ביום שישי האחרון, קיבלתי הצעה ספונטנית מא' חבר יקר לצאת יחד לסיבוב קצר בטרקטורון בחיק הטבע. יצאנו מפרדס חנה-כרכור לכיוון גבעת עדה על גדות הנחל מזרחה. בשלב מסוים כשהחלטנו להעפיל במעלה ההר צפונה הגענו לשביל תלול, שאלתי את חברי האם הוא חושב שאפשר לצלוח אותו עם הכלי הספציפי שאנחנו נוהגים עליו, הוא השיב לי בבטחה לחיוב, שאלתי אותו שוב האם הוא בטוח, והוא אומר בכנות כי באמת הרבה זמן הוא לא רכב על הכלי הזה... וכך תוך כדי הדיון הוא התחיל לפקפק... הצעתי לו שאני אצא כדי לכוון אותו בנסיעה. בסתר ליבי עלה בי הפחד שהטרקטורון עלול להתהפך חלילה...
ירדתי והתחלתי לכוון אותו בזהירות, אך בשלב מסוים כשהכלי עמד על שני הגלגלים האחוריים, במקום לכוון אותו ולעודד, שידרתי לו פחד... עד כדי כך 'הצלחתי', והחבר גם 'נדבק' בפחד, הוא נטש את הטרקטורון באמצע העלייה בקפיצה החוצה...
עמדנו שם יחד אובדי עצות, ניסינו שוב לחשב את השיפוע, ולשלוח תמונות למבינים בתחום, לטקס עצות מה לעשות...
בסופו של דבר החבר אזר אומץ והמשיך עד לראש ההר! ומשם, מנקודת הגובה, סרקנו שוב את השטח, ואז קלטנו שההר כלל לא היה תלול - - - היה זה דמיון בלבד, "צל הרים כהרים"...
התובנה שלקחתי הייתה כי מוטב היה שמלכתחילה לא הייתי מלחיץ ומפחיד... הפחד עצמו הוא זה ששיתק אותנו, וחבל שבמקום זה לא עודדתי וחיזקתי אותו!
•
השבוע אנחנו מסיימים את חומש שמות, פרשת השבוע – פקודי – פותחת ב'ואלה פקודי המשכן', מבאר רש"י כי לאחר כל ציווי הקמת המשכן וכליו ובגדי הכהונה ועוד, התורה מונה את כל הנדבות לפרטיהן. ונשאלת השאלה מהו ענין הספירה הזו שלאחר מעשה? הכל כבר הושלם, בנוי לתפארה, מה רעיון הספירה כעת?
חשבתי להסביר את העניין, כפי שהזכרנו בטורים הקודמים את עוצמתה ומעלתה של הנתינה, ואת השמחה שהיא מביאה. בפרשות הקודמות לימדה אותנו התורה על הנתינה, וכעת בסיומו של החומש, בסופה של המלאכה כולה, אנו לומדים לייקר אותה, להעריך כל פרט ופרט שבנתינה הזו, הספירה מבטאת את חשיבות הדבר. ומכאן אנו למדים להעריך את הנתינה, לא רק באופן כללי, אלא גם בכל פרט קטן ממנה!
במקרה שלי, למדתי על בשרי את משמעות העדרה של מילה טובה במקומה... המסר מהפרשה נתן לי את ההארה הזו, לייקר ולהעריך כל נקודה של נתינה, ובכלל זה גם מילה טובה במקום המתאים, כשמסתכלים עליה בפרספקטיבה הנכונה, היא מקבלת משמעות עצומה, ומשליכה על כל החיים, להמשיך ולהעניק!
•
העיר חדרה הוכתה בתדהמה במותו הטרגי של חבר המועצה המוערך והוותיק טל אליהו ז"ל אשר בליל שבת נדם ליבו! בהלווייתו השתתפו אלפים רבים, במעלה הכביש לכיוון בית העלמין השתרך פקק לאורך כ-2 ק"מ של רכבים ואנשים שבאו לכבדו בכבוד האחרון.
הזכרתי בהלוויה את האמור בתנ"ך על אחד ממלכי ישראל 'וכבוד גדול עשו לו במותו', גם כאן רואים את אלפי המשתתפים מכל קצוות הקשת הפוליטית והמוני תושבים שהוקירו והעריכו אותו, אלא שבלב מתגנב גם צער מסוים על כך שטל ז"ל לא זכה בחייו לראות את ההערכה וההוקרה הזו, אם לפחות חלק מהמשתתפים היו מראים לו את הכבוד הזה שהם חולקים לו, את ההערכה וההוקרה, בעודו בחיים, יתכן מאוד שלא היינו מגיעים אל הרגע הנורא בו הוא מובל לקבורה!
נקבל על עצמנו לומר מילה טובה, לתת חיבוק במקום הנכון, רגע לפני שיהיה מאוחר. והרגע הזה הוא עכשיו!
נהיה ערניים לסביבה שלנו, כל אחד אוהב וזקוק לעידוד ולמחמאה, אבל יש כאלו שזקוקים לזה ברגע מסוים שבו הוא אצלם כמו חמצן.
ראיתי ציטוט של אחד הפסיכולוגים: "האדם זכה במתנה נפלאה – היכולת להעניק תקווה ואמונה. מילה אחת במקום ובזמן – מעלה מתחתית לפסגת העולם".