"יש נושא אחד שלא מדברים עליו".
במילים האלו נפתחה ההודעה שהגיעה אלי. רפרפתי מהר בזיכרוני, על מה מדובר? על מודעות למוגנות דיברנו רק בשבועות האחרונים, על אנשים במצוקה, גם כתבנו. אולי אנשים שברחו לחו"ל בעקבות השקעות מסוכנות? לא, גם על זה כתבתי. אם כן, על מה לא כתבנו?
בשורות הבאות הכותב מציין את שמו ואת מקום מגוריו ומגולל סיפור לא פשוט בעליל. "אני מתנייד בכיסא גלגלים. אם להיות מרותק לכיסא זה עניין קשה באופן כללי, בציבור החרדי, זה הופך לקשה אף יותר".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כאן אני נחשף לסיפורו של שמעון (שם בדוי לבחור מתוק). "אני לומד כיום בישיבה במרכז. אני מתנייד על כיסא מגיל קטן מאוד בעקבות מחלת ניוון שרירים שהתפשטה לכל הגוף. זה לא פשוט להיות מרותק לכיסא. אתה כל הזמן צריך לבקש מאנשים עזרה. הרבה מסתכלים עליך מוזר. לפעמים אני רוצה לעבור מכביש למדרכה ויש מדרגה אז אני מבקש עזרה".
"מה, אני פחות טוב מאחרים?"
"אומנם זה מחזק לפעמים", מציין שמעון, "כי כאשר יש לי אתגר אני מתפלל להקב"ה והוא שומע את תפילותיי. לא אחת, בגלל תפילה זכה, זכיתי לישועה ממקום לא צפוי. זה מחזק לי את הקשר אתו. אין עוד מלבדו. כשיש לי כאבים, אין מי שיכול באמת לעזור לי חוץ מהקב"ה, אבל לפעמים זה לא פשוט כי ההורים רואים שאתה מתמודד ולא תמיד זה קל להם".
איך זה להיות חרדי עם מוגבלות?
"מצד אחד זה קל ומצד שני זה קשה", עונה שמעון ומסביר, "בגלל שמתייחסים מאוד יפה ועושים הרבה חסדים – זה קל, אבל יש גם את הצד השני שהרבה פעמים מסתכלים עלי כאילו אני מוזר ושלא לדבר על שידוכים".
"כמו כן", ממשיך שמעון ומציין נקודה חשובה: "לא פעם קשה לי להגיע לבתי כנסת כי הם בלתי נגישים. גם בישיבות לא תמיד קל ומונגש".
עם איזו דילמה אתה נפגש כשאתה על כיסא גלגלים כאדם שומר תורה ומצוות?
"תפילת העמידה", עונה שמעון, "תמיד אני חושב למה השם שם אותי על כיסא גלגלים, כך שלא אוכל לעמוד את התפילה, או הקפות עם הלולב, תמיד אני חושב איך אוכל לעשות את זה. כמו גם כשאני עולה לתורה, לעמוד או להישאר לשבת. גם מקווה, בגלל שהוא לא נגיש, אני מוותר על זה הרבה פעמים".
תוכל לספר לנו על מקרה שנאצלת להתמודד אתו בגלל המוגבלות?
"לפני כמה שנים סיימתי ישיבה קטנה והלכתי לבדוק הרבה ישיבות גדולות. אבל היה לי קשה מאוד. כמעט כולם לא קיבלו אותי. אף אחד לא רצה להתחיל עם כל הסיפור הזה של ההנגשה. המדינה הרי לא עוזרת עם תקצוב של הנגשה ולכן העול הזה היה קשה עליהם", קולו של שמעון נסדק. הוא נושם לרגע.
"היה לי קשה לקבל את זה שאני שווה פחות מאחרים. למרות שאני לומד טוב יחסית. רציתי להתקדם כמו כולם לישיבה טובה", שמעון נעצר לשאוף אוויר.
אנשים מבינים אותך או שאתה צריך להסביר את עצמך פעמים רבות?
"זה תלוי באנשים. יש כאלה שמבינים אותך, אולי כי יש להם במשפחה שלהם מישהו עם מוגבלות או כי הם רגישים יותר, לעומת אנשים שמעולם לא חווים קשיים. לעיתים אני יכול להגיד שכואב לי והם לא יבינו למה.
"זה תלוי גם איזה קשיים. אם זה משהו שאנשים מכירים – הם יכולים להזדהות איתם. אבל אם אני אומר נתקלתי במדרכה לא מונגשת או התפללתי ביחיד כי לא יכולתי להגיע לבית הכנסת שאיננו מונגש, או חנות לא מונגשת, או כאבי גב – לעיתים לא יבינו מה אני רוצה".
מה דרוש שיפור בכל הקשור לנגישות?
