בליל שישי שעבר, י"ג באדר א', הייתי בדרך לוועידה השנתית של ישיבת 'יגדיל תורה' שע"י בית הילדים ציון בלומנטל בירושלים. הפעם זה קרה ביישוב "קידר" בין ירושלים למעלה אדומים. היישוב נמצא באחריותה ובשטחה המוניציפלי של המועצה האזורית גוש עציון.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הנסיעה הייתה רגועה, חוץ מזה שבאותו בוקר שמעתי על פיגוע הירי בכביש מעלה אדומים ירושלים, בו נרצח גבר בשנות ה-20 לחייו, צעירה נפצעה קשה ו-4 נוספים נפצעו בינוני, שאז צמד המילים "מעלה אדומים" קיבל קונוטציה מלחיצה מעט.
לפני הכביש המוביל ל'קידר' יש כיכר. לפני הכיכר שני נתיבים צמודים. האחד מוביל לשכונת אלעיזריה (בערבית: ﺍﻟﻌﻳﺯﺮﻳﺔ) היא עיירה פלסטינית ממזרח לירושלים ומצפון לאבו דיס. והשני לכביש המוביל לקידר.
בכניסה לאלעיזריה מוצב שלט אדום ענק, עליו כתוב באותיות לבנות ובולטות: "הדרך הזו מובילה לכפרים פלסטינאים והיא יכולה להיות מסוכנת".
כשיש מכשיר ניווט ישנה הרגשה שהכל בשליטה, עד שאתה רואה את המשולש יוצא מהשביל המודגש, אז אתה מבין שטעית, ולא זו הדרך. זה בדיוק מה שקרה לי, נכנסתי לנתיב שמכניס אותי לתוככי השכונה.
מצאתי את עצמי בתוככי השכונה הפלסטינית הומת האדם, ומיד גיליתי שבכדי לצאת ממנה אני חייב להמשיך הלאה, אין אפשרות לצאת מהמקום אליו נקלעתי מבלי להיכנס יותר פנימה אל גוב האריות ולפרסס משם.
ניסיתי לעשות רוורס, אבל מיד הבנתי, שהכביש הוא ללא שוליים ודי צר, זה יכול להיגמר באסון.
הברירה היחידה שנותרה לי הייתה לפרסס לכביש הסמוך לכיוון הנגדי אבל גם זה היה מסוכן, בגין תנועת כלי רכב הנכנסים במהירות וללא הפסקה.
עמדתי בצד, בכדי לא להפריע לתנועת כלי הרכב. מבין שאין לי אפשרות לצאת מהמקום בו אני נמצא. אלו רגעי השלמה עם המצב, פשוט להכיל אותו ולהבין שאני בפנים כבר ואסור לי לפעול לבד.
חייגתי 100.
על הקו ענה לי מוקדן אדיש שרק הלחיץ אותי מהאדישות שלו. לאחר שמסרתי את הפרטים שלי, ואת המקום או את מה שהולך להיות אוטוטו זירה (מקום התרחשות אירוע), הוא הודיע לי שהוא מחבר אותי לקצין שמיד מגיע אליי.
"תגיד לו שינעל דלתות, ויסיר כל סממן יהודי הנראה ברכב", ביקש ממנו מישהו. עכשיו בואו, אני הסממן היהודי היחיד ברכב, ולהוציא אותי מהרכב זו התאבדות. "לא לדבר עם אף אחד, לא למשוך תשומת לב מיוחדת, מעביר אותך לקצין עכשיו, אל תנתק", פקד המוקדן.
ברקע אני שומע מנגינת מעבר, זו הייתה מנגינה דרמטית בהחלט, שרק הוסיפה את ההרגשה שנקלעתי לתוך אירוע פח"ע – את המנגינה הזו לא אשכח לעולם.
ואז זה קרה...
רכב עצר לידי, הנהג, ערבי צעיר מזכיר את פני הרוע של אחד המחבלים של ה7 באוקטובר. הוא ביקש ממני לפתוח את החלון.
התעלמתי, אבל הוא צפר ולא הרפה.
בכדי לא לגרום להסלמה מיותרת, פתחתי מעט את החלון. הוא צרח לעברי בטון מאיים: "למה אתה עומד כאן? עוף מפה". זה היה די מלחיץ. "אני יוצא", עניתי, והתקדמתי מעט. אבל הבחור המשיך לעמוד ולחסום את התנועה, היה נראה שהוא מעוניין שאכנס פנימה.
ההתעקשות שלו גרמה להיווצרות של פקק וצפירות שלא פסקו. החלטתי להתקדם עוד קצת עם הרכב, בכדי לתת לו להבין שאני באמת רוצה להמשיך בנסיעה.
אבל זה לא עבד, הוא הרים את האָמְבְּרֶקס, והתעסק בטלפון שלו.
הרגשתי שהכל סוגר עליי, זהו, הנה תיכף הוא יוצא עם הגרזן לחטוב אותי, ויצטרפו אליו החמולות אותם עדכן כרגע בטלפון. אלו רגעיי האחרונים, הבוקר היה פיגוע, כנראה גם עכשיו. התחלתי להתכונן לזה. עדיין ממתין שהנהג הערבי יזוז משם לקול הצפירות.
