיוון מאוד רציני של החברה הישראלית. רובם שמעריכים מאוד מסורת, מעריכים מאוד לומדי תורה, חושבים שזה מאוד חשוב. גם אם הם חושבים שצריך להתגייס. היה לי גם אחד בפלוגה, אחד כזה, שאין לך מה לדבר אתו בנושא לימוד התורה, אבל גם איתו התחבקתי בסוף והכול בסדר".
אוקי. סגרנו נושא. חזרה לפלוגת עוף החול. אתה מקבל זימון ולאיפה הולך?
"אני מגיע לצאלים לשבוע של ריענון ולמידה. עברו 20 שנה מאז שראיתי טנק וגם שהטנקים הם לא בהכרח אלו עליהם שירתנו, אני הייתי על סימן 3 אבל מדגם מתקדם עם מערכת ירי מתקדמת יותר, יש שהיו בכלל על מרכבה סימן 2 ועכשיו קיבלו שידרוג. היה שבוע אינטנסיבי מאוד. חזרה על כל מקצועות הטנק ועבודת הצוות. גולת הכותרת היא מה שנקרא מסלול צוות, שזה כאילו לעלות על הטנק עם כל הצוות ולעשות מסלול חי, באש חיה לירות פגז, לנסוע ולשנן את כל הפקודות.
"זו גם עבודה מאוד קשה שנעשית תוך כדי על הטנקים עצמם. המון עבודה כדי להכניס אותם לכשירות מבצעית. חימושניקים עולים עליהם מניעים אותם ומחליפים להם מצברים ושמים להם מנוע חדש. עובדים עליהם".
מאיפה הטנקים, גרוטאות?
"כאלו שיצאו מהסד"כ, ממחסנים, מכאלו שנשמרו לחלפים. שלי הגיע ממחסנים שמצאו באיזה מחסן בצפון. בהתחלה היה לא שמיש והפכו אותו חזרה למכונת מלחמה".
ואיך ההרגשה להיכנס לטנק בפעם הראשונה?
"זה היה דבר מדהים, כי כאילו אתה לא זוכר המון דברים, אבל אתה נכנס פעם ראשונה לטנק וזה נראה לך כאילו עשית את זה כל החיים. אתה יודע בדיוק איפה להחזיק ואיפה לדרוך ואיך לעלות. כשאתה נכנס לתא המפקד אז יש סתם יש כזה מין מעלית כזאת שמעלה אותך ומורידה אותך ויש כל מיני נקודות שאתה שם את הרגל כדי להאחז ובאופן טבעי אני מוצא את עצמי שם את הרגל בדיוק בנקודה כאילו לא עברו 20 שנה."
מתי אתם מגיעים לעזה?
"הגדוד הוקם עם תחילת המלחמה ומטרתו הייתה לתפוס את משימת ההגנה על העוטף, כי לא היו מספיק טנקים, היו צריכים הרבה טנקים לאורך הגדר אבל מצד שני היה גם צורך לשלוח הרבה טנקים פנימה "
אני זוכר בתחילת המלחמה היו ימים ארוכים של המתנה, בעצם חיכו לך...
"בערך. ספציפית אני הגעתי מאוחר יותר במהלך התמרון הקרקעי. אבל כן, היה חסר המון כוחות וזה שאנחנו תפסנו קו שיחרר כוחות פנימה. מי שהקים את היחידה הם שתי משוגעים שעשו משהו שאף אחד לא חלם שהוא אפשרי בטח לא בתוך גוף מסורבל כמו צה"ל. ארז סעדון ודן לויט נסעו ממקום למקום בארץ ואספו 95 טנקים שיצאו משימוש. השם עוף החול הוא על שמו של הציפור שגם מוזכרת במדרש בראשית רבה על הפסוק מספר איוב "כחול ארבה ימים" שזה הוא עוף החול - ”עוף ושמו חול ולא נקנסה (כלומר נגזרה) עליו מיתה, שלא טעם מעץ הדעת ולבסוף אלף שנה מתחדש וחוזר לנערותו. אז אנחנו חזרנו לחיים".
שבוע הבא נשוחח על הכניסה לעזה והאתגרים בשהיה רחוק מהבית, בשבתות ובחגים וגם על הלוחמים שנהרגו מקריסת מבנה.