שמעון מחייך חיוך מר: "הכל דרוש שיפור. לשים לב במדרכות, בתחבורה ציבורית בין עירונית. גם חנויות לא מנגישות את עצמם וחבל, קשה לי. מעל הכל, ישיבות ובתי כנסת. תשימו לב להנגיש אותם. גם המדינה לא עוזרת להנגשות וגם הישיבות לא תמיד שמים לב ולכן יוצא שאנחנו נשארים מאחור".
שמעון חושב לרגע אם להמשיך, לבסוף הוא מחליט להגיד את המילים הבאות בעדינות: "יש לנו נציגי ציבור יקרים מאוד בכנסת. הם לעיתים מאשרים הרבה מבנים חדשים של בתי כנסת וישיבות, אבל לא שמים לב שהם לא נגישים על פי החוק. בסוף זה דופק את הנכים החרדים שהם מתביישים. כדאי לשים לב, לעורר את המודעות עד כמה שאפשר. הלוואי ובזכות הכתבה הזאת משהו יזוז".
שלפחות יהיה את המינימום
אנחנו עוברים לשוחח עם חזקי גולדרייך, אבא של ישראל המתוק בן העשר, מהעיר בני ברק: "לבני יש מחלה הנקראת 'אוסטוגנזיס אימפרפקטה' שמתבטאת בעצמות שבירות ולכן הוא מתנייד עם כיסא גלגלים בשל החשש שמא ייפול ויישבר לו עצמות", מספר חזקי בשיחה עם 'כיכר השבת'.
איך הנגישות בעיר שלכם?
"משתדלים כלפי חוץ, בפועל זה לא נראה", עונה חזקי בפשטות.
כשאני מבקש דוגמה הוא מפרט: "אם נסתכל על גינות הילדים, אין מספיק מתקנים נגישים בעיר. המדרכות לא נגישות, מוסדות ציבור לא תמיד נגישים ועוד".
אם כן, איך מסתדרים עם כיסא גלגלים?
"לפעמים סוחבים בידיים", עונה חזקי, "לרוב יש עם הבן שלי סייע והוא עוזר לבן שלי היכן שצריך. גם לבנות שירותי נכים בתלמוד תורה, היינו צריכים להיאבק וגם לדאוג לחניית נכים צמוד לתלמוד תורה. רק אחרי שעליתי לשידור בתחנת רדיו גדולה – אמרו לנו בעירייה שמחר מיד יעשו חנית נכים".
ובעדינות נשאל, זה לא יוצר בעיות מול התלמוד תורה שאתם ככה מבקשים מהם להנגיש את המוסד?
"אדרבה, לתלמוד תורה אין בעיות עם הילד. הם באים לקראתו בכל מה שאפשר. הבעיה הייתה מול העירייה שלא מיהרה לטפל".
איזו התמודדות הכי קשה לילד עם כיסא גלגלים?
"הנגישות כאמור", עונה חזקי ומפרט: "כבישים שבורים. אתן דוגמה: בחודש אב האחרון הילד הלך למרפאה בעיר וכשהוא יצא היה שם בור ניקוז לא בטיחותי והגלגל של הכיסא שלו נתקע בפנים, מה שגרם לילד להתהפך. הוא קיבל ארבעה שברים ופונה לחדר טראומה בתל השומר.
"לצערנו לא כל בורות הניקוז בבני ברק בטיחותיים, הן לעגלות תינוק והן לכיסאות גלגלים".
זה מתסכל...
חזקי נאנח. "פעם הוא חזר מה'חיידר' ואחד ה'במפרים' היה כואב מדי מה שגרם לכך שהוא קיבל שבר דחיסה בעומד השדרה. אין מה לעשות. מה, אתבע את העירייה?", שואל חזקי ומיד ממשיך: "אני לא כאן בשביל מלחמות. רק מה שקריטי לילד באותו רגע אני מנסה לפעול עבורו, אבל אני לא במאבק כולל על העיר. מה שנקרא 'תפסת מרובה לא תפסת'.
"הרעיון הוא שהנכים בעיר צריכים לקבל את המקסימום על מנת שיהיה להם נח להתנייד".
יש שיתוף פעולה עם הרשויות?
"היה בכיר בעירייה שקרה לי 'עושה צרות', כי הוא היה צריך לתת מענה למבקר המדינה ולנציב שוויון זכויות, כמו גם לתקשורת על נושאים שלא טופלו בהקשר של נגישות. על חלק מהדברים בעירייה אמרו שאני שקרן ורמאי ושאני סתם מנסה לעשות רעש וכי יש לילד הכל, אבל האמת היא שבפועל אין לא לו ולא לנכים אחרים בעיר את מינימום המענה לו הם זקוקים".