אבל זה לא קרה, הוא עמד שם ושוחח בטלפון כשהוא מסתכל עליי.
ואז אני שומע את הקצין מדבר אליי:
(עזבו, הייתה לו כוונה טובה)
אלו רגעי פחד שלא ניתן להסביר אם לא חשים אותם, המחשבות על הילדים שלי שכנראה לא אראה יותר, כל סיפורי הלינץ' הידועים הכינו אותי לגרוע מכל, מבלי יכולת לפעול מאומה, רק ביקשתי בשפה שלי מהקב"ה ישועה.
לפתע נזכרתי בפסוק "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" שיננתי אותו לעצמי כמה פעמים בכדי להסיר את הפחד. המילים הללו הרגיעו אותי כהוגן גם אם עדיין שקשקתי.
בעוד הפחד יורד קמעא מכפי שהיה, קרה משהו נפלא:
הנהג הזועם המשיך בנסיעה. הפקק שנוצר השתחרר.
גם אני.
ניידת של משמר הגבול הגיעה בחטף, זה היה אורון שהיה איתי על הקו. הוא חסם את הכביש הסמוך בכדי שאוכל לצאת בבטחה, וליווה אותי כברת דרך עד לחוף מבטחים.
שמעתם על ה'אמיגדלה'?
כשאנחנו במצב מצוקה או סכנה, יש אזור קטן במוח בשם אמיגדלה.
האמיגדלה אחראית על תגובות רגשיות, בהן פחד. כאשר האמיגדלה חשה שאנו נמצאים בסכנה, היא מאותתת על כך למערכות בגופנו שיכולות להתמודד עם הסכנה הזאת. פעילותה של האמיגדלה תלויה בהפרשת הורמונים. כדי להתמודד במהירות עם סכנה מוחשית, כמו טורף או אויב, גופנו מכין עצמו במהירות למאמץ בגין ההוראה שהינו מקבל ממנה.
האמיגדלה היא מבנה מערכת אשר מעורב ברוב הרגשות שלנו, במיוחד ברגשות הקשורים לכישורי הישרדות.
מומחים נוירולוגיים מסבירים כי האמיגדלה היא חלק בלתי נפרד מהתיווך ומנגנון הפעולה של רעות נפשיות ורגשיות שונות. הדוגמה הברורה ביותר לכך היא הפרעות חרדה. פעילות מוגברת של האמיגדלה, בין אם בשל גורמים גנטיים ובין אם בשל השפעה סביבתית מעוררת חרדה, נמצאה כקשורה קשר הדוק להתפתחות של הפרעות חרדה שונות.
פגיעות פיזיות באמיגדלה יכולות להוביל להתנהגות תוקפנית, לחוסר יכולת שלנו להבין רגשות שליליים של הסביבה שלנו, ובמקרים הפוכים (שהם נדירים יותר אך קיימים) – גם להשפעה מרגיעה על ההתנהגות שלנו, בשל הקושי שלנו להגיב בתוקפנות ובחרדה לגירויים מסוימים.
מה שלא נכתב במאמר הנ"ל שקראתי (ללא שם מחבר) הוא: עד כמה ההישרדות בזמן אמת אכן תלויה בגוף שלנו?
על פי היסוד ששמעתי השבוע, יותר הבנתי מה שולט על האמיגדלה.
ספר שמות מתחיל בפסוק: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, ראובן שמעון לוי..." (שמות א' א')
צריך ביאור הפסוק הזה, הרי היה ניתן לכתוב את הפסוק הזה כך: ואלו הם בני ישראל הבאים מצרימה, ראובן שמעון לוי ויהודה וכו'. מה עניין ה'ואלה שמות' שמזכירה התורה?
אלא מהמילים 'ואלה שמות' ניתן ללמוד, שבני ישראל לא ירדו מצרימה, אלא רק שמותם ירדו. מה שנותן לנו להבין ששמו של האדם זה לא הוא עצמו. יש את מהות האדם, ויש את השם שלו. השם הוא בעצם משהו חיצוני לעומת האדם, גם אם הוא משקף את פנימיותו.
לכן בחרה התורה במילים הבאות: "ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה", כלומר: שמותם בלבד ירדו, חלקם החיצוני ירד, אבל נשמתם מעולם לא ירדה לגלות מצרים.
• • •
באדם יש את החלק הרוחני הפנימי שלו, שהיא הנשמה. ואת החלק הגשמי – הגוף שהוא החלק הקיצוני. הגוף של בני ישראל אכן היה במצרים ובגלות, בקושי ובסבל, אבל נשמתם אינה יכולה להיות בגלות לעולם.
עצם הנשמה תמיד מרגיש גאולה, ודרכה ניתן לנצח ולשרוד ברגעים קשים. הגוף ממתין לשמוע את חוות הדעת של הנשמה למתרחש סביבו, ולפעול על פי שיקול דעתה. ע"פ היסוד הזה, בסוף הנשמה היא זאת ששולטת, והיא היא קרש ההצלה להישרדותנו ברגעים קשים. כמה שנשמור עליהם טהורה יותר, היא תעביר מסרים נכונים יותר.
יהי רצון שנזכה לשמור עליה, בכדי לקבל ממנה את הכוח לשרוד ברגעים מעין אלו אם יבואו.