חזקי משתף על מאבק אותו הוא מנסה לקדם כבר תקופה ארוכה למענו של הילד: "ביקשתי מהעירייה לבנות חצר נגישה לתלמוד תורה של הילד. השטח הוא שלהם ולכן עליהם לדאוג לכך. ביקשתי שבמגרש הזה יהיו שולחנות משחק כמו 'הוקי', שולחן כדורגל, טניס ועוד, כשהמטרה שלא יוכלו לרוץ שם, כי אם ילד ייבעט כדור חזק וזה יפגע במפרקת של הילד שלי, אני לא רוצה אפילו לעלות על דל מחשבתי מה יהיה. מדובר בסכנת חיים. כמו גם העובדה שילד לא ירוץ שם במגרש הזה ויתהפך עליו.
"כיום, הילד יושב רוב הזמן בכיתה ולכן יש צורך דחוף לעשות חצר שכזאת. הגיעו ערב הבחירות מלשכת זייברט ושפירא ואמרו: 'מעכשיו נעשה דברים חדשים ונטפל במרפסת הזאת כי באמת הילד צריך את זה'".
אתה מאמין להם?
חזקי צוחק: "אני רוצה להיות אופטימי ואענה שכן".
להסתכל רק על חצי הכוס המלאה
איזו התמודדות יש לו כילד חרדי בגלל כיסא הגלגלים שלו?
"כפי שכבר אמרתי בתלמוד תורה מאוד מנסים להיות הכי נגישים. הם קשובים מאוד ופועלים כמה שניתן לעשות מה שאפשר. הוא מחזיק מפתח למעלית ולשירותי נכים. זאת אומרת שיש לו מפתח בכל קומה לשירותים משלו. באים לקראתו באמת.
"לשאלתך, אני חושב שזה מתבטא בעיקר בזה שהציבור החרדי רחמן והכל, אבל לא יודעים להכיל את עניין הנגישות ואת ההתחשבות בהם.
"אתה מצפה שהורים ידעו שיש חניית נכים ולכן שלא יעמדו עם הרכב אפילו לא לרגע בחנייה הזאת. 'הייתי כאן שתי דקות', כבר נהפך לסלנג. גם לא כדאי להיות שם אפילו לא לשתי דקות וגם יש כאלה שלצערי לא היו שם ל'שתי דקות' אלא חונים שם יום שלם. אין אכיפה שם וחבל.
"בעירייה הציעו לי לעשות חניה עם מספר של הרכב שלי וסירבתי. יש שם תלמוד תורה סמוך ושם יש ילד נכה. אם ירשמו רק אותי, זאת אומרת: את מספר הרכב שלי, הוא לא יוכל לעמוד שם. מה גם שמילא אנשים יחנו שם, גם אם יהיה מספר רכב".
ואיך הילדים בסביבתו מגיבים לעובדת היותו עם כיסא גלגלים?
"הילדים למדו לחיות אתו ומסתדרים אתו מעולה. כיוון שאין לו פריווילגיה מיוחדת – אנחנו מתעקשים שהצוות החינוכי יהיה אתו במקסימום האפשרי כמו ילד רגיל – גם הילדים סביבו רואים את זה וממילא הם מתנהגים אליו כשווה בין שווים".
ואיך אתה כהורה מתמודד?
"אומרים תודה לה'. קיבלנו מתנה נפלאה אנחנו רק אופטימיים", אומר חזקי דברי אמונה בחיוך שאינו מש לרגע מפניו.
"אתן לך דוגמה", ממשיך חזקי ומספר על ההתמודדות של בנו עם המוגבלות שלו, "היה כמה פעמים שהלכנו ברחוב והיו ילדים שצחקו עליו שיש לו הליכון כמו של 'סבות', כלשונם של הילדים על הליכון של זקנים. הבן שלי – שהיה אז בן שש – ענה להם: 'אני בכלל לא סבא. להם יש הליכון קדמי ולי יש אחורי'. כבר אז הוא היה יודע לענות להם.
"פעם שכנה ראתה אותו ברחוב עם גבס אז היא אמרה לו 'יו, איזה מסכן אתה'. הוא ענה לה: 'ממש לא. מי שאומר הוא בעצמו'.
"אנשים צריכים להבין שלפעמים הם מדברים לו 'מעל הראש', כאילו הוא איננו נוכח. אפשר לדבר אתו ישירות. הוא מבין עניין וחכם מאד לגילו".
חזקי ממשיך בדברי האמונה שלו: "זו האופטימיות שלנו. הוא יודע שהוא איננו נכה אלא 'זקוק לכיסא גלגלים'. צריך לקחת את חצי הכוס המלאה ולהסתכל רק עליה. לא לראות שום דבר מעבר".
לסיום חזקי מדגיש: "רוב הציבור מתחשב ומבין ואם צריך הם מציעים לעקוף בתור – למרות שאנחנו משתדלים ממש לא להשתמש בזה, כדי שילמד לעמוד בתור – וגם השכנים ברחוב נזהרים לא לחנות בחניית הנכה, אבל תמיד יש את אלו שלא מכירים וכאן בדיוק המקום לעלות מודעות", חותם חזקי את השיחה.
- לפניות לכתב: ari@kikar.co.il